בס"ד,

 גבריאל יצחק רוונה

ספריית ארן

אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

אוצר הספרים של ישיבת בית מאיר בבני ברק

 בסדרת "אוצרות ספרים" בישיבות

 רשימה שניה בסדרה   *

בשם "אוצר ספרים" נקראת בישיבות, בעיקר הליטאיות, ספריית הישיבה. על "אוצר הספרים" מופקד, בדרך כלל, אחד מבחורי הישיבה המכונה "גבאי אוצר הספרים" או  "אויצרניק".  "אוצר הספרים" נועד לספק ללומדים את הספרים הנחוצים להם ללימודם. דומה, כי מחקר מקיף ומעמיק של "אוצרות" אלה עשוי להביא תועלת הן לאוצרות עצמם והן לקידומו של עולם הספר והספרייה, בייחוד התורניים, בכלל.[1]

 

ישיבת בית מאיר היא ישיבה ליטאית בעלת גוון שמרני השוכנת בבני ברק, סמוך לאזור הידוע כ"שיכון חזון איש". הישיבה נוסדה בשנת תשי"ח 1958 בידי הרב זלמן רוטברג [תרע"ג 1913 – תשס"ב 2002], חניך ישיבות גרודנא ומיר שב"ליטא הפולנית" [כיום בתחומי בילרוס]. את דרכו הלמדנית קיבל מייסד הישיבה מראש ישיבת גרודנא, רבי שמעון שקאפ [תר"כ 1860 – ת'ש 1939 ]ואת דרכו החינוכית מ"המשגיח" בישיבת מיר, רבי ירוחם ליבוביץ [תרל"ג 1873 – תרצ"ו 1936], איש "תנועת המוסר" הליטאית. לאחר שעלה ארצה נישא לבת אחיו הבכור של ה"חזון איש" הרב מאיר קרליץ [תרל"ה 1875 – תשט"ו 1955], על שמו קרויה הישיבה, והתקרב ל"חזון איש" ולדרכו הלמדנית. מאז פטירתו עומד בראש הישיבה בנו הרב צבי.

הרשימה מבוססת על ביקור במקום ועל שיחה עם כבוד ראש הישיבה שליט"א, עם מנהל "מכון המאיר", ההוצאה לאור שליד הישיבה הפועלת מתוך "אוצר הספרים", ר' עוזיאל שרעבי הי"ו,  ועם הספרן הראשי ר' שמעון וייס הי"ו. תודתי נתונה להם בזה, האחריות על תוכן הרשימה, כמובן, עלי. לא חזרתי כאן על תיאורים בסיסיים של הישיבה הליטאית ודרך לימודה ולא על הפניות למחקרים שכבר נעשו על אודות "אוצרות הספרים", הללו באו כבר ברשימה הקודמת ודברים הנאמרים כאן מבוססים על האמור שם.

 

כנהוג בישיבות הליטאיות, לימוד ה"מסכתות הישיבתיות" של התלמוד הוא העומד במרכז תכנית הלימודים של הישיבה. דרך הלימוד היא הדרך הישיבתית המקובלת, שיסודה בבית מדרשו של רבי חיים מבריסק [תרי"ג 1853 – תרע"ח 1918], הרואה בחשיבה התלמודית מערכת סגורה בעלת היגיון פנימי משלה אותו היא שואפת לתאר באמצעות מערכת של מושגים והגדרות. עם זאת היא מושפעת גם מרבו של מייסד הישיבה, רבי שמעון שקאפ, שעסק גם הוא, בדומה לרבי חיים מבריסק, במושגי ההלכה ובהגדרותיה, אך בשונה ממנו שאף להסברתם במסגרת ההיגיון האנושי.  בישיבה ניכרת גם השפעת ה"חזון איש" ובעקבותיו מנחים רבניה את תלמידיהם לעסוק בשלב הראשון של הלימוד בהבנת הקזואיסטיקה של הסוגיה ובפיתוחה ["לחשבן את הסוגיה" במינוח הישיבתי] ורק לאחר שאלו מוצו לפנות לניתוח והגדרת המושגים המופיעים בה. נהוג בישיבה לעיין גם בספרים שאינם כלולים בקורפוס הישיבתי המקובל, ביניהם בספרים שנהגו לעיין בהם בעבר בישיבות ליטא, כמו "דברי מלכיאל", לרבי צבי מלכיאל טננבוים מלומז'ה [תר"ז 1847- תר"ע 1910] או "מרחשת" של רבי חנוך העניך אייגעש מווילנא [תרכ"ד 1864 – תש"א 1941], אך גם בספרים שמעולם לא היו מוכרים בעולם הישיבות, הליטאי. העיון בספרים אלה נעשה בדרך כלל ביוזמת התלמידים עצמם ולא על סמך הפניות והכוונה מפורשת של רבותיהם, אם כי הללו רואים מגמה זו בעין יפה.

בישיבה נהוג גם לימוד מוסר עליו מופקד ה"משגיח". גם כאן מתייחדת הישיבה בשימוש בקורפוס רחב יותר מהמקובל. ה"משגיח" מכין את "שיחותיו" בעזרת ספרי דרוש שונים ומגוונים ואף הבחורים נוהגים לעיין בהם, בפרט לקראת שבת, כאשר הם מחפשים רעיונות על פרשת השבוע. השימוש במגוון ספרים והחיפוש בהם מקנה לתלמידים ידע ביבליוגרפי, החורג מהמקובל בדרך כלל בישיבות.

הישיבה אמנם נוסדה בארץ ולא הועתקה אליה מליטא אך עקב הביוגרפיה של מייסדיה זיקתה לישיבות ליטא שמלפני השואה אותנטית וברורה. דומה שדווקא עובדה זו היא שמאפשרת לישיבה לנהוג בגמישות מסוימת בדרכה הלימודית והחינוכית בלא לחשוש מפני טשטוש זהותה ותדמיתה.

מצאי הספרים של הישיבה מתחלק לשני חלקים ועל שניהם אחראים גבאי "אוצר הספרים". ספרים שהשימוש בהם תדיר, בעיקר ספרי יסוד וספרים העוסקים במסכת הנלמדת בישיבה, נמצאים גם במדפים שבבית המדרש ובחדרים הסמוכים לו והם מסומנים בתיוג מיוחד. ספרים אחרים נמצאים רק באוצר הספרים. אוצר הספרים, המכיל כמאה אלף כותרים, ממוקם במפלס התחתון של אגף הסמוך לבית המדרש אך אינו מחובר אליו, כך שכדי לעבור מבית המדרש לאוצר יש לצאת לחצר.

"אוצר הספרים" הוקם עם הקמתה של הישיבה. מאז הקמתו הוא היו רוב הממונים עליו "משוגעים לדבר" ששקדו על הרחבתו ועל פיתוחו. המגמה היא להכניס למקום כל ספר תורני העונה לקריטריונים המקובלים בחברה החרדית ולאו דווקא כאלה הקשורים לפעילותה הלימודית של הישיבה. כך, למשל, יש במקום גם ספרי קבלה רבים, למרות שתחום זה אינו נלמד כלל בישיבה.  ישנם בו גם כתבי עת רבים, המוחזקים באגף המיועד לכך. למרות מעמדו המרכזי של לימוד התלמוד בישיבה נמצאים הספרי העוסקים בפרשנותו בחדרים הפנימיים של "אוצר הספרים". בחדר הכניסה ישנם אמנם מדפים המכילים את ספרי היסוד של ההלכה, ש"ס רמב"ם ושו"ע, אך את רובו תופסים ספרי פרשנות המקרא, דרוש, מוסר וחסידות.

והגבאים עוסקים ברכישה ובהשגת ספרים מעיזבונות, ממוסדות וממחברים. בין השאר הועברה לאוצר הספרים ספרייתו הפרטית של הרב שלמה שמשון קרליץ [תר"ע 1910 – תש"ס 1999], גיסו של מייסד הישיבה, השמורה בחדר מיוחד הקרוי על שמו "עטרת שלמה". באוצר מוחזקים גם כמה עשרות ספרים נדירים השמורים בארון בחדר נעול.

מעורבותה של הנהלת הישיבה באוצר הספרים מתבטאת בין השאר בכך שספקות הנוגעים לרכישת ספרים חדשים ולהתאמתם לישיבה ולרוחה מועברים להכרעתם של ראש הישיבה ושל ה"משגיח". לפעמים נשמעת ממשתמשים הבאים מחוץ לישיבה ביקורת על הכנסת ספר זה או אחר ל"אוצר הספרים" אך רק לעתים רחוקות ארע שספר הוצא לאחר שהוכנס.

האוצר מנוהל בידי ספרן קבוע לו בסיוע בחורים מהישיבה. לרשות הספרן עומד חדר עבודה בו מאוכסנים ספרים חדשים לפני העברתם למדף ובו נעשות עבודות כריכה.

תקציב "אוצר הספרים" הוא חלק מתקציבו של "מכון המאיר" המנוהל בנפרד מתקציב הישיבה. התקציב מגיע מתרומות, בין השאר ממגבית שנתית הנערכת בימי החנוכה, לקראתה פונה הנהלת הישיבה לתלמידיה ולבוגריה במכתב המפרט את חשיבותו של אוצר הספרים וקורא להם לתרום לו.

פעילות הרכש האינטנסיבית של גבאי "אוצר הספרים" יצרה אוסף גדול ומגוון והפכה אותו לאוסף הגדול ביותר הנגיש לציבור בעיר בני ברק. כתוצאה מכך מושך אליו מושך אליו המקום משתמשים רבים מחוץ לישיבה ומחוגים חרדיים שונים. כלומר, למרות שזהו "אוצר ספרים" ישיבתי, שמטרתו הראשונית היא לסייע לתלמידי הישיבה בלימודם, הוא מתפקד גם כמעין ספרייה ציבורית המשרתת קהל שעניינו אינו דווקא בחומר הנלמד במסגרת תכנית הלימודים של הישיבה. על באי אוצר הספרים נמנים גם מחברי ומהדירי ספרים תורניים הפועלים, בדרך כלל, מטעם מכונים והוצאות לאור המתמחות בספרות זו. הללו נוהגים לתרום לאוצר הספרים עותקים של הספרים שאותם הם מחברים או מהדירים ומגדילים בכך את האוסף עוד יותר. נוצר, אפוא, מעגל – ממדי האוסף מושכים אליו מחברים ומהדירים התורמים את פרי עבודתם לאוצר ובכך עושים אותו לגדול עוד יותר ודומה שיש בכך בכדי ללמד משהו על דרך גדילתם של אוספים בכלל.

אוצר הספרים משפיע גם על דרך הלימוד בישיבה ולדעת ראש הישיבה עצם קיומו של האוסף הוא המניע את מוריה ותלמידיה לעיון בחיבורים  שמחוץ לקורפוס הישיבתי ולרכוש אגב כך בקיאות בשמות הספרים והמחברים. נראה שהשפעה זו ניזונה גם מהגמישות הלימודית היחסית המאפיינת, כאמור לעיל, את הישיבה, המאפשרת חריגה  מסוימת מגבולותיו של ה"רעד".  

 

אוצר הספרים אינו מאורגן לפי שיטת מיון מקצועית. ישנה חלוקה כללית למדי לארבע קבוצות המתויגות בסרטי הדבקה צבעוניים. כחול  – הלכה, פוסקים, מפרשי הרמב"ם והשולחן ערוך, ירוק – תשובות, סוגיות, כללי הלכה, אדום – ש"ס, מפרשי המשנה, תלמוד ירושלמי ומפרשיו, צהוב – מוסר, אגדה, מחשבה, קבלה, חסידות, חום – כתבי עת, ספרי זיכרון, מוני המצוות, אפור – פרקי אבות, מדרשים, סידור, הגדות, סגול – ספרים ישנים ונדירים בארון סגור, ולעיון על פי תאום. לספרים של עטרת שלמה, נוסף, מלבד הסימון של שאר הספרים, גם – סימון אפור. כפי שניתן להבחין, חלוקה זו לא נקבעה רק על סמך נושאי הספרים וכנראה השפיעו עליה שיקולי מקום ונוחות. הספרים עצמם מסומנים במספרי מדף שאינם קשורים בהכרח לכותר או לשם המחבר ומקומם בתוך המדף אינו קבוע בהכרח, עם זאת המגמה היא לסדר את הספרים לפי נושאים ספציפיים יותר, כמו חלוקה בין "ראשונים" ל"אחרונים", ענפי הלכה שונים, מדפים המיועדים להגדות, לסידורים ולפרשנות על התפילה, וכיו"ב,  בדרך המאפשרת עלעול יעיל. מגמה זו נשמרת בדרך כלל, אם כי ישנן סטיות עקב אילוצים של מקום, והיא יוצרת מעין "מיון שלא מדעת" הנוצר תוך כדי פעילות ולא משיטה שנקבעה מראש קודם לכן. בדרך זו נמנעת הערבוביה שהייתה עלולה להיווצר עקב הכללתן של סוגות שונות [כמו, למשל, ספרי זיכרון ומוני המצוות]  באותן הקבוצות. נראה, שניתוח הקווים המנחים את מסדרי "אוצר הספרים" [למעט, כמובן, אילוצי המקום]  עשוי לתרום הן להבנת תהליכי התהוותן של שיטות מיון בכלל והן לפיתוחה של שיטה עתידית, משוכללת ויעילה מהשיטות הקיימות, למיון ספרות תורנית. הספרנים מודעים לקיומן של שיטות מיון מקצועיות אך לדעתם אימוצן לא יאפשר להם להתחשב בשיקולי המקום ויכביד על סידור אוצר הספרים. יתכן שהדבר נובע גם מהרצון לשמור על האופי הישיבתי של "אוצר הספרים" ומהרגלי העיון של רוב הבאים בשעריו, המורגלים ב"אוצרות ספרים" שאינם מסודרים לפי שיטות מיון אלה.

"אוצר הספרים" מחזיק קטלוג מודפס המתעדכן מדי פעם בפעם. הקטלוג  מחולק לשלושה כרכים הכוללים כל אחד רשימה אלפביתית של המצאי באוסף. בכרך הראשון רשימה המסודרת לפי  שמות הספרים, בשני רשימה המסודרת לפי שמות המשפחה של המחברים ובשלישי רשימה המסודרת לפי שמותיהם הפרטיים, הוא כולל גם תיאור כללי של הנושא אך בדרך כלל אין בו פרטים ביבליוגרפיים. השמות מתועתקים לפי כללים קבועים, הממלאים חלק מתפקידו של קובץ הזהויות בספרייה המקצועית. כללים אלה קובעים ששמות יכתבו כנהוג לכתבם כיום גם אם בשערי הספרים הם מופיעים בצורה שונה, כך למשל הורוויץ והורוביץ יופיעו תמיד כהורביץ. כל אחד מהכרכים נותן לכל ספר נקודת גישה אחת בלבד ואין בהם כותרים נוספים מלבד שם הספר כפי שהוא מופיע בשער או קבצי זהויות מלאים המפנים משמות חלופיים לשם שנקבע בזהות. ישנה כמובן גרסה אלקטרונית של הקטלוג, ממנה נעשה הקטלוג המודפס,  אך עקב החשש שהכנסת עמדת מחשב ל"אוצר הספרים" תפגע באופיו הישיבתי היא אינה נגישה לציבור המשתמשים. מלבד הקטלוג ישנה גם מפה המתארת את הנושאים השונים ומאפשרת התמצאות במקום.

 

 

ל"אוצר הספרים" תקנות הקובעות את דרך השימוש בו. הן דורשות לשמור על הסדר והניקיון, להימנע מעישון, אכילה ושתייה, מדגישות שהמקום נועד לעיון שקט ואין ללמוד בו ב"חברותות" ומבקשות להשיב את הספרים למקומם תוך אזכור דבריו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי, ה"סטייפלר", בנדון. התקנות מבקשות שלא להשאיר במקום חפצים אישיים כמו ספרים פרטיים או מעילים ומגבעות וקובעות שאין להכניס אליו ילדים. כנראה עקב העובדה שרבים מהמשתמשים בו אינם מתלמידי הישיבה ישנם ל"אוצר הספרים" זמני פעילות משלו, והוא אינו פתוח בכל שעות פעילותה של הישיבה. הפיכתו של "אוצר הספרים" למעין ספרייה תורנית ציבורית היא גם שהביאה להתקנת מצלמות אבטחה.

 

"אוצר הספרים" מתפרש על פני כשבעה חדרים שברובם מוצבים מדפי עץ היוצרים מסדרונות צרים. בין המדפים גומחות בהן מוצבים שולחנות עיון לבודדים. חדר העיון  "עטרת שלמה" רחב יותר ובמרכזו מוצב שולחן שמסביבו כמה כסאות. כמקובל גם בספריות ישנו מדף של ספרים חדשים. לקראת כל חג מרוכזים הספרים העוסקים בו במדפים מיוחדים כדי לאפשר גישה מהירה ונוחה אליהם ולעסוק בהלכות החג ובענייניו בסמוך לו.

 המקום מצויד במכונת צילום, בחדר פנימי ישנו גם מחשב הכולל גם תקליטור של אוצר החכמה, אך הגישה אליו מוגבלת, זאת עקב החשש, שכבר צוין לעיל, מפני התקנת עמדת מחשב במקום.

אין שירות יעץ ממוסד ובדרך כלל המשתמשים מוצאים את מבוקשם בעצמם. "אוצר הספרים" אינו משאיל ספרים אך תלמידי הישיבה רשאים להוציא ממנו ספרים לבית המדרש, ספרים אלה נאספים בסוף היום ומוחזרים לאוצר הספרים בידי הממונים האחראים על כך. 

למרות ש"אוצר הספרים" הורחב והוגדל, הוא סובל ממצוקת מקום קשה למדי ומאות כרכים ממתינים במחסן. הדבר משליך, כמובן, על מדיניות הגדלת האוסף ומחייב הטלת מגבלות על קבלת ספרים חדשים.

כאמור, מתוך "אוצר הספרים" פועל גם "מכון המאיר", הוצאת הספרים של הישיבה המוציאה, בין השאר, קבצי שיעורים ושיחות של ראשי ישיבות ליטא לפי רשימות תלמידים ששרדו וספרים הכוללים שיעורים ושיחות של ראשי הישיבה בעבר ובהווה.

הישיבה רואה ב"אוצר הספרים" מעין "ספינת דגל" שלה ורואה בממדי האוסף ובתפקיד הציבורי שאותו הוא ממלא תעודת כבוד. מעמדו זה מודגש במכתב החוזר הנשלח מטעם ההנהלה לקראת חנוכה והקורא לתרום ל"אוצר הספרים".

"אוצר הספרים" של "בית מאיר" חורג מכלל "אוצר ספרים" ישיבתי רגיל וממלא עבור ציבור רחב תפקידים שונים של ספריה עיונית. דבר הבא לידי ביטוי בולט במדיניות האוסף שלו, בדרך ניהולו וביחס אליו מצד הישיבה. למרות שהישיבה רואה זאת בחיוב, ניכר המאמץ לשמור על צביונו הישיבתי של אוצר הספרים, המעוגן היטב בתפישה החרדית הגורסת ששמירה על הצורה והמסגרת המקובלת על כל הכרוך בה היא הכלי היעיל ביותר לשמירה על התוכן,[2] והמתבטא בין השאר בהימנעות מהכנסת מחשב ובשימוש במספרי מדף ולא בשיטת מיון מקצועית. דומה שלא נטעה אם נאמר ש"אוצר הספרים" זה הוא "אוצר ספרים" ב"עצם" ו"ספרייה" ב"מקרה", המתח בין השניים והאיזון ביניהם הוא היוצר את הדינמיקה של התפתחותו ושל פעילותו ויש בו בכדי ללמד הרבה על התפתחות מוסד הספרייה בכלל.

יש ביחסה של הישיבה לאוצר הספרים בכדי לערער את קביעתו של ארונסון לפיה רואים "אוצרות הספרים" את עצמם כגוף המסייע ללימוד בישיבה ולא כספרייה בעלת ערך עצמאי אך לא להפריכה לגמרי, שכן סוף סוף מדובר ביוצא מן הכלל שאינו מלמד בהכרח על הכלל. יתר על כן, גם כאן הוקם "אוצר הספרים" מלכתחילה כגוף תומך למידה ורק התפתחות הדרגתית, פרי יזמתם של יחידים, שזכו אמנם לגיבוי מצד הישיבה אך פעלו מכח עצמם, היא שהעניקה לו ערך עצמאי.

הזיקה בין שיטת הלימוד בישיבה לבין אופיו של "אוצר הספרים" נשמרת גם כאן. ואולי יש גם בכך בכדי להעיד שביסודו של דבר נתפס עדיין "אוצר הספרים" כגוף שנועד בעיקרו לשרת את הפעילות העיקרית של הישיבה, הלימוד בבית המדרש. עם זאת נושאת זיקה זאת אופי ייחודי – לא דרך הלימוד היא שעיצבה את אוצר הספרים, אלא, אדרבא, ההפך, אוצר הספרים הוא שהשפיע על דרך הלימוד, אם כי, אופייה הגמיש יחסית של דרך הלימוד  הוא שאפשר, מצדו, השפעה זו. נמצאנו למדים שלא תמיד הזיקה בין דרך הלימוד של הישיבה לבין "אוצר הספרים" שלה היא חד כיוונית ויש שהיא הדדית ומעגלית.

ועוד הערה אחת אחרונה- "אוצר הספרים" של "בית מאיר" שומר על מעמדו הפופולרי גם כיום, כאשר רבבות ספרים תורניים נגישים בקלות באמצעות כלים כמו "אוצר החכמה" ו"היברובוקס". עובדה שיש בה בכדי לעורר מחשבות מעודדות בנוגע למעמדם העתידי של הספר והספרייה, לפחות בעולם התורני.