ג. ספריות במגזר החרדי

מקומה ותפקידה של הספרייה הציבורית במגזר החרדי

גבריאל יצחק רוונה

ספריית ארן – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

בין הספריות הציבוריות הפועלות בארץ ישנן כאלה המוגדרות כ"חרדיות" והן מכילות בעיקר ספרות ילדים ונוער המיועדת לקוראים חרדיים. בכוונתנו לדון במקומה ובתפקידה של הספרייה הציבורית במגזר החרדי מתוך מטרה לסייע במתן מענה הולם לבעיות ולצרכים הייחודיים שלה. הדיון מושתת על דברים שנאמרו בסדרת פגישות עם ספרניות העובדות בספריות עירוניות בשכונות החרדיות בירושלים. מפגשים אלה נערכו מטעם מרכז ההדרכה לספריות בבניין העירייה בכיכר ספרא במהלך שנת ה'תש"ע 2010 ועסקו בהם בנושאים שונים הקשורים לעבודת הספרייה בכלל ולזו החרדית בפרט.

על דיון שכזה להתבסס, בראש ובראשונה, על הגדרות ברורות לשני המושגים העומדים בבסיסו – "תפקיד ספריה" מחד גיסא ו"חרדיות" מאידך גיסא.

ישנן שתי תפישות של תפקיד הספרייה :

הראשונה – תפישה פלורליסטית, הרואה בספרייה גוף שתפקידו שמירה והפצה של מגוון הדעות הרחב ביותר, עד כמה שמתאפשר, גם הללו שאינן מקובלות בחברה שאותה היא משרתת או שהן מקובלות רק על קבוצות מיעוט בתוכה.

השנייה – זו הרואה בספרייה כלי להפצת התרבות הרצויה לחברה או לרוב הדומיננטי בה.[1]

ל"חרדיות" כמונח סוציולוגי ישנן במחקר מספר הגדרות[2], אולם נראה כי ההגדרה המדויקת ביותר היא זו המגדירה "חרדיות" כתפישה הגורסת כי יצירה וגיבוש של זהות קבוצתית ייחודית, באמצעות שמירה קפדנית על מסגרות חברתיות ועל כל הכרוך בכך (מוסכמות נוקשות, רמת אינטראקציה חברתית גבוהה וקודים ברורים של לבוש ושל התנהגות), היא הדרך היעילה ביותר להבטחת ההמשכיות היהודית.

הספרייה החרדית פועלת, אם כן, בסביבה המייחסת חשיבות מרובה למשמעות החברתית של הדברים והשואפת למקם את הגורמים השונים שבתוכה במשבצות קבועות. בסביבה שכזו, הספרייה אינה יכולה להתקיים כמוסד ניטראלי והיא הופכת לגוף הנדרש לאמירה ברורה. בהתאם לכך, תפקידה של הספרייה בחברה החרדית הוא לסייע בהטמעת ערכי החברה בפרטים המרכיבים אותה ובייחוד בצעירים שבהם. התפישה השנייה, זו הרואה בספריה מכשיר התומך במסגרת החברתית הקיימת ובערכיה היא המקובלת בחברה החרדית.

הדבר ניכר, בראש ובראשונה, במצאי שבספרייה. הספרייה החרדית מחזיקה אך ורק ספרים שנכתבו בידי כותבים חרדיים והמבטאים את ערכיה של החברה החרדית. לכן, לא ימצאו בה אף יצירות של סופרים כרב שבתאי סבתו, שלמרות שאין בהן פסול כשלעצמן, אין הן עולות בקנה אחד עם תפקידה החברתי של הספרייה. יש לציין כי בעבר הלא רחוק המצב היה שונה וילדים למשפחות חרדיות קראו את אותם הספרים שקראו אז שאר בני גילם. כך היה גם בתקופות קודמות יותר, כך למשל, עיון ברשימת המצאי של ספריה חרדית בליטא לפני השואה מגלה כי הרוב המוחלט של האוסף באותה ספרייה, אם לא כולו, היה נפסל בספריה חרדית בת ימינו.[3] לשינוי זה סיבות רבות והוא מצריך דיון בפני עצמו. נסתפק בהערה כי מן הסתם תרמה לכך גם התפתחותה של ספרות ילדים ונוער חרדית, חלקה איכותית, המספקת את צרכי הקריאה של ילדי וצעירי המשפחות החרדיות.

למרות שהחברה החרדית בנויה על מכנה משותף, עליו עמדנו לעיל, אין היא עשויה מיקשה אחת. זוהי חברה המחולקת לקבוצות שונות הנבדלות זו מזו באורחות חייהן ובסולם הערכים שלהן. מעמדה הגבוה של המסגרת החברתית מעצים את מעמדו של השיוך הקבוצתי, העדתי או הרעיוני, וממילא גם את הקבוצתיות בכלל. למצב זה השלכות גם על המצאי שבספרייה. ספרים הנחשבים כראויים בקרב קבוצה אחת אינם נחשבים ככאלה בקרב קבוצה אחרת וכתוצאה מכך נוצרים חילוקי דעות בין המשתמשים לבין עצמם ובינם לבין הנהלת הספרייה. דומה כי כדי לפתור חלוקי דעות מעין אלה רצוי לקבוע מראש סמכות תורנית המקובלת לפחות על רוב משתמשי הספרייה ולמסור בידיה את ההחלטות הנוגעות למצאי הספרים. ניתן גם להקים ועד קבוע של נציגי הקהילות השונות. ההכרה בערך של קבלת סמכות היא, כמובן, תנאי ראשוני להצלחתו של פתרון שכזה. אפשר שדווקא תלותה של הספרייה בגוף חיצוני, דוגמת העירייה, תקל על המשתמשים לקבל את החלטותיה של אותה סמכות או אותו ועד.

בעיה שכזו אינה קיימת באוספים של ספרות קריאה חרדית הנמצאים בספריות שאינן חרדיות. כך, למשל, בנתיבות, בה ישנה קהילה חרדית גדולה, משרתת הספרייה העירונית הכללית גם את הקהילה הזאת. הורים חרדים המאפשרים לילדיהם להשתמש בספרייה מודעים לכך שהימצאותם של ספרים באותה ספרייה אינה מהווה ערובה ל"כשרותם" והאחריות לטיבו של חומר הקריאה, מנקודת ראות חרדית, אינה מוטלת על הנהלת הספרייה אלא על ההורים.

מאפיין אחר של ספריית הקריאה החרדית הוא הרכבו של ציבור המשתמשים. בהעדר חוגים לבנים, ברוב הריכוזים החרדיים, מהווה הספרייה מקום מפגש ובילוי לגיטימי כמעט יחיד עבור בנים שטרם הגיעו למצוות. לעומת זאת בנים בוגרים יותר, ועל אחת כמה וכמה מבוגרים, כמעט ואינם מגיעים לספרייה. בית המדרש, בית החסידים או ה"שטיבל" ממלאים עבורם רבות מהפונקציות שממלאת הספרייה במגזרים אחרים. בנות, לעומת זאת, פוקדות את הספרייה גם בגילאים בוגרים יותר. מובן מאליו שבספרייה החרדית ישנן שעות שונות לבנים ולבנות, עם זאת הצוות מורכב, ברובו המכריע, מנשים. מתן שירות לגברים בידי נשים בחברה הדוגלת בהפרדה מגדרית הוא בעייתי הן מבחינתה של החברה והן מבחינת השפעותיו על טיב השירות. דומה כי הכשרתם של יותר גברים חרדיים לעבודה בספרייה תאפשר מצב בו גברים ישרתו גברים ונשים ישרתו נשים. נראה כי התאמת השירות לערכי המשתמשים ולהרגליהם תעשה אותו ליעיל ולאיכותי יותר.

הגידול הטבעי המבורך של הציבור החרדי והשינויים המתרחשים בו עשויים להשפיע גם על מקומה של הספרייה בתוכו. תקוותי היא שיש בדברים שלעיל תרומה כלשהי לתהליך אפשרי זה.

[1] אירן ושמואל סבר, הספרייה בחברה, ירושלים תשנ"ז עמ' 9 .

[2] ראה, למשל, מנחם פרידמן, החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, ירושלים 1991.

[3] ראה: מרדכי זלקין, "שיהיה כולו עברי" רשת החינוך "יבנה" בליטא בין "חינוך חרדי" ל"חינוך עברי", בתוך: שמואל גליק [עורך] זכר דבר לעבדך – אסופת מאמרים לזכר דב רפל, ירושלים תשס"ז, עמ' 121 – 142, וראה שם בייחוד מעמ' 132 ואילך.