א. הרפורמציה של לותר ומהפכת השו"ע של הר"י קארו

דבר העורך:

נושא רשימתו של הרב יעקב מדן שליט"א הוא ייחודי ומפתיע. מי שמכיר את משנתו  של הרב יעקב מדן שליט"א יודע שהוא יורד אל השיתין ודולה משם מרגליות. כך מעשהו בקודש בכל מקום, וכך נהג גם כאן.

אל עבודתו זאת של הרב מדן התוועדתי אחרי הרצאה ששמעתי ממנו בנושא, בכנס ספרנים שנערך בספריית ישיבת הר עציון,  ביוזמתו של ידידי הרב אהרן ביג'ל מנהל הספריה.

גוף העבודה נכתב לצורך מוסד שאינו תורני (מכון ון ליר). משום כך בחרתי לצרף כמבוא דווקא את דברי הפתיחה של הרב בכינוס הספרנים הנ"ל, שנותנים מבט נכון על על כוונתו של הרב בכתיבה.

אני מודה לרב שנענה לפנייתי לפרסום, מתוך מחשבה להגדיל תורה ולהאדירה.

הרוצה לעיין בעבודה המקורית, יגלול נא לסוף הרשימה וימצא שם קישורית.

קריאה מאלפת

א.א.

 במקום המבוא

דברי ההקדמה להרצאתו, שנשא הרב יעקב מדן שליט"א בכנס ספרנים בספריית ישיבת הר עציון באלון שבות גוש עציון.

הנושא "המוזר" שבחרתי לעסוק בו, הגעתי אליו בעקבות קורס  ששמעתי מאנשי אקדמיה שעסק במודרנה ובעולם המודרני, במהפכה שהעולם עבר בחמש מאות שנה האחרונות, ובלי להזכיר שקימת יהדות. טענתי בפניהם, כיון שהיסטוריה עובדת בגלים צריך לעשות השוואות, ובכל מיני מהפכות שעברו על העולם יש מקום לראות את המהפיכות המקבילות בעולם היהודי. העולם האקדמי לא מספק נזקק להשוואות אלו, לכן לקחתי על עצמי להרצות וגם לכתוב על שני אישים, שלכאורה אין קשר ביניהם: רבי יוסף קארו, בעל ה"שלחן ערוך", ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית.

מה שמשותף לשניהם הוא זמן לידתם וזמן נוכחותם בעולם. שניהם נולדו בשנות השמונים של המאה החמש עשרה, מספר שנים לפני גירוש ספרד.

 האם קיים בסיס להשוואה בין שני אישים שונים, כלותר ולהבדיל מהר"י קארו, הבאים מעולמות כה שונים, ומפעליהם כה שונים, ורק בגלל שפעלו באותו זמן (המחצית הראשונה של המאה ה 16) ?

ייתכן שקיים בסיס כזה, וננסה כאן לחושפו.

 

פרק מתוך עבודה על:

"הרפורמציה של לותר ומהפכת השו"ע של הר"י קארו – והמודרנה"

 

ב. רבי יוסף קארו

ב₁ לוח זמנים בסיסי

רבי יוסף קארו צעיר ממרטין לותר בחמש שנים. הוא נולד בשנת רמ"ח (1488) בספרד, ובהיותו בן ארבע גורש עם הוריו ועם כלל יהודי ספרד ממולדתם. אחרי טלטולים רבים התיישבו הוריו בטורקיה, שם למד תורה מפי אביו ומפי דודו. בשנת רפ"ב (1522), בהיותו בן שלושים וארבע, החל בכתיבת חיבורו הגדול, ה'בית יוסף', בשלב מסוים עבר לצפון בולגריה, שהה גם בסלוניקי בקרבתו של רבי יוסף טיאטאצק ובמצרים, עלה לצפת בשנת רצ"ו (1536), והיה חבר בבית דינו של רבי יעקב בי רב. עם מותו של רבי יעקב ניהל רבי יוסף קארו את בית הדין יחד עם רבי משה טיראני, המבי"ט. שם פרסם, בשנת ש"ב (1542) את חיבורו הגדול, ה'בית יוסף', שהפך לספר פסק של כלל ישראל[1]. במשך שתים עשרה שנים נוספות הגיה וערך את ספרו והתאימו לספרו של רבי יעקב בעל הטורים.

בנוסף לכך חיבר את פירושו 'כסף משנה' לספר 'משנה תורה' לרמב"ם. תשובותיו נשלחו לכל קצות מושבות היהודים באשר הם. מהם נדפסו שני קבצים: שו"ת בית יוסף, ושו"ת אבקת רוכל. עסק גם בחכמת הקבלה.

האם קיים בסיס להשוואה בין שני אישים שונים, כלותר ומהר"י קארו הבאים מעולמות כה שונים, ומפעליהם כה שונים, ורק בגלל שפעלו באותו זמן (המחצית הראשונה של המאה ה 16)? ייתכן שקיים בסיס כזה, וננסה כאן לחושפו.

ב₂ הסמיכה[2]

בפרקים הקודמים (א₂ א, עמ' 3) כתבנו[3], שמ' לותר חלק בעוז רב על האפיפיור, שרצה לשמר בידו את הכוח להסמיך אנשי דת, דבר שנתן לשלטונו באנשים ול'צוותיו' כוח רב. לותר טען, שאיש הדת הוא שליח העם, וסמכותו נובעת מן העם ולא 'מלמעלה', מן האפיפיור.

קיים לכאורה, קשר סמוי בין מחלוקת זו לבין מחלוקתם הגדולה של שניים מגדולי חכמי המחצית הראשונה של המאה ה 16 בארץ ישראל, רבי יעקב (להלן: מהר"י) בי רב, ראש חכמי צפת, עם רבי לוי אבן חביב (להלן: מהרלב"ח) ראש חכמי ירושלים על אודות הסמיכה[4]. שני החכמים חלקו בקונטרס ארוך זה בדברים רבים. אך אין ספק למעיין בקונטרס שעיקר מחלוקתם היא בשאלה האם להסתמך על הרמב"ם, שכתב בהלכות סנהדרין (ד', יא, וראה גם דבריו בפירוש המשניות בכורות ד', ד), שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתקבץ ולסמוך את הגדול בהם לדיין מוסמך, ובכוחו לסמוך דיינים נוספים, וכך לחדש את הסנהדרין, וכך טען מהר"י בי רב, או שמא אין ללכת בעקבותיו, משום שגם הם לא נאמרו בהחלטה גמורה, וגם רוב הראשונים, והרמב"ן מכללם, חלקו עליו, וכטענת מהרלב"ח[5]. על שאלתו הגדולה של הרמב"ם, איך יתקיימו דברי הנביא 'ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק', שמשמע משם שעלינו לחדש את מערכת המשפט על פי התורה, ואיך נגיע בדור שאין בו סמוכים לסמיכה, עונה מהרלב"ח בפשטות בעקבות כמה ראשונים, שערב הגאולה עתיד להתגלות אליהו הנביא, בגאולה עצמה יתגלה מלך המשיח, והם חכמים סמוכים, ויוכלו לסמוך את הסנהדרין. וכך כתב שם:

כי יש לאומר שיאמר שאותו הייעוד אינו כי אם לאחר בא המשיח ואז אין קושיא כלל איך ישובו הסנהדרין אם אין כח ביד כל החכמים לסמוך שהרי אליהו עליו השלום עתיד לבא עם המשיח והוא סמוך קיים בגוף ונפש ויכול לסמוך לכל בתי דייני ישראל גם המשיח בעצמו על פי מה שכתבו ז"ל בפירוש הפסוק המיועד עליו ונשא ממשה יכול לסמוך לכל מי שיהיה ראוי כמו שסמך משה רבנו עליו השלום לשבעים זקנים.

 

לא נוכל להאריך כאן בשיטת הרמב"ם בסמיכה, ורק נציין בו שני דברים ברורים:

א)     הרמב"ם ראה את מקור הסמכות של הסנהדרין בעם ישראל כולו, וליתר דיוק, בעם ישראל היושב בארץ הקודש על אדמתו[6]. ובעניין זה חלק על הרמב"ן בענייני קידוש החודש ובשאלות נוספות.

ב)     הרמב"ם לא קיבל את האפשרות להמתין לאליהו ולמשיח, שנסמכו בידי הקב"ה, כמשה רבנו, כיוון שראה את הגאולה מגיעה בידי אדם ולא מכוח מהלך א—לוהי שמימי.

ההבדלים בין הגישות הנוצריות שדנו בהן, לבין מחלוקת חכמינו רבו מספור. אך השאלה האם התקדמות האנושות אל 'הגאולה' תבוא בידי שמים ובידי מי שנסמך בידי שמים או מידי בשר ודם השואב את כוחו מכלל הציבור, מקבילות בין מחלוקתם של האפיפיור ולותר לבין הרמב"ם ובית דינו של מהר"י בי רב שהלכו בדרכו, לבין מהרלב"ח בעקבות הראשונים, ובעקר הרמ"ה והרמב"ן, שבדרכם הלך. רבי יוסף קארו היה תלמידו המובהק של המהר"י בי רב, והיה ראשון הנסמכים על ידו לדיין היכול לדון דיני קנסות ושאר דינים על פי התורה.

כאמור, חידושם של מהר"י בי רב ובית דינו על היכולת לחדש את סמכות הפסיקה מכוח העם, עם חידוש הסנהדרין, ולא רק להסתמך רק על מסורת העבר של הפסיקה מיום חתימת התלמוד הירושלמי, שאז בטלה הסמיכה, ועד לימי צפת של המאה ה 16, היה ממש בימים שבהם נתפשט באירופה חידושו של לותר בקרב הנוצרים החדשים, הפרוטסטנטים.

 

ב₃ הפצת התורה לכלל העם

בפרקים הקודמים (א_2, א– ב, עמ' 3- 4) דיברנו על מפעלו הספרותי הגדול של לותר, שתרגם את האוונגליון לגרמנית בעקבות תרגומו של ארסמוס, הופך אותו בכוונה תחילה לנגיש לכל דורש, כדי לעקור את סמכות הפרשנות של האפיפיור ממנו, וממילא את סמכותו בכלל. לא נוכל למצוא צד משותף בין מפעלו הספרותי הגדול של המהר"י קארו לעקירת המסורת בידי לותר. אך אין לפסוח על מהפכת פסיקת ההלכה שיצר בשני ספריו, ה'בית יוסף' וה'שולחן ערוך', בהגישו את ההלכה לכל תלמיד חכם ולכל דורש בלא שיצרך להזדקק בה להכוונה ישירה של הפוסק הגדול שבדורו. וכך כתב מרן בהקדמתו ל'שולחן ערוך':

אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו ומשירי אהודנו. במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום אשר ממעון קדשו מן השמים הופיע ברוב רחמיו וחסדיו והשפיע מטובו על שפל אנשים כמוני לחבר ספר הנותן אמרי שפר, החיבור הגדול שחברתי על הארבעה טורים אשר קראתיו "בית יוסף". אשר כללתי בו כל הדינים הנמצאים בכל הפוסקים חדשים גם ישנים, עם מקומות מושבותם בחצריהם ובטירותם בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי בתוספתא בספרא בספרי ובמכילתא, ודברי המפרשים והפוסקים ובעלי התשובות חדשים גם ישנים, ונתבאר שם כל דין ודין באר היטיב דבר דבור על אופניו, וארמון על משפטו ישב תלוי עליו כל שלטי הגבורים אנשי השם אשר מעולם.

ראיתי אני בלבי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את, כשם שברור לו שאחותו אסורה לו, כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו, לחלקו לחלקים שלשים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חדש הוא חוזר תלמודו ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

 

מפעלו של מרן בהפיכת פסיקת ההלכה היומית לנגישה לכל דורש לא התקבל כמובן מאליו, ולולא בן דורו הצעיר, הרמ"א, רבי משה איסרליס מקרקא, שוויתר על מפעלו הספרותי הגדול, וקיבל את סמכותו של מהר"י קארו (בתוספת ה'מפה' שחיבר עליו), לא ברור אם היה מפעלו של מהר"י קארו מחזיק מעמד. שהרי כך כתב עליו אחד מגדולי הדור שאחריו, רבי שלמה לוריא, המהרש"ל מלובלין, בהקדמתו למסכת חולין בספרו, ה'ים של שלמה':

כי חדש מקרוב בא לידינו ספר וחיבור שעשה מהר"י קאר"ו על הטורים….. ובפרט האידנא שבעונות הרבים הנסמכים מרובים והלומדים מועטים, ומשום הכי תופסים דברי הספר אשר מצאו בו כל החידושים, ובזה הושוו הקטנים לגדולים, והנערים לזקנים, אני הגבר אשר בעו"ה ראה כל אלה.

 

המהרש"ל, ובעקבותיו שאר חכמי לובלין, שולל את פסיקת ההלכה ה'קלה' מן הספר הנגיש בלא לעיין היטב בכל הסוגיות. הוא עושה זאת מסיבות ענייניות לחלוטין, ולא חלילה, מבקשת כבוד או סמכות, הוא מבקש להשיב את סמכות פסיקת ההלכה אל תלמידי החכמים הגדולים, שעיינו בסוגיות כל צורכן בעמל ובכישרון.

גם בכך הלך מרן בעקבות ספרו של הרמב"ם, היד החזקה, והגיש ללומד ספר ללא דיון מעמיק במקורות, ספר על פי סדר נושאי ולא על פי מהלך הש"ס, וכשם שהלך אחרי הרמב"ם בענייני הסמיכה. הקשר בין שני הנושאים ברור מאליו למעיין, ולא נאריך בו. ומכל מקום נראה, שיש קשר בין עניין הסמיכה לצורך לכתוב ספר הלכה מוסכם על כלל ישראל, כדי שההלכה תהיה אחת לכולם, ולא שכל קהילה תנהג כמנהגה וכדעת רבה ומסורת הפסיקה שבידו מרבותיו.

 

ב₄ פשר אפשרי להקבלה- הדפוס

בשני הפרקים האחרונים לא יכולתי לכלוא את קולמוסי מהבעת הסתייגויות מעצם ההשוואה בין שני המפעלים המושחתים, זה של האפיפיורים בווטיקן וזה של יריבם, מרטין לותר, בהקמת הנצרות הפרוטסטנטית, לבין מחלוקתם החשובה של מהרלב"ח וחכמי ירושלים העומדים לענייננו ב'צד של הווטיקן' (עם כל המשמעות הסימבולית המוזרה של ההקבלה לכאורה שבין שני המקומות, ירושלים והווטיקן) לבין חכמי צפת, ומהר"י בי רב ומהר"י קארו בראשם הבאים לחדש את הסמיכה מכוח העם ועמה את התחדשות ההלכה, ויצירת שני החיבורים, ה'בית יוסף' וה'שולחן ערוך' לצורך נגישות התורה וההלכה להמון תלמידי החכמים והעם בעקבותיהם. שהרי המניעים והמטרות היו כל כך שונים…

ועדיין קשה לראות בהקבלות כה חזקות לטעמנו, ובזמן אחד, את יד המקרה.

הזמן, כגורם לשתי המהפכות, ניתן לביאור מכוח שכלול מכונת הדפוסבידי יוהן גוטנברג במחציתה השנייה של המאה ה 15, וכמעט במקביל- פיתוח הדפוס היהודי בעקבותיו, בידי יהושע שונצינו באיטליה.

פיתוח הדפוס בסוף המאה ה 15 הביא מסיבות ברורות למהפכה של ממש בתפוצת הספרים, ממילא בצורכו של כל אדם ללמוד קרוא וכתוב ובתפוצת הידע בכל שכבות החברה. חשיבות המסורת וסמכותם של המעטים שנשאו אותה או שפירשו אותה, ירדה. נוצרו כלים רבים לביקורת ציבורית מכוח ההיגיון, המוסר, הסגנון ועוד. מבחינות אלו התבקשה הרפורמה של לותר ושל שאר בני דורו, מארסמוס ועד צווינגלי וקלווין בדור הנכון. בפרק הראשון ברשימתנו עמדנו על השפעת הדפוס על פרסום תשעים וחמש התיזות של לותר. דבר דומה קרה גם בעולם התורה מכוח הדפוס. הוא כנראה, הגורם העיקרי לתנועה התורנית במאה ה 16, המכונה בבית המדרש 'תקופת המשיבים הגדולים'. נכתבו בה תשובות ופסקים בעוצמה שלא הייתה דומה לה בשום תקופה קודמת (וכנראה גם לא אחריה) בהיקף ובעומק. מהפכת התשובות המפורטות החלה אומנם, כבר על ידי רבי יצחק בר ששת, הריב"ש, במאה ה 14 ועל ידי רבי שלמה בן צמח, הרשב"ץ במאה ה15, והם עדיין עשו זאת באמצעות כתבי יד. אך מספר המשיבים הגדולים והתשובות הגדולות לא היה גדול. המהרלב"ח, שהזכרנוהו לעיל, היה מחלוצי המפעל של המאה ה 16, הוא ראה את רוב המקורות שהסתמך עליהם בדפוס, וכן הרדב"ז בן זמנו, והמבי"ט. אחריהם קמו בסגנון דומה מהרי"ט, מהר"ם אלאשקר, מהרשד"ם, מהר"ם אלשייך, מהר"י בן לב ועשרות רבות של משיבי ענק. יש קשר גם פריצת תורת הנסתר החוצה באותו דור, ולא נאריך בכך.

מכל מקום, הצורך בבית דין שיקום ויכריע למעשה בין גדולי הפוסקים התבקש, והסמיכה הייתה חלק ממפעל זה, וממילא גם הספרים 'בית יוסף' וה'שולחן ערוך', שיצרו סדר רב בתוך התפוצצות הידע הרחבה שהייתה באותם דורות.

 

ב₅ פשר אפשרי נוסף- תפוצת האנושות ותפוצת העם היהודי

ב 3.8.1492 הפליג כריסטופר קולומבוס (שהיה, על פי השערה די מבוססת, יהודי מבני האנוסים, ששמר בסתר אמונים לאמונת אבותיו[7]), בשליחות פרדיננד מלך ספרד, חצה את האוקיינוס האטלנטי בדרכו להודו, והגיע בעל כורחו ושלא בידיעתו ליבשת אמריקה. בתחילה הגיע אל האיים שבמערב אמריקה הצפונית, ואחריהם, ובהפלגותיו הבאות, הגיע אל הונדורס ואל מרכז אמריקה. שנים מעטות אחריו גילו הבאים בעקבותיו את אמריקה כיבשת החדשה, ואז נפתח עידן העולם החדש. גילוי אמריקה, בנוסף לאפיקים חדשים בתחומים רבים שפתח הגילוי לפני המודרנה, ערערו כמה מאמונות היסוד, שמקורן בפירוש המסורתי לכתבי הקודש של הכנסייה (כפרשת הבריאה, פרשת המבול ופרשיות זריחת השמש ושקיעתה), ופתח בכך פתח גדול לפרשנות חדשה, להעמקת שאלות קיימות ולשבירת המסורת בתחומים נוספים. גם דרך פתח זה יכלו מרטין לותר וחבריו, ובעיקר ממשיכי דרכם להיכנס, להעמיקו ולהרחיבו.

באופן מפתיע ו'במקרה', היה אותו יום היסטורי, השלושה באוגוסט הנ"ל, גם תשעה באב של שנת רנ"ב לאלף הששי. רבי יצחק אברבנאל, מנהיג גולת יהדות ספרד (כשלוש מאות אלף איש), שר הכספים, הרופא המלכותי ויועץ המלך, שגלה עם אחיו מערבה (הוא עצמו הגיע לקורפו ולאיטליה), מעיד בספרו 'מעייני הישועה' (חיבורו על ספר דניאל שנכתב כבר באיטליה), שגירוש ספרד היה בעיצומו של יום תשעה באב[8]. בו ביום החלו אפוא, היסטוריה יהודית חדשה והיסטוריה אירופית חדשה את צעדיהן הראשונים.

 

גירוש ספרד גרם לשינוי גדול בתולדות עם ישראל, ובגיבוש סדר היום ההלכתי שלו, ואנו נתרכז בעיקר בו. מגורשי ספרד הצטרפו במקומות רבים אל פליטי גירושי אשכנז מן הדבר השחור במאה ה 14 ומגירושים אחרים, בפולין, ביוון ומקומות נוספים בבלקן ובמזרח אירופה. הקהילות החדשות נזקקו לפסיקת הלכה חדשה בגיבוש זהותן החדשה, פסיקה שתחליף את מסורת הקהילות העתיקה, שהמרחק הגיאוגרפי והמרחק התרבותי העמיקו את ההבדלים ביניהם עד לגירוש ספרד. מסורת הפסיקה האשכנזית העתיקה התגבשה במידה רבה דווקא סביב המקורות הארץ- ישראליים מתקופת התלמוד והמדרשים, ואילו מסורת הפסיקה הספרדית התגבשה דווקא סביב המסורת הבבלית מתקופת התלמוד והגאונים. ככלל, מסורת הפסיקה התבססה על רב הקהילה או על גדול הדור בכל מלכות, ולא הורגש צורך גדול לגיבוש הלכה אחת לכלל ישראל.

גם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל חייב פסיקת הלכה בהלכות שהוזנחו יחסית בשנות הגלות, הלכות התלויות בארץ בענייני שביעית, חלה, כלאיים, תרומות, מעשרות ועוד.

מצב זה השתנה מיסודו בדור שאחרי גירוש ספרד, גם בפולין וגם בארצות המזרח התיכון, שלשם הגיעו מגורשי ספרד, ובעיקר יוון, טורקיה, מצרים, וארץ ישראל. כך החלו במקביל מפעלו הגדול של רבי משה איסרליס (הרמ"א), הספר 'דרכי משה' (הארוך) בפולין, ומפעלו של רבי יוסף קארו, ה'בית יוסף', וה'שולחן ערוך' בארץ ישראל, בעקבותיו. החלטתו הנועזת של הרמ"א לבטל את מפעלו, ולספחו כהגהות למפעלו של רבי יוסף קארו הפכה את מפעלו של רבי יוסף קארו לקניין צאן ברזל של העם היהודי כולו. הדרך שנקט בה בדרך כלל הייתה הכרעה במעין בית דין של כלל ישראל, גדולי הפוסקים בימי הביניים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ופסיקת הלכה על פי רוב של שניים מבין השלושה. אך מכיוון ששניים מהם היו חלק בלתי נפרד ממסורת הפסיקה הספרדית, והרמב"ם ראה עצמו כתלמיד הר"י מיגאש, שהיה גדול תלמידיו של הרי"ף, הרי ברוב גדול של המחלוקות היו הרי"ף והרמב"ם בצד אחד, וכך עיקר פסקיו של ה'שולחן ערוך' הם על פי הרמב"ם.

 

ב₆ פעמי גאולה

לא רק הגירוש והנדודים כשלעצמם הביאו לשינוי בעולם ההלכה. היו לו גורמים נוספים. גירוש ספרד הביא רבים מן המגורשים אל ההגמוניה האיסלמית של השלטון העותומני, והוא קיבלם בסבר פנים יפות. הקירבה לארץ ישראל, ואצל רבים אף העלייה אליה ממש, גילוי שבטי פלאשים באתיופיה ("עשרת השבטים") באותה תקופה ועליית חלק מהם לירושלים, הגבירו את כיסופי הגאולה. הנגיסה העמוקה שנגס האיסלם ברחבי האימפריה הנוצרית, הוסיפה לשינוי דפוסי החשיבה. כל אלו מחד גיסא, ומאידך גיסא הופעתם של שלמה מולכו, האנוס מפורטוגל שחזר אל עמו, ודויד הראובני בפני האפיפיור וכמה ממלכי אירופה, וקארל החמישי קיסר גרמניה ביניהם, עם תוכנית לשחרר את ארץ הקודש מידי 'הכופרים המוסלמים' לטובת הקמת ממלכה יהודית, בישרו פעמי גאולה. אנוסים רבים באירופה שבו אל דת אבותיהם, וחלקם קידשו את השם ונשרפו על שיבתם ליהדות. הר"י אברבנאל בחיבורו 'מעייני הישועה' נטה לראות בגזירת הגירוש את מלחמת גוג ומגוג, שבעקבותיה תבוא הגאולה. חישובי הקץ שלו, המבוססים על דניאל ח' מוליכים לראשית המאה ה 16. מעניין לציין כאן את דבריו של מקובל ירושלמי משנת תפ"ה (1525), רבי אברהם בן אליעזר שבנה את תקוות הגאולה שלו על הופעתו של מרטין לותר, ואת המכה האנושה שהיכה בה את הנצרות הקתולית:

והנה עתה מקרוב באו לירושלים יהודים נאמנים מארצות אשכנז ובוהמיה. גם כתבים מפה ומפה יעידון ויגידון עניינם מן האיש אשר עמד בארצות ההן אשר שמו מארטין לוטר, הוא האיש אשר שומעו הולך בכל הארצות, אשר התחיל עד שנת הרפ"ד לחלוק על דת הערלים ולהראות להם כי שקר נחלו אבותיהם, הבל ואין בם מועיל, ומובן מדבריהם כי השנה שעברה, היא שנת הרפ"ד, גילה דברים שבתוכו, והראה בפרסום זיוף אמונתם וכי שקר נסכם, והראה את עצמו נגד התלוי ונתחזק נגד כל המאמינים בו, ונתעלה עד למעלה והושיעה לו זרוע השם מכל הקמים עליו… ועשה והצליח, ונאספו אליו עמים רבים ביד חזקה מאבדים ושורפים באש פסילי אלוהיהם והאלילים כרות יכרתון… ונתחברו אליו עם רב… ויקרב אותם מעט מעט לדת משה… והאנוסים נשאו ראש, וליהודים הי.יתה אורה ושמחה וששון ויקר… הנה אלה דברים מופלאים, וכל שעה הולכים ומתחזקים ומאמתים הדברים… וכל עובדי התלוי הולכים ודלים[9].

 

דבריו הם כמובן טעות גמורה, ומסתמכים על הפנים שהאיר לותר בתחילת דרכו ליהודים כדי למושכם אחריו. אילו ידע המקובל את שנאתו ליהודים לאחר שיוסף בן גרשון איש רוזהיים, וכל היהודים עמו דחו את לותר, אילו ידע את מידותיו הרעות ושאר דרכיו, אילו ידע את הקשר בינו לבין הגל, ומאוחר יותר גם להיטלר ימ"ש, ודאי לא היה כותב את דבריו. אך אפשר שהדברים, כפי שהגיעו לארץ ישראל באותן שנים, הגבירו את כיסופי הגאולה ואת הרצון במפעל הסמיכה.

לפנינו עדויות רבות לקשרים הדוקים בין שלמה מולכו לבין רבי יוסף קארו. אלו מעידות על כך, שרבי יוסף קארו היו מושפע מפעמי הגאולה. נראה, שמפעל הסמיכה של רבו של רבי יוסף קארו, מהר"י בי רב היה חלק מפעמי גאולה שנשמעו באותו דור, שהרי הרמב"ם עצמו ראה במינויים את תחילת תהליך הגאולה[10]. ישנם רמזים בתשובת המרלב"ח (קמ"ז), שהתנגד לסמיכה, שהוא התנגד גם לשלמה מולכו ולפעמי משיח שבישר. 

 

להבדיל את כל ההבדלות שבעולם, גם חלק גדול משיחו של מרטין לותר נסב סביב הגאולה. הוא לא דיבר על גאולת העם, אלא על גאולת האדם. הוא דיבר על כך כחלק מן התמורות העמוקות שחלו בדורו, ושהוזכרו ברשימה זו, לאחר שניפץ את השקר לטעמו שבגאולת האדם, שהציעה הכנסייה.

עשרים וארבעת העקרונות שפרסם לותר ב 1520, ושהוזכרו בפרקנו הראשון, דיברו על 'גאולה על ידי אמונה בלבד' (sola fide), 'גאולה באמצעות החסד בלבד' (sola gratia) ו'גאולה באמצעות כתבי הקודש בלבד' (sola scriptura).

 

ב₇ מקצת מן ההבדלים

עת לסיים, אך לא לפני שנעמוד על מקצת מן ההבדלים בין שני האישים, שפעלו כאמור, בזמן אחד, כל אחד בארצו ובקרב עמו ואמונתו, ועשו מהפכה של ממש בפועלם.

כאמור, מבין שניהם, מרטין לותר ורבי יוסף קארו, יצאה הקריאה לפסיקה חדשה ועכשווית מכוח כלל העם. מרטין לותר קרא לכך במפורש. רבי יוסף קארו, כחלק חשוב ממפעל הסמיכה של רבו, מהר"י בי רב, קרא לכך בעקיפין. היה זה מכוח סמיכת החכמים ויכולתם לחדש הלכה בכל אחד מן הנושאים המתחדשים לבקרים. עקב הנדודים, שינוי מבנה הקהילות, אובדן מסורת הפסיקה הקהילתית, העלייה לארץ ישראל וחידוש מצוותיה ותחושת הגאולה הקרובה, היו נושאים אלו רבים.

ההבדלים בסוגיה זו עולים מעליהם. עיקר מטרתו של לותר הייתה קיצוץ בסמכותה של הכנסייה הקתולית המושחתת, ובראשה האפיפיור רודף התענוגות, ליאו העשירי. יכולת הפרשנות ניתנה על פיו לכל אחד, וכל קורא הופך לפיו למפרש.

רבי יוסף קארו היה שותף לחלום להקמת מוסד שיאחד סביבו את כלל ישראל סביב פירוש אחד והלכה אחת, וכפי שחייבו נסיבות תקופתו, שפורטו לעיל, הגם שמוסד זה שואב את סמכותו מכוח כלל העם. מטרתו לא הייתה לשבור את סמכותה של המסורת, אלא לחזקה, כששושלת התורה של עם ישראל מדור דור. פרשנותו לא הייתה עצמאית, אלא נבעה מכוחם של קודמיו, ובהם בעיקר הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש (ובהלכות איסור והיתר ונידה- גם הרשב"א). המגלומניה של 'הפירוש שלי' הייתה ממנו ואילך. כל ספריו ופסקיו מצטיינים בענווה יתירה ובהמעטת ערך עצמו וראייתו את עצמו כמביא וכמסכם בלבד. גם הכרעתו הייתה לאור כללים ברורים.

 

שני האישים[11] הביאו אל פתח ביתו של כל אחד ממאמיני דתם ספר ברור המאפשר לכל אדם להיות שותף בתורה בכוח עצמו. המציאות הכללית והרקע ההיסטורי הכתיבו זאת. מטרתו של לותר הייתה זו שצוינה לעיל- אובדן הסמכות הדתית. בשל כך יצר גם את אמונות הגאולה שלו שצוינו לעיל, שהביאו לאובדן כל מצווה מעשית בנצרות הפרוטסטנטית, והעמדתה על אמונה מופשטת בלבד. בכך הביא לחילון הדת, ובמידה רבה לאובדן משמעותה הקיומית. מטרתו של רבי יוסף קארו הייתה חיזוק שמירת התורה ומצוותיה בקרב כל שכבות העם אחרי המשבר הגדול של הגירוש, ויכולתו של כל אדם להזדהות עם ההלכה ועם מקורותיה, ולקיים בה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

לותר גרם לשפיכות דמים עצומה במרד האיכרים בימיו ובמלחמת שלושים השנים בדורות שאחריו. רבי יוסף קארו שידר בכל תורתו את אחדות קהילות ישראל הנפרדות, אהבה שלום ורעות ואת גיבושו של עם ישראל לעם אחד שיש בו שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ששתיהן ניתנו מרועה אחד.

נסיבות היסטוריות דומות הביאו באמצעות כלים דומים לשני אישים ללכת כל אחד בדרכו על פי אישיותו ועל פי בחירתו החופשית, והבוחר יבחר.