צנזורה במשנה ברורה

נערך על פי תגובותיו של הרב איתם הי"ד בדיון בפורום 'ספרים וסופרים' ב'בחדרי חרדים' בסוף שנת 2009.

[הרב שי הירש, תושב נריה, אסף ליקוטים בנושאים שונים, מכתיבותיו של הרב איתם בפורום הנ"ל. הוא העמיד לרשותנו את כל הליקוטים ומתוכם בחרנו להתמקד בנושא אחד. הספדו המרגש  של הרב שי על הרב איתם הי"ד ניתן לקריאה  כאן].

בסוף הכרך של משנ"ב הלכות שבת (סו"ס שד"מ; שעמד, ככל ספרי הח"ח לפני הצנזור) הוא מתייחס פעמיים (בביה"ל ובשעה"צ) לשמירת השבת על ידי חיילים יהודים, ושם הוא ממליץ לעשות כל מה שאפשר לפני שבת כדי שלא יזדקקו לעשותו בשבת, ומציין שבמקרים רבים לא אכפת למפקדים באיזה יום בדיוק תיעשה עבודה מסויימת, העיקר שתיעשה.

לאחר העצה הנ"ל הוא מוסיף ואומר דבר מעניין ביותר: שאם לא יתאפשר לחייל לעשות את המלאכה בערב שבת, כעצה הנ"ל, וכעת הגיע זמן בין השמשות, מוטב שיימנע מלעשות זאת מרצונו בין השמשות, שאז הוא ספק חילול שבת הנעשה מרצונו, אלא ידחה את המלאכה לשבת עצמה (!)"שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור". במילים אחרות, אי ביצוע מלאכות ופקודות בצבא הצאר, היה בפועל עניין של פיקוח נפש. אמנם, לאחר שכתב המשנ"ב כדברים הללו, הוא נמלך והוסיף שיש מקום לדחות זאת, מצד שאם יקדים יינצל אולי מחילול שבת, עיי"ש, וסיים בצריך עיון.

בראש ספר 'מחנה ישראל' שכתב הח"ח עבור היהודים שגויסו לצבא הרוסי מופיעה מודעה ארוכה למדי, אשר גם בה, בין השאר, כותב הח"ח שניתן לעשות את עבודת הצבא בשבת, אם אין המלכות רוצה שהדבר יתעכב עוד יום. וזהו, כמדומני, ההסבר להודעה שבפתח 'מחנה ישראל' – החפץ חיים רצה להרגיע את לב החיילים היהודיים, וגם להרחיק מהם סכנת חיים שעלולה להיגרם אם יימנעו מלעשות את עבודת הצבא בשבת (ובתנאי, כמו שכאמור כתב בביה"ל, שאי אפשר לעשות זאת מבעוד יום ושהמפקדים דורשים שזה לא יתעכב לאחרי השבת).

אמנם נוסחה וצביונה של המודעא מעיד ללא ספק על ההכרח הצנזורי שהביא לכתיבתה והצבתה בראש הספר. ולגבי האורך, אין בכך כלום, צא וראה שבהקדמת נחל יצחק (לגרי"א ספקטור) ובהקדמת הערוה"ש (חו"מ) יש עמוד שלם של דברים מסוג זה עם כל השבחים המזוייפים לקיסר ירום הודו בכבודו ובעצמו יימח שמו, שכל כולם אינם אלא מכורח הצנזורה (וצחוק עשו מדפיסי הערוה"ש במהדורות החדשות שבדורנו, שהותירו עמוד זה על כנו להתנוסס בראש הספר, ולא ידעו שפתיחה זו הושמטה תיכף בפעם השניה שנדפס ערוה"ש חו"מ, על ידי בת המחבר בעצמה[1]). ובוודאי שספר המיועד לחיילים יעמוד שבעתיים לפני עיני הצנזורים, מומרים לרוב, ועל כן נדרשת השתדלות מסוג זה כדי למנוע עיכובים והפתעות בהדפסת הספר.
אולם היות שנוספו לדברים גם הוראות הלכתיות, אי אפשר לפוטרן באמירת 'נו, בשביל הצנזורה', כי אחרי הכל יקראון החיילים ויבואו לפעול על פיהן. ואכן מה שכתב במודעא הריהו זהה למה שכתב במשנ"ב כפי שהבאתי – שבמקרים רבים לא אכפת לממשלה שהעבודה תיעשה דווקא בשבת עצמה (אלא שתהא מוכנה לשבת), ובמקרים בהם היא מתעקשת על כך יש לבצע זאת – והנימוק הוא, כפי שהסברתי, מפני חשש נפשות (דבר שכמובן לא היה יכול להיכתב במפורש בהקדמה המפארת את הקיר"ה, אבל הריהו ברור מן המציאות).

[הקטע הבא –  בגופן אפור – הוא הערה של שמריה גרשוני, שהשתתף באותו דיון. כיון שהדברים השתלבו בדברי הרב איתם, והוא אף הגיב להם בהשוואת דברי המשנ"ב לדברי ערוה"ש (השוואתו הובאה כלשונה בהערת שוליים), השארנו את הדברים כפי שהם].

עוד בנושא פסיקה של המשנ"ב, שנכתבה מפני הצנזורה, אני מביא את הראשונה שבהן (על פי סדר הדפוס). לגבי האיסור לברך בגילוי ראש מוסיף המשנ"ב (סימן ב סעיף ו בתחתית העמ', בתוספת כוכבית):

"לבד היכא שיש חק לילך בגלוי ראש לפני השרים והשופטים, צריך לילך בגלוי ראש[2], ודינא דמלכותא דינא".

ולמרות שעל פניו, ברור שזו תוספת בשל הצנזורה (וכלל לא ברור מי המוסיף), כתב הרה"ג דוב ליאור בשו"ת 'דבר חברון' או"ח סימן ד, בתשובתו לשאלה על מדינות (צרפת?) שאוסרות ללכת עם סממן דתי בולט:

"היות שאין בזה גזירה על דת – על יהודים בשל יהדותם אלא למניעת התפרצויות לאומניות, הרי שחל על כך דינא דמלכותא ויש לכבד חוקי המלכות. כעין זה מובא במ"ב (בהערה בשער הציון סוף סימן ב), לגבי חוק מדינה לילך בגילוי ראש לפני מנהיגיה שיש לכבד את החוק".

בבירור שערכתי עם עורך הספר, הרב יצחק נמני, התברר לי שהוא הציג בפני הרב ליאור את הטענה שההערה הזו היא תוספת של/מפני הצנזורה, אך הרב ליאור התעקש להשאיר את התשובה כפי שהיא.

יש דברים מוזרים יותר שנכתבו במשנ"ב בשל הצנזורה (אכן לעיתים באופן של הערה בכוכבית[3]). והרי לדוגמא מקרה אחד, שאף נוגע לנושא שלפנינו:

בסימן שכ"ט (מלבד שנשתנה הכל מ"גויים" ל"אנס", וכפי שנעשה בחלק מהדפוסים האירופיים של הרמב"ם והשו"ע – מקרים כאלה אין לספור), בסוף ס"ק י"ז נוספה הערה מסוג השכיח לכאורה בהוספות מפני הצנזור: "וכבר נפסק בגמרא דינא דמלכותא דינא". אולם במקרה זה מדובר בשיבוש הלכתי חמור, כי משום דינא דמלכותא בלבד לא יהא מותר לחלל שבת, אלא ההיתר בו מדובר שם (לצאת עם הגויים לגרש את הבאים לשלול ולבוז בז) הריהו משום איבה שיש בה סכנה בחשש מתגובת השלטון (וע"ע בחידושי הרעק"א לאו"ח ריש סי' ש"ל, ושו"ת חתם סופר יו"ד סי' קל"א[4]).

ושוב יש לתמוה על מו"לי דורנו, שמוסיפים להדפיס באדיקות את "חידושיה" של הצנזורה הרוסית ואף נגד ההלכה.

———————————-

הערות:

[1] [* ב'ביקורת ספרים על 'כתבי ערוך השולחן' בעלוני ממרא 121, קרית ארבע תשס"ח, עמ' 171 בהערה 22 ולידה כתב הרב איתם הי"ד: "תמוהה היא הכללתה של הפתיחה "כבוד מלכות": הרי פתיחה זו לא נכתבה אלא כדי לפייס את הצנזורה הרוסית. אין כאן המקום להרחיב בראיות, ונסתפק בציון העובדה שכשבִּתוֹ של הערוה"ש, בריינה וולברינסקי, הדפיסה בוורשה תרע"א מהדורת צילום של חלק חו"מ, היא השמיטה לחלוטין את ההקדמה הנ"ל – דבר המדבר בפני עצמו". ראו גם במאמרו של הרב איתם 'סדר כתיבת והדפסת ספרי ערוך השולחן', חצי גיבורים – פליטת סופרים, גיליון ז', נ"י תשע"ד, בפרק 'ספר ערוך השולחן ופגעי הצנזורה', עמ' תק"כ-תקכ"ד].

[2] הערת הרב איתם הי"ד: בהקשר כדאי מאד לציין את הדברים המאלפים שכתב הערוך השלחן בעניין זה, במקום אחר לגמרי, שחושפים – שוב – את הרקע שלאורו הוכרח המשנ"ב לכתוב את דבריו: "יראה לי דבמקום שיש קפידת הממשלה על מי שהולך בכיסוי קטן תחת הגדול [=היינו בבתי משפט וכו', כנזכר במשנ"ב] ,ומענשין על זה, דאסור לילך שם בכה"ג [=עם כיפה מתחת לכובע], דפשיטא שיש לחוש שיפגשנו השוטר ומחמת יִראָה יטלנו מראשו ויצניעו בכסותו, כאשר כן קרה כמה פעמים בעניין זה" (ערוך השולחן אורח חיים, סימן ש"א סעיף ק"ד).

[3] [* עוד הערות מסוג זה המסומנות בכוכבית בתחתית דף המשנ"ב, ראה סי' קצט ס"ק ל (הערה שזהה להוספה לסעיף י"א בשו"ע שם), סי' רכ"ד ס"ק טו, סי' ש"ו ס"ק נ, סי' ש"ז ס"ק י"ח (והשווה להערה דומה שם על בה"ט), סי' של"ט סעיף ד' (לשו"ע), סי' תנג ס"ק א בש"ת (המצטט את מהרי"ל, בהערת המדפיסים כתבו: "ליתא במהרי"ל, וכן בשערי תשובה שבשולחן ערוך. ואולי הוא הוספת הצנזור"), סי' תקכ"ט סעיף ד' (לשו"ע), סי' תרל"ז ס"ק ב' (במשנ"ב הוספה המילה 'בזה"ב', והמדפיסים הוסיפו בהערה: "בזה"ב – בזמן הבית, והוא תוספת הצנזור")].

[4] [* לאור דברים אלה בולטת וקשה יותר הערת המשנ"ב בסי' ש"ל ס"ק ח': "ודע דהרופאים בזמננו, אפילו היותר כשרים … שנוסעים כמה פרסאות לרפאת עובדי כוכבים ומזלות … ואין להם על מה שיסמוכו, דאפילו אי נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העובדי גלולים, איסור דאורייתא בודאי אסור לכולי עלמא, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו"].