גבריאל יצחק רוונה

ספריית ארן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

 

עיונים במפתחות ובהפניות בספרות התורנית

 

ראשי פרקים:

א. פתיחה

ב. מפתחות ידניים בעידן הדיגיטלי

ג. מפתחות לספרות חז"ל

1.         "תולדות אהרן" / רבי אהרן מפיזרו
3.         "אוצר האגדה" / הרב משה דוד גרוס
5.         "מכלול המאמרים והפתגמים" / הרב משה סבר
7.         "אוצרות הש"ס" /  ר' הלל קופרמן

ד.  מפתחות לספרי שו"ת

ה. מפתחות לספרי דרוש

"בינה לעתים" / רבי עזריה פיגו

"נפוצות יהודה" /  רבי יהודה מוסקטו

ו. ספרי אסופות. דוגמא ראשונה – "ילקוט יוסף"

ז. ספרי אסופות. דוגמא שנייה – מסכת אבות המבואר (מתיבתא)

ח. חתימה

 

בס"ד

פתיחה

רשימה זו עוסקת בספרי היעץ, במפתחות ובאסופות המצויים בספרות התורנית.

גם כיום, כאשר ספרות חז"ל רובה ככולה ואף חלקים נרחבים של הספרות הרבנית המאוחרת מצויים במאגרי מידע דיגיטליים המצוידים במנועי חיפוש, לא בטל השימוש בכלי החיפוש המודפסים, הכוללים מפתחות מקיפים, אסופות ויצירות מסכמות מסוגים שונים המצויים ונדרשים בספריות ובבתי המדרש.[1] מפתח איכותי מעניק אפשרויות החורגות מאיתור ומאחזור,  פתיחת אפשרויות אלה מותנית בהכרות קרובה עם המפתחות ובבחינת אופיים וטיבם.

השימוש  במפתחות ובספרי היעץ מעורר את הצורך בבחינתם ובפיתוח דרך שימוש יעילה בהם.[2]

כך, למשל, פעמים עלול הלומד לחשוב כי מציאת הפניה במפתח פוטרת מעיון במקור. אולם בדיקה מעמיקה יותר מגלה שהמפתחות אמנם מדריכים את הלומד,[3]  אך אין הם מהווים תחליף לעיון במקור. גם ספרים תורניים רבים יוצאים כיום בהוצאות מהודרות ובתוספת מפתחות. כפי שנראה אף מפתחות אלה טעונים בדיקה ואין לסמוך עליהם מבלעדיה.

מאפיין בולט של היצירה התורנית בדורנו הוא ריבויים של  ספרי איסוף וסיכום.[4]  הללו, הנושאים אופי אנציקלופדי או מעין אנציקלופדי והממלאים לא אחת תפקיד של ספרי יעץ, מכילים, מעצם טיבם, הפניות רבות.[5] תועלתם של ספרים אלה, כאשר הם ערוכים כראוי, רבה. הם מאפשרים איתור מהיר ומדויק של ידע הפזור במרחבי הספרות התורנית הענפה. עם זאת, אף הם אינם פוטרים מעיון במקורות עצמם. [6] כשם שהמפתוח והאיסוף עצמם הם בגדר "חכמה ואינה מלאכה" כך השימוש בפירותיהם.[7] לדיון בנחיצותם של המפתחות הידניים, באופיים ובטיבם ולהדגמת הצורך בשימוש מושכל וביקורתי במפתחות ובאסופות מוקדשת רשימה זו. [8]

החלק הראשון, המהווה את רובה של הרשימה, מוקדש לדיון במפתחות, החלק השני, הקצר יותר, עוסק בספרי האסופות.

 

מפתחות ידניים בעידן הדיגיטלי

עם כל הברכה הרבה, והיא אכן רבה מאד, שהביאו איתם מנועי החיפוש, נראה שעדיין ישנם לפחות ארבעה יתרונות למפתח הידני הערוך והמסודר.

היתרון האחד הוא זה שבחיפוש עצמו. ישנו יחס הפוך בין המאמץ המושקע בידי המאסף או הממפתח לבין המאמץ המוטל על המשתמש. מפתח ידני יעיל מבוסס על תזאורוס[9] שיצירתו מחייבת חשיבה, דיוק והתאמה לקהלי היעד.[10]  זיהוי התארן המתאים לצרכיו מאפשר למשתמש למצוא את מבוקשו במהירות ובקלות. לעומת זאת, ההשקעה המידענית במאגר הממוחשב היא כמעט אפסית  ופיתוח אסטרטגית החיפוש, שעיקרו בחירת מילות חיפוש מתאימות ושילובן, מוטל על המשתמש. כשל בבחירת מילות החיפוש עלול לגרום להחמצת מידע רלוונטי או לחילופין  להוביל למידע רב שאינו כזה, "רעש", במינוח המקובל במדעי המידע. כשל כזה עשוי להיות מקרי – התעלמות של המשתמש ממילה הנוגעת לנושא או שימושו בכתיב חסר או מלא בלבד, או מובנה -עקב קיומם של הומוגרפים, כלומר מילים שכתיבן זהה למילה אחרת בעלת משמעות שונה. במאגרי המידע המבוססים על ספרים סרוקים  עלול מנוע החיפוש שלא לזהות נכונה את המילים שבחומר הסרוק וכתוצאה מכך לדלג על מקורות או "להרעיש". ליקויים אלה אינם שכיחים במפתחות הידניים המרכזים את החומר הרלוונטי תחת תארנים אחידים עם מערכת הפניות הקובעת את היחס ביניהם וגם אינם תלויים ביכולות הטכניות של הסריקה.

היתרון השני נוגע למהות המפתח ולתפקידו. המילה הלועזית למפתח – אינדקס, הנגזרת מהפועל הלטיני indicare  שמשמעותו המילולית והראשונית היא "להצביע"[11] מבטאת תפיסה לפיה מדובר בכלי עזר גרידא המצביע עבור המעיין על המקורות הנחוצים לו . המילה העברית "מפתח" מבטאת תפיסה רחבה יותר, לפיה בכלי הפותח בפני המעיין מקורות שהיו נעולים לפניו קודם לכן[12] .  יתר על כן – האחיזה במפתח מבטאת בעלות[13] , המפתח הוא המאפשר, אם כן, את רכישת הידע ואת השליטה בו. מנועי חיפוש עשויים להיות לכל היותר "אינדקס" אך לעולם לא יוכלו לשמש כ"מפתח", תפקיד זה שמור למפתח הידני.

היתרון השלישי הוא יתרון טכני. שימוש בכלי חיפוש דיגיטליים מצריך ציוד מתאים ולכן הוא מושפע מתקלות העלולות להתרחש באותו ציוד. לעומת זאת, המפתח המודפס אינו מותנה בציוד כלשהו מלבד המפתח המודפס עצמו ואינו תלוי בגורמים חיצוניים העלולים לפגוע ביעילות השימוש בו. אם כי הציוד הנחוץ לחיפוש דיגיטלי נעשה נפוץ ופשוט יותר ויותר, תקלות עודן מתרחשות והן עלולות להקשות על חיפוש מידע מסוג זה.

היתרון הרביעי הוא אפשרות השימוש בשבת ובחגים. השימוש בכלים הדיגיטליים כרוך במלאכות האסורות בשבת ובחג, לפחות מדרבנן, המפתחות המודפסים, לעומתם, נגישים בימים אלה. בכך ישנו יתרון חשוב לציבור גדול הטרוד בפרנסתו ובעסקיו במשך השבוע ומבקש להקדיש חלק גדול מזמנו הפנוי בשבתות ובחגים ללימוד מקיף ומעמיק. יתר על כן- גם  הללו שתורתם אמנותם נוטים לעסוק בשבת ובחג בנושאים החורגים מהלימוד השגרתי בימות החול. עיסוק המחייב מטבעו שימוש במפתחות ובספרי יעץ ושאותו יש לעשות בכלים המותרים לשימוש בשבת ובחג. מדובר אמנם ביום אחד בשבוע ובעוד שבעה ימים בשנה [יומיים של ראש השנה, יום ראשון של סוכות, שמיני עצרת, ימים ראשון ושביעי של פסח ושבועות, יום כיפור לא נמנה כאן הואיל ובדרך כלל רובו מוקדש לתפילה], אך נראה שהיקף ואופי הלימוד בימים אלה מצדיקים  פיתוח והחזקת עזרים המתאימים להם.

הווי אומר – ההתפתחות הטכנולוגית תרמה רבות ללימוד התורה, אך עם זאת עדיין ישנן למפתח הידני איכויות שאין בכוחם של מאגרי המידע הדיגיטליים להחליף ואף לא נראה שיהיה בכוחם לעשות זאת בעתיד הנראה לעין.

מפתחות לספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא ספרות ענפה המתפרשת על פני יצירות שונות שנתחברו ושנמסרו בעל פה במשך דורות רבים. היקפה הרחב וצורתה, המבוססת פעמים הרבה על קשרים אסוציטיביים ולאו דווקא נושאיים מקשים על ההתמצאות בה, על מציאת מקבילות בתוכה ועל איתור פירושי המקראות המפוזרים בה. לא פלא שבמרוצת הדורות התחברו מפתחות שבאו להקל על הלומדים למצוא את מבוקשם.

אחד המפתחות הראשונים לספרות חז"ל הוא "תולדות אהרן" לרבי אהרן מפיזרו המסודר על סדר פסוקי המקרא ומצביע על המקומות שבהם הם מוזכרים בש"ס. נראה ששימוש יעיל בו מחייב לברר, בראש ובראשונה, מהי מהדורת הש"ס שעמדה לפני מחברו ומהו היחס בינה לבין ש"ס וילנה הנפוץ כיום.

הרב אברהם וויס מירושלים דן במאמרו "הספר תולדות אהרון – מראה מקום או פרשנות סמויה"[14]  בהפניות שב"תולדות אהרון" הנראות לכאורה לא מדויקות, ופרשן על פי דרכו. כך, למשל, על הכתוב "וידום השמש" [יהושע י יג] ציין  בעל תולדות אהרן "ברכות פרק ט דף ס עמוד א". הרב אברהם וייס מעיר שהפסוק אינו נמצא בעמוד זה אלא בברכות נח. והביא שם שתי אפשרויות ליישב- האחת שנפלה טעות ב"תולדות אהרון", והאחרת, אותה רואה מחבר המאמר כעדיפה, שהתולדות אהרון ציין לדף ס. כדי ליישב קושיה העולה שם. ברם, אפשרות שנייה זו תמוהה, שכן גם אם רצה בעל התולדות אהרון ליישב קושיה זו או אחרת לא היה לו להתעלם מהסוגיה בה מוזכר הפסוק להדיא ולא לצינה כלל. אמנם נראה שמחבר המאמר מניח שסדר הדפים בש"ס שעמד לפני הרב בעל תו"א זהה לסדר הדפים שלפנינו בש"ס וילנא, ולכן הפניה שאינה עולה בקנה אחד עם סדר הדפים של וילנה מעוררת קושי. קושי זה עשוי להעלם, כמובן, אם נניח שלפני בעל תולדות אהרון עמד ש"ס שסדר הדפים שבו היה שונה. ואכן, סדר הדפים של ש"ס ונציה רפח [נדפס מחדש בדפוס צילום בירושלים תשכ"ח] שונה, אם כי במקצת, מסדר הדפים של ש"ס וילנא, והסוגיא שישנה לפנינו בברכות נח. ישנה שם בדף ס. ובכלל זה מובא שם גם הכתוב "וידום השמש". מסתבר אם כן שלפני בעל תולדות אהרון עמד ש"ס ונציה או דומה לו והפנייתו נכונה ומדויקת לפי הש"ס שעמד לפניו. לא היה סיפק בידי לבדוק את שאר השאלות מסוג זה שמעורר מחבר המאמר, ברם דומה שגם הן עשויות להיפתר באותה דרך.

יש לציין שהרב המחבר מבקר במאמרו את אותן הוצאות שהתאימו את ההפניות שב"תולדות אהרון" לש"ס ווילנא. ביקורתו נכונה לפי שיטתו, ברם, אם כנים דברינו וה"שגיאות" שבתולדות אהרון אינן אלא תולדה של ההבדלים בסדר הדפים שבין ש"ס ונציה לבין ש"ס ווילנא, הרי שטוב עשו אותן הוצאות, ששינו, אמנם, את תוכנה המקורי של העבודה, אך שימרו בכך את ערכה ככלי  יעיל להתמצאות ולאיתור מידע.

לעניינו נמצינו למדים כי יעילות השימוש בספר עזר מסוגו של "תולדות אהרן" מותנית  בזיהוי ההוצאות והמהדורות שאליהן הוא מתייחס, במילים אחרות – השימוש בכלי המידעני מחייב מידה מסוימת של ידע ביבליוגרפי.

"אוצר האגדה"[15]  מאת הרב משה דוד גרוס הוא מפתח לאגדות חז"ל שבש"ס, במסכתות קטנות, במדרשים ובזוהר. בעל ה"אוצר" נוקט בשיטת   סידור "מעורבת", הוא מחלק את עבודתו לערכים המסודרים בסדר אלפביתי, אולם הסדר הפנימי בתוך הערכים הוא קנוני –תחילה מובאים מאמרי  הש"ס לפי סדר המסכתות, ולאחריהם מאמרים מהמסכתות הקטנות ומהמדרשים. כתוצאה משיטת הסידור הפנימי של הערכים, המבכרת את הסדר הקנוני על זה התוכני, עשויות אמרות דומות הנמצאות שתיהן בערך אחד להופיע בריחוק זו מזו עקב מקורותיהן השונים. כך, למשל, בערך "אבות ואמהות" האמרה הראשונה היא  "אין קורין אבות אלא לשלושה"[16] בתוספת הפניה לברכות טו:. במקור שבעים ואחד מופיע אמרה דומה: "אין קורין אבינו אלא לשלשה האבות ולא לאמהות אמנו אלא לארבע האמהות".[17] למרות שמדובר באמרות מקבילות אין הן מופיעות זו לצד זו, כיוון שמקורה של האמרה השנייה הוא במסכת שמחות, א יד. מסכת זו היא מהחיבורים הקרויים "מסכתות קטנות", חיבורים אלה נערכו, כנראה, בתקופת הגאונים, והפניות אליהם רשומות ב"אוצר" אחרי ההפניות לאמרות שבמסכתות בתלמוד.

מפתח חשוב אחר לספרות חז"ל הוא "מכלול המאמרים והפתגמים" מאת הרב משה סבר.[18]  זהו מפתח אלפביתי, היקפו רחב יותר מזה של "אוצר האגדה" והוא כולל פתגמים ואמרות גם ממקורות מוקדמים לחז"ל וגם מכאלה המאוחרים מהם. אמרות הפותחות באותה מילה מופיעות בסמיכות גם אם אין קשר ענייני ביניהן וכדי למצוא אמרה על המחפש להכיר את המילה שבה היא מתחילה. כלומר, מדובר בסדר אלפביתי  "טהור". ההפניות מופיעות בסוגריים בסמוך לציטוט עצמו, לפעמים בתוספת הערה קצרה. בהביאו את האמרה "אין קורין אבות אלא לשלושה ואין קורין אמהות אלא  לארבע" מפנה בעל ה"מכלול" לשלוש מקורות – ברכות טז:, שמחות א, יד, בראשית רבה, לט טו.[19]  את שני המקורות הראשונים כבר ראינו,  לשונם אמנם שונה במקצת, אך סוף סוף תכנם זהה ולכן, ככל הנראה, לא ראה בעל ה"מכלול" צורך להביאם בנפרד.  המקור השלישי שאליו הוא מפנה, שאינו נמצא ב"אוצר האגדה",[20] הוא דברי המדרש בבראשית רבה : "רבי לוי בר חוית ור' אבא ברה דר' חיא בר אבא אמרו: שלש גדולות וארבע ברכות כתיב כאן. בשרו שהן שלשה אבות וארבע אמהות".[21] אמרה זה שונה, אם כי במעט, מהאמרות המופיעות בבבלי בברכות ובמסכת שמחות, ואף על פי כן הפנה בעל ה"מכלול" אליה כאילו גם בה נאמרו הדברים כפי שנאמרו בברכות.  במלואה נרשמה האמרה המדרשית ב"מכלול" במקומה לפי סדר האלף בית,[22]  שם, מלבד ההפניה למדרש, נוספה הערה– "וע' אין קורין אבות".  דומה שעורך ה"מכלול" ביקש להעניק לעבודתו, המסודרת, כאמור, אך ורק בסדר אלפביתי,  נופך כלשהו של סדר ענייני  ובכך להשביח את יצירתו ולהעשיר את המעיין במקורות נוספים.  מעיין שהיה סומך על ה"מכלול" בלבד, בלא לבדוק את הדברים במקורם, עלול היה לטעות ולקבוע כי הדברים שנאמרו בגמרא בברכות נשנו בצורתם זו גם במדרש בראשית רבה, זאת בשעה שלמרות התוכן הדומה מדובר באמרה שונה.

עוד מפתח למאמרי האגדה שבש"ס הוא "אוצרות הש"ס" מאת ר' הלל קופרמן.[23] ספר זה כולל אך ורק אמרות מהתלמוד הבבלי ומהמסכתות הקטנות. בדומה ל"אוצר האגדה" אף הוא מסודר  לפי נושאים אלא שהללו מפורטים יותר מאלה שב"אוצר האגדה" או, בהתאם למינוח המקובל, הוא "עמוק" יותר. ממילא הוא גם "מפוזר" יותר ואמרות הבאות ב"אוצר האגדה" בערך אחד באות בו בערכים שונים שאינם בהכרח סמוכים זה לזה. הערכים  מסודרים בסדר אלפביתי וסידורם הפנימי עוקב אחר סדר המסכתות הש"ס. בשונה מ"אוצר האגדה" ההפניות למסכתות הקטנות באות בו אחרי ההפניות למסכת הוריות,  אם ישנן כאלה, או, כאשר אין באותו הערך הפניות למסכת זו, אחרי ההפניות לאחת המסכתות הקודמות לה. הסיבה לכך היא סדר ההדפסה בהוצאות הרגילות של ש"ס ווילנא, בו מופיעות המסכתות הקטנות אחרי מסכת הוריות. האמרה "אין קורין אבות אלא לשלושה" מופיעה ב'אוצרות הש"ס" בערך "אבות העולם"[24] ויש בה הפניה למסכת ברכות אך לא למקבילה שבמסכת שמחות. ההפניה לבראשית רבה, המצויה ב"מכלול המאמרים והפתגמים", אינה, כמובן, באוצרות הש"ס, אך היא מצויה במפתח אחר בעריכתו של ר' הלל קופרמן,"אוצרות המדרש",[25] הבנוי בצורה דומה ל"אוצרות הש"ס", אלא שענינו במדרשים ולא בתלמוד. שם, בערך "אבות העולם" מובא המאמר "בשרו  שהם שלושה אבות וארבע אמהות"  בתוספת הפניה – ב"ר לט, טו [יא] .[26]

נמצאנו למדים כי עבודות מיפתוח שנעשו בידי אנשים שונים בדרכים ובשיטות שונות  מניבות תוצאות שונות גם כאשר הן מתייחסות לאותו קורפוס ספרותי. יתר על כן, המפתחות,  עם כל חשיבותם, אינם מחליפים את העיון במקור עצמו. דומה כי מודעות לאופיים ולטיבם זה של המפתחות עשויה לעשות את השימוש בהם ליעיל, לנכון ולמדויק יותר.

 מפתחות לספרי שו"ת

דוגמא נאה למפתחות המעניקים מבט כולל ומקיף על היצירות שאותן הם ממפתחים הם המפתחות לספרי השו"ת מרובי הכרכים. ספרי שו"ת המתהווים תוך כדי פעילותם הפסיקתית של מחבריהם, הנמשכת, בדרך כלל, עשרות שנים, הם מעצם טבעם קשים להתמצאות. המפתחות המצורפים אליהם לא רק מאפשרים איתור חומר המפוזר לעתים על פני כרכים שונים שנכתבו בתקופות שונות, אלא גם מבט מקיף על דרכו של הפוסק ותחומי עיסוקו העיקריים. [27]  ניתן לומר שבמידה רבה עבור הלומד המעוניין להכיר את פסיקתו של אותו פוסק הופך המפתח את העיסוק בשו"ת  מ"ראיית חרש הקנים והיער הצומח בערבוב" ל"ראיית הגן, המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעיו".[28]

כזה הוא למשל המפתח לשו"ת "מנחת יצחק" של הרב יצחק וייס, אב"ד של העדה החרדית בירושלים, "מערכת המנחה",  מאת ר' גבריאל חיים צבי נויפלד, ירושלים, תשנ"א. מפתח זה כולל בתוכו שלושה מפתחות – תוכן הסימנים על סדר ארבעת חלקי השולחן ערוך, מפתח עניינים אלפביתי ומפתח מאמרי הש"ס. למפתח העניינים האלפביתי מחולק לנושאים ולתת נושאים ונוספו לו, בצמוד לתארנים, תמציות ההיבטים הנדונים במקור שאליו מפנה המפתח ודומה שמיותר לציין את התועלת הרבה שבכך. המפתח מראה ששו"ת "מנחת יצחק" עוסק במידה שווה כמעט בהלכות או"ח ובהלכות יו"ד, במידה פחותה בהרבה בענייני אבהע"ז ומעט מאד בענייני חו"מ ובעניינים המוגדרים כ"אחרים" [ביניהם – עלייה להר הבית, צורת המנורה ודברי אגדה]. עצם קיומו של מפתח מאמרי הש"ס מלמד שהיצירה נתפסה, לפחות בעיני הממפתח, לא רק כהלכתית פסקנית אלא גם כלמדנית. המפתח מלמד גם על דרכו של בעל "מנחת יצחק" כפוסק וכלמדן, כך, למשל, ניתן להסיק מההפניות המעטות שתחת התארנים "כללי הפסוקים" [עמ' רמט, תשע הפניות] וכללי הש"ס [שם, שלשה עשר הפניות] שאין הוא עושה שימוש רב בכללים. מו"ל הספר היה ער לערכו ולכך שיש בו יותר מאשר מראי מקום בעלמא וטרח להדגיש מאחורי השער שהוא "אינו משמש קיצור הלכות לפסוק ממנו הלכה למעשה". יש להעיר שישנם במפתח זה גם כמה דברים הטעונים, לכאורה, תיקון. כך, למשל, התארן "דבר שיש לו מתירין" מופיע פעמיים, פעם אחת כערך בפני עצמו [עמ' רכג-רכד] ופעם כתת נושא של התארן "תערובות" [עמ' שכט] וההפניות אינן כולן זהות בשני המקומות. "דיני שופר" מצויים כתת נושא  תחת התארן "תקיעת שופר", אך חסר תארן "שופר" עם הפניה ע"ע תקיעת שופר, יש לקוות שבמהדורה הבאה של מפתח זה תנתן תשומת לב לפרטים אלה ולדומיהם. דומה בצורתו ובמבנהו ל"מערכת המנחה" הוא "מפתחות שבט הלוי".[29]  הממפתח את שו"ת שבט הלוי של הרב שמואל הלוי ואזנר [הוצאת "מעיינות הלוי" בני ברק, תשס"ח]. גם מפתח זה מחולק לשלושה חלקים – החלק הראשון – תוכן התשובות לפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, קונטרס המצוות – מפתח לקונטרס בשם זה הכלול בשו"ת ולמידע בנושאים שבהם הוא עוסק הכלולים בשאר חלקי השו"ת, קונטרס הקדשים –  אף הוא מפתח לקונטרס בשם זה וכולל גם הפניות למידע  בנושאים שבהם הוא עוסק בשאר חלקי השו"ת. החלק השני- מפתח לפי ערכים ועניינים, והחלק השלישי- חלק "מראה מקומות" – למשנה, לתלמודים לרמב"ם ולשולחן ערוך. עיון במפתח מלמד שבדומה ל"מנחת יצחק" עוסק גם "שבט הלוי" בעיקר באורח חיים וביורה דעה ובמידה פחותה בהרבה באבן בעזר ובחושן משפט. ניכר מאד עיסוקו במצוות התלויות בארץ בכלל ובשמיטה בפרט. המפתח מלמד שאף הוא לא הרבה לעסוק בכללי פסיקה [ תחת התארן "כללי הוראה", עמ' תלב- תלג, עשר הפניות, תחת התארן "כללי הפוסקים" עמ' תלג ישנן שתי הפניות ותחת התארן "כללי הש"ס", שם, ארבע הפניות ]. מעניין לציין שם כאן חסר התארן שופר וישנו רק תארן "תקיעת שופר" המפנה לתארן "ראש השנה" שם ישנה הפרדה בין שני תתי נושאים הכלולים בו – "שופר" ו"תקיעת שופר". "ביטול איסורים" מופיע כתארן בפני עצמו וישנן הפניות הדדיות בינו לבין התארן "תערובת איסור".

 

מפתח דומה בצורתו ובמבנהו לשני מפתחות אלה הוא "חלק המפתחות" של שאלות ותשובות "יביע אומר" מאת הרב עובדיה יוסף.[30]  אף הוא מחולק לשלושה חלקים – תוכן התשובות, מפתח עניינים א"ב ומפתחות לפי סדר השו"ע, הש"ס, הרמב"ם  ובנוסף לכך גם מפתח לפי סדר ה"בן איש חי".

עיון במפתחות לפי סדר השו"ע מראה שמספרן של התשובות העוסקות ב"אורח חיים" הוא הגדול ביותר, נמוך מהן במעט מספרן של אלה העוסקות ב"יורה דעה", מעט פחות מאלה עוסקות ב"אבן העזר" ובולט מיעוטן של התשובות העוסקות ב"חושן משפט".

קיומו של מפתח לפי "הבן איש חי" מלמד על יחסו המיוחד של מחבר "יביע אומר" כלפיו. הרב עובדיה הרבה לעסוק בתורתו של רב יוסף חיים ואף הקדיש  חיבור שלם להשגות עליו בשם "הליכות עולם".  יחס מיוחד זה ניכר בשו"ת ומן הדין ניתן לכך ביטוי גם במפתח.

גם כאן ניתן לעמוד על שיטת הפסיקה של המחבר. הרב עובדיה נהג לבסס את פסקיו על כללי פסיקה קבועים והרבה לדון בהם ובמעמדם, הדבר מתבטא גם במפתח שבו ההפניות שתחת התארנים "כללי פסיקה" ו"כללי הפוסקים" משתרעות על פני למעלה משישה עמודים. פסיקתו של הרב עובדיה מתאפיינת גם בריבוי חסר תקדים של ציטוטים מספרי פסיקה ושו"ת. שימושו הרב בחיבורים קודמים הביא אותו גם לדיונים בטיבם של חיבורים, בסמכותם ובערכם, הפניות לדיונים אלה רוכזו במפתח תחת התארן "סופרים וספרים" [תארן שאינו קיים כלל במפתחות ל"מנחת יצחק" ול"שבט הלוי"] והן תופסות כשני עמודים.

מן הראוי לציין כי גם כאן מרוכזות ההפניות לתשובות העוסקות בהלכות שופר תחת התארן "תקיעת שופר" אולם ישנו גם תארן "שופר" ותחתיו ההפניה "ראה תקיעת שופר".

נראה שיוצרי "מפתח שבט הלוי" ו"חלק המפתחות" של "יביע אומר" פעלו במודע לפי הדגם של  "מערכת המנחה" תוך שהם מכניסים בו תיקונים ושיפורים שונים. דומה שהתהליך שבו ממפתחים לומדים הן מהישגי קודמיהם והן משגיאותיהם תורם להתפתחות המפתוח התורני ומביא ליצירת מפתחות יעילים יותר.

המפתחות לספרי השו"ת הם דוגמאות  ל"מפתחות" של ממש, החורגים הרבה מעבר ל"אינדקס" גרידא. נראה שפיתוח המודעות לטיבם ולתפקידם של מפתחות ספרי השו"ת, כמו גם לליקויים העלולים ליפול בהם, יאפשר למעיין להפיק מהם את המרב.

 

מפתחות לספרי דרוש

ספרי הדרוש מתחלקים, ככלל, לכאלה המסודרים לפי סדר פרשיות השבוע והמועדים וכלאלה המסודרים לפי נושאים. מפתח מקורות לספר דרשות הערוך לפי נושאים מאפשר ללומד להשתמש בו כאילו היה זה ספר על הפרשיות וללמוד מתוכו כל שבוע את הקטעים המתאימים לאותו השבוע. הוא הדין גם להפך – מפתח נושאי של ספר דרשות הערוך לפי סדר הפרשות מאפשר לעוסק בנושא מסוים למצוא את מבוקשו בספר גם אם אין הוא עוסק באותה הפרשה.

למפתחות הנושאיים של ספרי הדרוש ישנו יתרון הדומה ליתרון של מפתחות לספרי השו"ת. ספרים אלה הם בדרך כלל קבצים של דרשות שנאמרו בזמנים ובמקומות שונים ואין בהם, אף לא באלה המסודרים לפי נושאים, הרצאה הגותית שיטתית.  המפתחות המנתקים, במידה מסוימת, את הרעיונות מהקשרם הדרשני ומקלים על אריגתם לכלל משנה סדורה. אף מפתח המקורות, הנראה, במבט ראשון, כלי טכני ותו לא, מאפשר הכרות טובה יותר עם הדרשן, ספרייתו, עולמו הלימודי ומקורות יניקתו.

השימוש במפתחות ספרי הדרוש מחייב גם הוא עין בוחנת וביקורתית. לפנינו דוגמאות הלקוחות ממפתחות שצורפו לשני ספרי דרוש ידועים "בינה לעתים" ו"נפוצות יהודה", מהן ניתן להיווכח שלא תמיד ניתן לסמוך על המפתח ללא בדיקה מעמיקה יותר.

ספר הדרשות "בינה לעתים" מאת רבי עזריה פיגו ( ונציה, ה'של"ט 1572 – ה'ת"ז 1647)  הוא מספרי הדרוש הנפוצים ביותר. הספר אינו מסודר לפי פרשיות השבוע אלא מחולק לחמש עשרה 'עתים',  חלקים, הכוללים, כל אחד, דרשות המוקדשות לזמן או לנושא מסוים.  כך, למשל, החלק הקרוי "עת משפט" מכיל שבע דרשות לראש השנה, זה הקרוי "עת תשובת השנה", מכיל שש דרשות לשבת תשובה, "עת האסף"  מכיל ארבע דרשות לסוכות, וכן הלאה.

בשנת תשמ"ט יצאה לאור, בשני כרכים, מהדורה חדשה של הספר בהוצאת "וגשל", ירושלים, בעריכת חברי גוף בשם "מכון לב שמח". הוצאה זו כוללת בתוכה מפתח לפסוקי המקרא  ולמקורות חז"ל שביאורים דרשניים עליהם פזורים בכל חלקי הספר. לפי אותו מפתח הכתוב בפרשת ואתחנן – אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ [דברים ו, יג] נדרש בספר בכרך ב' עמ' רלא. אמנם המעיין שם ייווכח שהפסוק הנדרש באותו עמוד אינו פסוק זה, אלא פסוק דומה מפרשת עקב -אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ  [דברים י, כ].

בשנת תשנ"ד יצאה מהדורה אחרת של "בינה לעתים", בהוצאת "מישור", בבני ברק.  במהדורה זו המפתחות משוכללים יותר מאלה שבמהדורת וגשל, הממפתחים לא הסתפקו בציון החומש אלא ציינו גם את פרשת השבוע, הם גם לא הסתפקו בהפניה לעמוד בספר שבו נדון הפסוק או המקור החזל"י אלא רשמו גם את שם הדרשה ואף את ה"דיבור המתחיל". מלבד מפתח המקורות הוסיפו המהדירים גם מפתח עניינים,  כלי שאינו קיים במהדורת וגשל. במהדורת מישור מצוין הפסוק כראוי, והמעיין אכן מופנה לפירוש לפסוק בדברים י, כ. המופיע באותה מהדורה בכרך ב עמ' שעד.

ספר דרשות ידוע אחר הוא "נפוצות יהודה", מאת רבי יהודה מוסקטו [נפ' במנטובה, ש"נ 1590 בערך]. הספר כולל חמישים ושתים דרשות בנושאים שונים ומתאפיין בשילוב של  תחומי ידע תורניים וכלליים שונים ומגוונים. בשנת תש"ס יצא הספר בבני ברק בהוצאת "מישור" ב"מהדורה חדשה עם תוספת מראי מקומות".  למהדורה נוספו גם מפתחות המפנים למקורות המצוטטים בספר. ההפניות הן לפי העמודים במהדורה בלי ציון למספרי הדרשות ול"דיבור המתחיל". המפתחות מחולקים לכמה חלקים שאחד מהם מוקדש להפניות ל"אחרונים"[31] ובו נמצאות גם הפניות לפירושי רבי עובדיה ספורנו הנזכרים ב"נפוצות יהודה".[32]  בין השאר ישנה שם הפניה לספורנו על משלי כ, ל:  "התרופה וכו' תזיק לבריא ותועיל לחולה", המופיעים במהדורה זו של נפוצות יהודה בעמ' מו. ואכן בעמוד זה כותב רבי יהודה מוסקטו: "כמו שהתרופות ייחשבו אף הם מכלל הדברים המבריאים לעת תמוט רגלו של בעל המחלה, עם היותם נחשבים רעים ומזיקים בהתהלכו על משמרת בריאותו. וכמו שהחכם ספורנו המליץ על כיוצא בזה מאמר הכתוב 'חבורות פצע תמרוק ברע' [משלי, שם שם] כי התרופה המשלשלת, דרך משל, תזיק לבריא, והיא לו חבורות פצע, ותועיל לחולה, והיא לו תמרוק ברע'[33]. דא עקא, לא ידוע על פירוש של רבי עובדיה ספורנו לספר משלי והדברים אף אינם מופיעים בלקט פירושיו לספר משלי שבכרך כתביו.[34]  אמנם הם נמצאים בפירושו על התורה בתוך קטע ארוך יחסית בראש פרשת חוקת.[35]

דומה כי די בדוגמאות אלה בכדי להצביע על הצורך בבדיקה עצמית של ההפניות המופיעות במפתחות.

 

 ספרי אסופות. דוגמא ראשונה – "ילקוט יוסף"

כאמור לעיל, מתאפיינים הדורות האחרונים בריבוי ספרי אסופות, ליקוט וסיכום.

"ילקוט יוסף" מאת הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בנו של  הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, הוא יצירה תורנית מרובת כרכים שנועדה להנחיל את ידיעת ההלכה למעשה לקהל הרחב. בבתי כנסת רבים נהוג ללמוד בו בציבור מדי יום לאחר התפילה ונראה כי הוא אחד מספרי האיסוף והסיכום הנפוצים ביותר כיום.  פרקי הספר מחולקים לסעיפים קצרים אליהם נוספו הערות שוליים רחבות  הכוללות מקורות, עיונים ודיונים. בכרך המוקדש להלכות כיבוד אב ואם וכבוד רבו ותלמיד חכם מצוי דיון בשאלה האם העובר על מצוות מורא אב ואם עובר בהכרח גם על מצוות כיבודם.[36]   בין השאר מפנה המחבר לדבריו של רבי ירוחם פישל פערלא [ורשה, תר"ו 1846- ירושלים, תרצ"ד 1934], בפירושו לספר המצוות של רס"ג, המעלה את האפשרות לפיה לא ניתן לעבור על מצוות עשה מורא אב ואם בלא לעבור תוך כדי כך גם על מצוות כיבוד אב ואם, ודן בכך, כדרכו,  בבקיאות ובחריפות מרובה .[37]  הרב יצחק יוסף מציין כי כך סבור גם רבי מסעוד חי רקח [איזמיר, בערך ת"נ 1690 – טריפולי, תקכ"ח 1768], בחיבורו על משנה תורה להרמב"ם, "מעשה רוקח", פ"ה מהלכות תלמוד תורה הלכה א ד"ה מורא. ואכן על דברי הרמב"ם שם "אמרו חכמים – מורא רבך כמורא שמים" כותב בעל "מעשה רוקח" – "ובכלל המורא הווי גם הכבוד ממילא וק"ל".[38] אמנם יש לתת את הדעת על כך שר"י פערלא דן בכיבוד אב ואם בעוד בעל "מעשה רוקח" מתייחס לכיבוד תלמידי חכמים. והבדל גדול יש בין שני אלה-  כיבוד אב ואם ומוראם נמנים אצל הרמב"ם כשתי מצוות נפרדות,[39]  עובדה המהווה את הבסיס לדיונו הארוך של ר"י פערלא, לעומת זאת, כבוד תלמידי חכמים נמנה למצווה אחת עם מורא רבו.[40]  דבריו של רבי מסעוד חי רקח אינם זהים, אם כן, לאפשרות שמעלה ר"י פערלא, שכן יתכן שדווקא בנוגע לתלמיד חכם לגביו כלולים הכבוד והמורא במצווה אחת  הוא סבור שהכבוד בכלל המורא מה שאין כן בנוגע לכיבוד הורים שם מדובר בשתי מצוות נפרדות.

הפניה ל"מעשה רוקח" כמביע דעה זהה לזו הנידונה אצל ר"י פערלא ישנה גם בספר "מדרש הלכה",[41] שהוא, לפי האמור בשער שלו, לקט של "מדרשי חז"ל  בענייני הלכה עם ביאור מדברי הראשונים והאחרונים", מאת הרב יחיאל מיכל שטרן, רב שכונת "עזרת תורה" בירושלים, אולם, כפי שהראנו, זהות זו אינה מוכרחת.

אמנם, בעל "ילקוט יוסף" מפנה לעיון בספר בשם "אוצר כבוד אב ואם". ספר זה נכתב בידי תלמיד חכם בשם ר' צוריאל תעסה והוא מהווה לקט רחב העוסק בהלכות כיבוד אב ואם המסודר בעיקרו כפירוש להלכות כיבוד אב ואם שבשולחן ערוך "יורה דעה" סימנים ר"מ -רמ"א.[42] גם שם מובאים דברי בעל "מעשה רוקח" בזיקה לדברי ר"י פערלא אולם בלשון שונה מעט – "דעת הגר"י פערלא דהעובר על מ"ע דמורא או"א לא על עשה דמורא בלבד הוא עובר אלא גם על עשה דכבוד דכל שהוא עושה דברים המראים לדעת שאין יראת הוריו על פניו אין לך זלזול בכבודם יותר מזה … וכדבריו משמע בס' מעשה רוקח על הרמב"ם".[43]   ר"צ תעסה דייק בלשונו וכתב כי כדבריו של ר"י פערלא "משמע" ב"מעשה רוקח", כלומר- יתכן שכך היא גם דעת בעל "מעשה רוקח" אך לא ניתן לקבוע זאת חד משמעית.

אמור מעתה – דבר גדול עשו בעלי אסופות כשכנסו לאכסניה אחת מקורות רבים וזכותם רבה עד מאוד, אף על פי כן שומה על המעין השואף לדיוק מרבי  לבדוק את המקורות עצמם ולא להסתפק במובאות ובציונים שבספרי אסופות.

 

ספרי אסופות. דוגמא שנייה – מסכת אבות המבואר (מתיבתא)

"מסכת אבות המבואר [כך!]– מתיבתא"[44] היא מהדורה מפוארת של מסכת אבות, בשישה כרכים, כשכל כרך מוקדש לפרק אחר מפרקי המסכת. כל כרך כולל, בין השאר, מדור בשם "ילקוט ביאורים" בו נדונים בהרחבה נושאים שונים הקשורים לפרק שבאותו כרך.

על בסיס הנאמר במשנה "אל תעשם [את דברי התורה] עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם"[45]  דנו המפרשים בשאלת נטילת שכר עבור לימוד תורה לעצמו ולאחרים, סיכום של דעות שונות בנושא נמצא  ב"ילקוט ביאורים".  בין השאר נאמר שם: "סברא נוספת הוא[46] כותב שאין זה נקרא שהוא משתמש בתורה אלא שמשמש אותה, דהיינו שמקבל ממון כדי שיוכל לעסוק בתורה ובהנהגת הציבור. מעין סברה זו נזכרת [כך!] גם בספורנו שאחר שמקדים כי המשתמש בתורה לצורך  חול הרי הוא כמועל בקודש, כותב כי אמנם המשתדל להשיג חיי שעה ותכליתו היא כדי להוסיף לקח ועיון ומעשה לעצמו או לזולתו אין זה אלא כמשתמש בכלי קודש לעבוד עבודת קודש, וכל המתפרנס מדברי תורה ללמוד או ללמד או לדבר מצווה אין זה נהנה כלל שכבר מרו מצוות לאו להנות נתנו"[47]

ובהערה סה שם נאמר: "וראה גם בשו"ע הרב [ ת"ת, פ"ד סט"ו] – 'אבל אם למד לשם שמים ואח"כ אין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות והוראות הרי זה משתמש בה לצרכה, שאם לא יהיה לא מה לאכול לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב ועירום או נפשות ביתו". ובהערה סו דנו – "יש לעיין אם באופן זה שאין לו אומנות וגם אינו מלמד כל היום אלא רק בחלק אם יש לו היתר מצד לצרכה ולא לצרכו, שהרי אין ניכר שמקבל כדי שיוכל ללמד, שכן יש לו זמן גם לתור אחר מלאכה. אמנם מלשונו של השו"ע הרב שאם אין לו במה להתפרנס הווי לצרכה כיוון שאם יהיה מעונה ברעב לא יוכל ללמוד אפשר שעולה היתר גם באופן זה, כאשר הסיבה שאינו עוסק במלאכה בשאר היום היא מחמת שאינו מוצא ולא מחמת שסומך על שכר לימודו".

אולם דברי הספורנו שצוטטו בגוף ה"ביאורים" אינם מובאים במלואם, בהמשך שאינו מובא שם הוא מתנה במפורש את ההיתר ב"בטלה דמוכח" וכותב- "וזה אמנם יתאמת כאשר יתבטל האדם בטלה דמוכח ללמד לזולתו או לדונו, כדמוכח פרק בתרא דכתובות[48] ועל זה הדרך אמרו ז"ל שגוזרי גזירות בירושלים ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.[49] ועל זה הדרך צווה הוא יתברך לתת מתנות תרומות ומעשרות כאמרו לתת מנת הכהנים והלויים למען יחזקו בתורת ה' (דהי"ב, לא ד )"[50]  הדיוק מדברי רש"ז עומד במקומו, אך מן הראוי  היה להביא את הדברים המפורשים של הספורנו המביעים דעה הפוכה.

אמנם, לפי האמור בשער הספר בהכנת המהדורה עסק צוות גדול, וכנראה קבוצה אחת עסקה בליקוט מקורות, בעריכתם ובתמצותם, ואחרת עסקה בכתיבת ההערות עליהם, מכל מקום יש בדוגמא זו  בכדי להצביע על חובתו של המעיין לבדוק את המקורות עצמם.

 

חתימה

גם היום, בעידן הדיגיטלי, כשלרשותו של הלומד עומד מגוון של תקליטורים, אתרי אינטרנט ומנועי חיפוש משובחים, לא נס ליחם של המפתוח הידני ושל ספרי העזר וממילא יש להידרש לבירור דרך השימוש הנכונה  בהם. דומה כי די בדוגמאות אלה כדי להמחיש את הצורך בבחינה ביקורתית של ספרי יעץ, מפתחות ואסופות. יש לזכור כי מדובר בעבודות גדולות ומורכבות, הדורשות עמל ויגיעה רבה, הבדיקה אחריהן אינה גורעת מערכן, אלא עושה את השימוש בהן ליעיל  יותר. הכרה מעמיקה של יצירות אלה, טיבן ומבנן, מהווה, כפי שראינו, כלי חשוב לשואף להפיק מהן תועלת מרבית.

 

[1]על זכות קיומו של המפתוח הידני גם בעידן המחשב ראה למשל בהקדמתו של הרב יהודה קופרמן לספרו של בנו, הרב הלל קופרמן, "אוצרות הש"ס", ירושלים, תשנ"ה .1995 ; מנגד מו"ר הרב פרופ' ש"ז הבלין בהקדמה לספרו "מסורת התורה שבעל פה" [ירושלים, תשע"ב, עמ' 20] כותב  שמצרף דיסק "כדי לפתור את הקושי בהכנת מפתחות מקיפים". דבר כשלעצמו ראוי לציון ויש בו משום לעורר מחשבה על אודות המפתחות, תפקידם ועתידם. דוגמא נאה לבעיתיות שבהסתמכות בלעדית על מאגרי המידע האלקטרוניים ראה במאמרו של שמחה עמנואל "תגובה לביקורתו של מנחם מנחם צבי פוקס", מדעי היהדות 37 (תשנז) עמ' 263
http://www.jstor.org/stable/23382604?seq=1#page_scan_tab_contents ; על ראשית התפתחותו של המפתוח בספרות התורנית ראה: שושנה לנגרמן, מפתוח: עיון ומעשה, אזור, 2007, עמ' 46-35 ;

[2]על הצורך בבחינה מעמיקה של הפניות ומראי מקומות עמדו כבר בעבר, ראה למשל: הרב ראובן מרגליות, ציוני הפסוקים בתלמוד ובמדרש, בתוך: סיני, ספר היובל, ירושלים תשי"ח, עמ' רכו-רלו, הדברים חזרו ונדפסו בספרו "פנינים ומרגליות", ירושלים תשס"ו, עמ' קסח-קפב.

[3]מבחינה זו מתאים למפתח השם הלועזי "אינדקס" הנגזר, כאמור להלן, מהפועל המתאר הצבעה.

[4]בנוגע לאסופות ראוי לציין גם את דבריו של רבי אליעזר פאפו [בוסניה, תקמ"ה 1785 – תקפ"ח 1828] : "כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות … שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל … ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו אבל על ידי האסופות נוכל לצאת מעט ידי חובתנו … ולכן כל תלמיד חכם ירדוף אחריהם כאשר ירדוף הקורא בהרים ויד כל ממשמשת בהם כל שעה, כי בזמן הזה הקיצור הוא מטבע חריף אהוב ונחמד לכל" [רבי אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך "אספה", הוצאת תושיה, ירושלים תשמ"ז 1987, עמ' מב-מג]; על חשיבותו של לקט פירושים על סדר הש"ס כותב הרב אברהם אליהו קפלן [ליטא, תר"ן 1889 – ברלין, תרפ"ד 1924]: "מתוך שנתרגלו הלומדים אצל הפרושים הניצבים על הדף בהוספת שאר ספרים המצויים ביד כל אדם, פרשו מאתנו ונתעלמו מן העין פרושים רבים של הראשונים ז"ל בדברי התלמוד ואין איש שם על לב. הכל יודעים שיש בישראל ספרי הלכות ותשובות עיונים ושערים של גדולי הדורות הקודמים ובהם פרושים הרבה לדברי הלכה ואגדה. ומה גורלם? יש מהם שהפוסקים ז"ל הביאום להלכה ויש שלא הובאו גם שם, אחד זה ואחד זה נסתרים מעין הקהל הלומד, כסתרי תורה הטעונים גניזה. הלומד סוגיה ומתקשה בה לא יוכל לצאת כפעם בפעם אל בתי הבבליאותיקות ולבדוק שם בספרים עתיקים שמא ימצא פירוש טוב להניח בו את דעתו. ומי שמעיין לפעמים באותם ספרים עתיקים ומוצא פירוש חדש למקום אחד בתלמוד לא יוכל להכיר בו אותו ערך חשוב שיש לו לגבי המקום ההוא, מפני שאותה שעה אין אותה סוגיא שבה הוא נוגע ידועה לו. בין כך ובין כך הדבר הולך ואבד מנכסי הקהל ואם לא יכניסוהו למחיצת פרוש הניצב על הדף אין לו השבה עולמית" [הרב אברהם אליהו קפלן, דברי תלמוד, ירושלים תשי"ח, חלק א עמ' לג- לד].גישה דומה מבטא הרב יצחק הוטנר בנוגע לאוצר מפרשי התלמוד: "העמדת החיפוש במקום ה'יגיעה' היא השחתת כל הציור של עמלה של תורה, הפעולה הראשית של ה'אוצר' על המעיינים היא תחושת השחרור מהטרדה של החיפוש, ועל ידי זה נעשים כלי המחשבה והעיון לנכסים בני חורין, להתפנות לעבודת עמלה של תורה בעיון במקורות ובגופם של דברים … מאידך גיסא …  שגיאה גסה היא לכנות את עבודת הספר כמעשה ליקוט, עיקר העבודה המושקעת בספר היא תפישת הקצב הפנימי של הסוגיא בכדי להתאים לו … את סידור הדברים וכינוסם, תפיסה זו של קצב הסוגיא היא מלאכת מחשבת של לומדות וסידור הדברים. לפיו של סדר זה הוא עבודת יצירה עצמותית" [הרב יצחק הוטנר, פתח דבר, אוצר מפרשי התלמוד, בבא מציעא, כר' ב, מהדורה שניה ירושלים תשל"ח] עם זאת, דווקא על רקע ריבויים עזרי החיפוש בדורנו, היו שראו בחיפוש פעולה בעלת ערך עצמי של עמל התורה, ראה: עובדיה חן, והאר עינינו בתורתך, בני ברק תשע"א, עמ' 316- 317 ; על איתור מקורות באמצעות פנייה לתלמיד חכם בעל כח זיכרון נדיר שנהג ללמוד בעל פה מפתחות של ספרים ואף כונה "ספר המפתחות", ראה: הרב עובדיה יוסף, מעדני המלך, חלק א, תשע"א, עמ' פג. ; ריבוי ספרי היעץ והתפשטות השימוש בהם אף הולידו את השאלה בדבר חיובו של הנעזר בהם לציין זאת בחיבוריו, ראה: אברהם לוי, אור היצירה, בתוך: הנ"ל, זכויות היוצרים, קרית ספר תשע"ה, עמ' רמא.

[5]חשיבות הדיוק בהפניות היא רבה, מעניינים בהקשר זה דבריו של רבי בנימין בן מתתיה מארטה בהקדמה לספרו בנימין זאב: "ובשביל שלא יהיה ספר זה כחלום בלי פתרון באתי לפרש ולא לסתום ובכל מקום שאני מזכיר דבר מתלמודינו אני מזכיר המסכת והפרק והמקום ומה שפירש"י ז"ל וכשאני מזכיר דברי רבותינו בעלי התוספות אני מורה מקום באיזה [כך!] מסכתא ובאיזה פרק ובאיזה דיבור המתחיל כך וכך וכשאני מזכיר דברי הפוסקים אני מזכיר סימניהון… וכל זה עשיתי כדי שיהיה נקל לכל תלמיד אשר יחפוץ למצוא במקומם דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת" [רבי בנימין בן מתתיה, בנימין זאב, וניזיאה, רצ"ט 1539, על המחבר, ספרו והפולמוס סביבו ראה: מאיר בניהו, מבוא לספר בנימין זאב, ירושלים תשמ"ט 1989]. בדור האחרון הרבה להדגיש את חשיבות הדיוק בהפניות הרב עובדיה יוסף [ראה: אליהו שטרית, רבינו, ירושלים תשע'ד' עמ' סג-סד, קי, קלז-קלח, רז, רמה, רמז,  רנו-רנז, שטז], הרב עובדיה נהג לציין שאי דיוק בהפניות גורם ללומד לבזבז את זמנו בחיפוש המקורות בעוד שהפניות מדויקות מאפשרות לו למצוא את מבוקשו במהירות ולהקדיש את מירב זמנו ללימוד. הרב עובדיה התייחס בצורה דומה גם לספרים שבספרייתו והקפיד לסדרם בצורה שאפשרה למשתמש למצוא בקלות את מבוקשו [שם עמ' נד].

[6] רבנים, מורים ומחנכים מנחים את תלמידיהם שלא לסמוך על ההפניות אלא לבדוק את המקורות בעצמם, כך למשל, הורה לתלמידיו הרב עובדיה יוסף [ ראה: אליהו שטרית, שם, עמ' רלד.]

[7]בניגוד לדעתו של רוג'ר אסקם לפיה מחברי ספרי השימוש "אינם אלא סבלים פשוטים, הם נושאים משא של תוכן וחומר … מציגים לפניך את העשוי, אינם מלמדים אותך איך הוא נעשה" [חיים יהודה רות, החנוך וערכי האדם, תל אביב תש"ט 1949, עמ' 95], נראה שחיבורו של ספר שימוש יעיל דורש לא מעט מחשבה וכך גם השימוש בו.

[8]אין בכוונתנו לסקור את כל ספרות העזר והמפתוח הענפה שנוצרה בדור האחרון, כמה וכמה מפתחות חשובים הראויים לעיון מעמיק לא נדונו כאן, כמו ספר המפתח הכלול במהדורת משנה תורה של שבתי פרנקל וההבדלים בינו לבין המפתח לפירושים על משנה תורה בעריכת הרבנים ר' ברוך כהנא, ר' אליהו שלמה רענן ור' יעקב בלום [ירושלים, תשנ"ה], המפתח לכתבי הראי"ה מאת בעז אופן [רמת גן, תשס"ב], או קובץ יסודות וחקירות השלם מאת הרב אחיקם קשת [נתניה, תשס"ז] ועוד יצירות רבות אחרות. אין כוונתנו אלא להצביע על הצורך בהכרת טיב המפתחות ובפיתוח מיומנויות שימוש יעיל בהם, לשם כך צוינו כאן כמה וכמה דוגמאות ואידך זיל גמור.

[9] רשימת מונחים, שעברו בקרה (לגבי הצורה הדקדוקית שלהם) מסודרת לפי א"ב, בדרך כלל בתחום נושאי מוגדר, המכילה מונחים שיהוו את "שפת המפתוח" של האוסף. באוצר המונחים מערכת שיטתית המצביעה על הקשרים הקיימים בין המונחים [לפי לנגרמן, שם, עמ' 255]

,[10]תודתי נתונה לשכני הרב רפאל וסרטייל, ממפתח ועורך ספרים תורניים, שהפנה את תשומת לבי לעיקרון של התאמת המפתח לקהלי היעד.

[11]http://www.etymonline.com/index.php?allowed_in_frame=0&search=index&searchmode=none לפי האמור שם המשמעויות של גילוי ופתיחה נוספו בשלב מאוחר יותר ואילו משמעותו הראשונית היתה ונותרה 'הצבעה'.

[12]את תפקידו של המפתח כפותח ספר שבלעדיו היה כספר חתום תיאר לאחרונה ר' יוסי סרי במבוא למפתח שערך למהדורת משנה תורה של הרב מארי יוסף קאפח: "אין בנמצא שום תוכן עניינים המקל על ההתמצאות המהירה בהלכות משנה תורה או בהערות מארי, כך קורה לא אחת שהבא לעיין במשנה תורה כדי למצוא הלכות מסוימות עומד נבוך ואינו יודע היכן לחפשן ונזקק הוא לעזרתם והנחייתם של אותם מעטים כל כך אשר בקיאים ורגילים בתוכנו. פעמים רבות ראיתי שעובדה זו ממש היא אשר מנעה את השימוש התדיר והיום יומי במקור הלכתי מפואר זה, והשאירה אותו  בפועל כספר החתום אף בפני אלו המעוניינים  להיזקק לו" [יוסי סרי, לנחתם :דרך 'משנה תורה' : מדריך עזר לעוסק במשנה תורה על-פי מהדורת מארי יוסף קאפח, קרית אונו תשע"ה, עמ' ח-ט]

[13] ראה, למשל, ישעיהו כב, כב ; תורה שלמה בראשית כד, ב [אות לח ובהערות שם] ושם ו [אות עג ובערות שם] ; טוש"ע וב"י או"ח תלז א.

[14]מוריה ט-י [כסליו תשע"ב], עמ' רכ-רכה.

[15]יצא לאור בשלמותו לראשונה בשנת תשי"ד  1954.

[16]הרב משה דוד גרוס, אוצר האגדה, ירושלים תשנ"ג 1993, כר' א עמ' יא

[17]שם, שם, עמ' יב.

[18]יצא לאור לראשונה בשנת תשכ"א 1961

[19]הרב משה סבר, מכלול המאמרים והפתגמים, ירושלים תשכ"א, כר' א עמ' 122.

[20]מן הראוי גם לתת את הדעת לכך שהמאמר המדרשי אינו מוזכר כלל בערך "אבות ואמהות" שבאוצר האגדה  למרות שלכאורה הדבר מתבקש.

[21]יש להעיר כי בחלק ממהדורות המדרש מופיע מאמר זה בב"ר, לט, יא [כך, למשל, במהדורת מירקין, תל אביב תשנ"ב, כר' ב עמ' 97 ].

[22]מכלול המאמרים והפתגמים, כר' א' עמ' 454

[23] ירושלים,תשנ"ה 1995.

[24]הלל קופרמן, אוצרות הש"ס, ירושליח  עמ' 4.

[25]הנ"ל, אוצרות המדרש, ירושלים התשנ"ח 1998.

[26]שם, כר' א עמ' 2..

[27]על מפתוח ספרות השו"ת ראה: שמואל גליק, אשנב לספרות התשובות, ירושלים תשע"ב, עמ' 219, על קיומם של מפתחות לשו"ת כבר בתקופת הגאונים ראה שם עמ' 16 הערה 50. לפי האמור שם ישנן תשובות מאותה התקופה שזכרן נותר במפתחות אלה בלבד. דומה שיש בעובדה זו בכדי להמחיש את חשיבות מפתוח ספרות השו"ת להכרת תורתם של חכמי הדורות.

[28] לפי- רבי משה חיים לוצאטו, דרך ה', הקדמה, ירושלים תשמ"א עמ' 9.

[29]בני ברק, תשס"ח.

[30] נערך על ידי חברי "מכון אור ישראל", ירושלים תשס"ט.

[31]שיוכם של כמה מהמופיעים בו לאחרונים מעורר תמיהה, כך, למשל, נמצאת בו הפניה ל"קראשקאש מפרש המורה" [שם עמ' תקכז] כשהכוונה לרבי חסדאי קרשקש, תלמיד הר"ן, שבוודאי נמנה על הראשונים, או הפניה ל"מנורת המאור" [שם]. ואף לספר החיצוני "ספר חנוך" [שם].

[32]שם עמ' תקכו.

[33]משלי, כ ל.

[34]כתבי רבי עובדיה ספורנו, מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ז, עמ' שדמ.

[35]במדבר, יט ב, ביאור על התורה לרבי עובדיה ספורנו, מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ב, עמ'  רפח ; הספורנו חוזר על עיקרי הדברים בכוונות התורה שלו, [כ, שם עמ' שפג] אולם הפירוש לכתוב במשלי אינו נמצא שם.

[36]הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף-  כיבוד אב ואם וכבוד רבו ותלמיד חכם, ירושלים תשס"ה, פרק ה' סימן א עמ' קצו- קצז.

[37]ספר המצוות לרב סעדיה גאון עם ביאור רבי ירוחם פישל פערלא, ירושלים תשל"ג, עשה ט-י, כר' א עמ' צז- קד.

[38]רבי מסעוד חי רקח, מעשה רוקח, תשל"ו 1976, כר' א כא:

[39]ספר המצוות, עשין רי–ריא [מהדורת שבתי פרנקל, ירושלים תשס"ב, עמ' רעט-רפ]

[40]שם, שם, רט [שם עמ' רעח]

[41]הרב יחיאל מיכל שטרן, מדרש הלכה, ירושלים תשס"א, כר' ג עמ' תו.

[42]צוריאל תעסה, אוצר דיני כיבוד אב ואם, בני ברק תשנ"ט.

[43]שם עמ' צח.

[44]הרב מנחם מנדל פומרנץ [עורך], מסכת אבות המבואר – מתיבתא, בית שמש, כנראה ה'תשס"ט.

[45]אבות, ד ה.

[46]הכוונה לרבי שמעון בן צמח, שדבריו במגן אבות שם ובשו"ת התשב"ץ ח"א קמב-קמח נחשבים לאחד המקורות היסודיים להיתר קבלת תשלום עבור לימוד תורה.

[47]שם כר' ד עמ' מה

[48]כתובות קה. – קו.

[49]שם קה.

[50]ספורנו, אבות, ד ז [בתוך: כתבי רבי עובדיה ספורנו, ירושלים תשמ"ג, עמ' שע"ה].