ד"ר עודד שי*
המכון הערבי, המכללה האקדמית בית ברל, מכון אבני לאמנות ולעיצוב תל אביב יפו ואוניברסיטת בן גוריון
הקדמה
במהלך המאה התשע עשרה נפתחה ארץ ישראל לפעילות פוליטית, דתית, כלכלית ותרבותית ענפה ורבגונית של המעצמות האירופיות, עקב התגברות התעניינותן ורצונן להשפיע על הנעשה בה. לארץ הגיעו צליינים מזרחנים, מיסיונרים, אנשי דת ואף מתיישבים שפיתחו מערכת מסועפת של מוסדות זרים כגון: כנסיות, מנזרים, אכסניות, בתי ספר, בתי חולים, עסקים ומפעלי כלכלה. מעצמות אירופה, אנגליה, פרוסיה, צרפת, ארצות הברית, אוסטריה ורוסיה, פתחו קונסוליות קבועות בירושלים, ביפו ובחיפה. הקונסולים הזרים היו בעלי השפעה רבה, ופעלו כמגיניהם של בני המיעוטים שנהנו מהסדר הקפיטולציות.[1]
ברשמי מסעות של תיירים, צליינים וחוקרי ארץ ישראל מצויות עדויות על ספריות וארכיונים שפעלו בארץ במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. הנוצרים הקימו מספר ספריות בארץ: 1. במנזרים, בכנסיות ובמיסיונים; 2. במוסדות חינוך ומחקר שמטרתם הייתה לחקור את הארץ הקדושה; 3. בקונסוליות. מנזרים וכנסיות בארץ ישראל החזיקו בספריות שמבחינה כרונולוגית קדמו לכל הספריות האחרות. באותה עת ראוי להתייחס אליהן כאל אוספים ארכיוניים ולא כאל ספריות מאורגנות לשימושם של הצרכנים. הם כללו בעיקר אוצרות כתבי-יד שהיו מפוזרים במנזרים ובכנסיות של הכיתות השונות.
להלן יובאו מספר דוגמאות לארכיונים, שהחומר בהם קוטלג וטופל על פי אמות מודרניות, במוסדות דת ומחקר נוצריים ואירופיים בשלהי התקופה העות'מאנית.
* עבודת הדוקטורט של ד"ר עודד שי "ראשית המוזיאונים והאוספים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית (1848 – 1917)" יצאה לאור באוניברסיטת בר-אילן, 2006,
ארכיונים וספריות במוסדות דת נוצריים
ראשיתם של הארכיונים והספריות בכנסיות ובמנזרים החלה באוספים של כתבי-יד, ממצאים ארכיאולוגיים ותשמישי קדושה נוצריים.[2] מאחר ועיקר עיסוקם הרוחני של הנזירים היה לימוד כתבי הקודש ותפילות, הוקצה במנזר מקום לספרייה ולארכיון, שהכילו כתבי-יד עתיקים וספרים שחלקם נכתבו או הועתקו על-ידי הנזירים עצמם. כתבי-יד נחשבים בנצרות אוצרות מקודשים, שחובה לשמרם מכל משמר, ובה בשעה הם ערובה לישועתם של אלה שבמצוותם נעשו. פעמים רבות נתרמו כתבי-יד לכנסייה או למנזר, וכך הוקמו במנזרים ארכיונים וספריות. למנזרים שזכו לפריחה תחת שלטון נוצרי בארץ (ביזנטי, צלבני) הייתה עדנה מחודשת במאה ה-19. יצוין שהכתבים והספרים נועדו לשימוש פנימי במנזר, ולרוב לא הורשו מבקרים זרים לקרוא בהם. במאה ה-19 עם שיקומם של המנזרים, ריכזו הנזירים במנזרים כתבי יד שנמצאו בסביבותיהם. הארכיונים והספריות העשירות ביותר בירושלים היו מצויות בראשית המאה ה-19 במנזרים. בדיווח מראשית המאה ה-20 נמסר שמספרם של האוספים והספריות בירושלים גדל מדי שנה בשנה.[3] להלן מספר דוגמאות לאוספים הללו בירושלים:
הארכיון והספרייה של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית
באותה מסגרת של התחדשות שהתקיימה במאה ה-19, התקבלה ההחלטה בפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית ביוזמת הפטריארך ניקודומוס (Nikodemus), שכיהן באותה עת, לאסוף כתבי יד עתיקים ממספר מנזרים בארץ ולרכזם במקום אחד. ביצוע המשימה הוטל על הנזירים, כמו נזירי מנזר מר סבא שבמדבר יהודה, שחידשו את הספרייה התיאולוגית של הפטריארכיה הקיימת בירושלים מראשית המאה השלישית לספירה. ספריה זו הנזכרת במקורות קדומים, הכילה כתבי-יד רבים, שימשה מרכז לימודים בעל חשיבות רבה ושירתה את ראשוני החוקרים הכנסייתיים, כמו אוסביוס, אוריגנוס והירונימוס. בשנת 1800 נאספו רוב כתבי היד מן המנזרים השונים בארץ לירושלים.[4] איש הביצוע של ריכוז כתבי היד השונים במרכז אחד, היה המשכיל היווני אתנסיוס פאפאדופולוס קרמיוס (Athanasios Papadopoulos Kerameus), שהוזמן לכהן כמזכיר הפטריארך ניקודומוס בשנת 1883.[5]
החוקר הגרמני יוהן מרטין אוגוסטין שולץ (Scholz) בביקורו במנזר מר סבא שבמדבר יהודה בשנת 1821 מצא כ-200 כתבי-יד שהיו זרוקים שם ללא סדר. בין השאר נשמרו שם כתבי יד מן המאה השמינית והתשיעית, ורבים מהמאה ה-12 וה-13 לספירה. הוא עצמו סימן אותם בחשאי במספרים רצים כדי שיוכל להתייחס אליהם בכתביו. רובם היו חיבורים תיאולוגיים או העתקים של כתבי-הקודש ביוונית, אך היו גם 20 כתבי-יד ערביים ו-50 ספרים מודפסים.[6] בשנת 1837 הועברו כ-700 כתבי-יד לספריית הפטריארכיה בירושלים.[7]
אווירת התחדשות זו התעוררה במנזרים, שהיו ברובם הגדול ריקים לחלוטין או בחלקם עוד היו נזירים. בד בבד, נזירים שנשלחו לארץ יחד עם הצליינים חידשו את המנזרים העתיקים באשקלון, בבית גוברין, בבית שאן, בהר תבור, בטבריה, ובעזה, וכן שחזרו את הכנסייה הצלבנית בקיסריה. באותה עת, ריכז נזיר בבית גוברין כתבי יד עתיקים שהיו במקום, ובקיסריה ריכז אחד הנזירים ראשי פסלים ומטבעות. באותה תקופה הוקם במנזר המצלבה סמינר לכמרים, אותו ניהל האב קליאופס ((Kleophas שעסק במחקר ופרסם ספרים בנושאי נצרות וידיעת-הארץ. לפי שולץ היו הארכיון והספרייה של המנזר היווני הראשי, הגדולים ביותר בעיר בזמנו. הוא מצא בהם 60 כתבי-יד ו-500 ספרים, רובם בענייני תיאולוגיה, אך בין כתבי היד הוא נתקל גם בנושאים מוסיקאליים.[8]
בספרייה נשמרו כתבי-יד וספרים בשפות ערבית, סורית, אתיופית, סלאבית ויוונית, וכן ספרים בגיאוגרפיה. בראשית המאה ה-20 הספרן היה היפוליטה מיכאילידיס (Michailidis). ספרייה דומה, אך גדולה מזו הירושלמית, הייתה לפטריארכיה היוונית בקהיר שנשמרו בה במיוחד כתבי-יד עתיקים.[9] במדריך לתיירים משנת 1911 נכתב שרוב הספרים בעלי הערך בכנסיית המצלבה, הועברו לפני שנים מעטות למנזר הגדול שבתוך העיר, ובספרייה זו שמורים כתבים ממנזר מר סבא.[10]
ארכיונים וספריות אחרות שעליהם כתב שולץ היו בקפלת ניקולאס הקדוש (סמוך למבנה הפטריארכיה, כיום המוזיאון של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית) ובו 180 כרכים וכתבי יד-בודדים ובמנזר המצלבה.[11] בשנת 1856 הוסב המנזר לבית ספר תיאולוגי, וחלקו הפנימי עבר שינויים מבניים כדי להתאימו לייעודו החדש.[12] לפני ביצוע השינויים נוספו לו אגפים חדשים, שתי הקומות שהכילו חדרים מפוארים לקבלות פנים ולטקסים, ארכיון, מוזיאון ומשרדי הנהלת בית הספר.[13] שולץ מצא במנזר זה 400 כתבי יד מן התקופה הגיאורגית, הכתובים בשפה זו, שלנזירים היוונים אסור היה לעיין בהם. כמו-כן, נשמרו בארכיון זה, 15 כתבי יד סוריים, 10 ערביים, 12 ארמנים, 14 יווניים, 4 סלאביים ועוד ספרים בדפוס.[14]
עשרים שנה לאחר מכן, דיווח חוקר ספריית מנזר סיני קונסטנטין פון טישנדורף ( von Tischendorf), שביקר בארץ בשנת 1844, שרוב כתבי-היד הגיאורגיים נמכרו לאירופה.[15] הוא גם חשף במנזר מר אליאס ארכיון נוסף, עלום בפני התיירים, הנמצא במגדל מבודד ליד המנזר, ובו כתבי יד יוונים, רוסיים, ולאכיים (מחוז ברומניה), ערביים וסוריים. הוא ציין במיוחד עשרה כתבי יד אתיופיים יפים הכתובים על גבי קלף. הנזירים סיפרו לו שאיש כנסייה רוסי ערך רשימה שלמה של כתבי-היד במקום. לאחר זמן מה הוא שמע שנתגלה במנזר מר סבא אוסף נוסף של כתבי יד, אך לא היה בידו הזמן לראות אותו.[16]
בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה נפתחה הספרייה היוונית בעיר העתיקה, עדות לכך ניתן למצוא בספרו של ישעיהו פְּרס, שיצא לאור בשנת 1921, בו נזכרת הספרייה ואוסף כתבי היד העתיקים של היוונים-אורתודוכסים.[17]
שנים ספורות לאחר מכן, הוקם רשמית המוזיאון של הפטריארכיה ביוזמתו של הבישוף תימוטאוס (Temotaos) וכלל את הספרייה והארכיון. המוזיאון נחנך בשנת 1922, ושעריו נפתחו לקהל הרחב. הספרייה והמוזיאון נזכרים בספר הדרכה למטיילים בשנת 1946, בו נכתב שבפטריארכיה היוונית קיימת ספריית כתבי-יד יווניים עתיקים, ומוזיאון ובו אוסף עתיקות ואוסף ציורים.[18] כיום מצויים בספריה שכוללת כ-2,300 כתבי-יד עתיקים וכ-10,000 ספרים ישנים.[19]
הארכיון והספרייה של הפטריארכיה הארמנית
הידיעה הראשונה על הארכיון והספרייה הארמנית בירושלים נכתבה על ידי טיטוס טובלר, ששהה בירושלים בראשית המאה ה-19, וכתב על קיומה של ספרייה שכללה ארכיון במנזר הארמני.[20] בדו"ח של 'החברה המזרחית האמריקאית', משנת 1860, נכתב שניתן לראות כתבי-יד ומוצגי אמנות ארמנים במוזיאונים של איסטנבול ושל ירושלים, באוספים פרטיים ובספריה המלכותית בפריז. באותה עת, לא הייתה, הבחנה ברורה בין הספרייה והארכיון לבין המוזיאון, ומוצגי האמנות וכתבי היד נשמרו יחד.[21]
מייסד הספרייה והארכיון, היה הפטריארך הארמני יֶסאַאִי (ישעיהו) גרבדיאןEsayi III) Garabedian, Esayee of Talas ) שכיהן כפטריארך בשנים 1885-1864.[22] הוא החל בהקמת הספרייה והמוזיאון הארמני בשנת 1854, עוד בהיותו כוהן-דת. יֶסאַאִי היה בעל מיומנויות טכניות רבות, שבאו לידי ביטוי בעבודתו במנזר הארמני בשנים 1851-1848. בין השאר היה קליגרף מומחה ועסק בציפוי מתכות בזהב ובצינקוגרפיה. הוא הכין את הקטלוג הראשון של הספרים וכתבי היד של הספרייה הארמנית בירושלים. על-פי רשימותיו היו בשנת 1857 בספרייה 1004 כרכים. ספרייה זו גדלה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 שכן, עקב רדיפות העם הארמני על-ידי השלטונות העות'מאניים, נערך מבצע של הצלת כתבי-יד באמצעות משלוחם לירושלים.[23]
הקמת הספרייה והארכיון הארמני קשורה בתהליכים שהתרחשו בכנסייה הארמנית בימיו של יֶסאַאִי, ועוד קודם לכן, בארץ-ישראל ומחוצה לה.[24] אחרי שיֶסאַאִי קיבל את המינוי האפיסקופאלי מהמרכז הארמני באצ'מידיאן(Etchmiadyin) , הוא התעכב באיסטנבול במטרה לפתור עם השלטונות העות'מאנים בעיות דחופות שהיו קשורות בכנסייה הארמנית. הוועד המרכזי של העדה הארמנית הטיל עליו שתי משימות: לשלם תשלום קבוע בסך 120,000 פיאסטרים מהאוצר של הפטריארכיה לאדמיניסטרציה הארמנית; להקים בירושלים סמינר תיאולוגי מתקדם, בית דפוס מודרני ומוזיאון-ספרייה. הקמת הסמינר, בית הדפוס והספרייה הִצְרִיכה סכום גבוה מאוד. יֶסאַאִי דָּרַשׁ שלפחות אחת או שתיים מהדרישות הללו תהיינה ללא הגבלה כספית כלשהי. הוועד המרכזי הסכים ואישר לו להוציא הקצבה חודשית למטרה זו.
בהגיעו לירושלים הנהיג יֶסאַאִי גישה ליבראלית ומתקדמת כלפי הפטריארכיה. הוא שלח שליחים לארצות שונות על-מנת שיאספו כספים לפרויקטים של הקהילה בירושלים וערך רפורמות בפטריארכיה המקומית. בעקבות רפורמות אלו הוכנסו שינויים רבים בתכנית הלימודים של הסמינר, כגון: לימוד שפות, מוסיקה וציור שנוספו למערכת השעות. הפטריארך יֶסאַאִי וממשיכיו עשו מאמצים רבים כדי שרמת הלימודים בסמינר תעמוד בדרישות אקדמיות, זאת במטרה להכשיר מנהיגים דתיים בעלי השכלה רחבה לקהילות הארמניות בסוריה ובלבנון.[25]
ארכיון כתבי היד של האב אנטונין בכנסיה הרוסית הפרבוסלאבית
יוזם הקמת אוסף כתבי היד של הכנסייה הרוסית בירושלים, היה האב אנדרי איוונוביץ קפוסטין (Kapustin), המוכר בשם ובתואר שניתן לו כאיש דת בכיר בכנסייה הרוסית, ארכימנדריט אנטונין Archimandrit Antonin)).[26] האב אנטונין היה איש מחקר והרבה לכתוב על ירושלים ועל מקומות קדושים בארץ-ישראל. הוא היה פעיל בחפירות ובגילויים הארכיאולוגים במסגרת הפעילות המדעית של 'החברה האימפריאלית הפרבוסלאבית' הרוסית, והיה גם חבר ב'אגודה הגרמנית לחקירת ארץ-ישראל' שקיבלה לשורותיה גם חוקרים לא גרמנים. האב אנטונין עמד בראש משלחת המיסיון הרוסי בארץ והרחיב את הרכוש הקרקעי הרוסי בכל חלקי הארץ, במיוחד, בירושלים. בין היתר, רכש את השטח, שנקרא לימים 'מגרש הרוסים', ושטחים נוספים בהר הזיתים, בעין כרם ועוד. בהיותו בירושלים עסק במקצוע הארכיאולוגיה וחקר ארץ-ישראל, הרבה להסתובב בארצות המזרח התיכון וערך סיורים ארכיאולוגיים בארץ ישראל וסביבותיה.[27]
בשנת 1870 נסע אנטונין למדבר סיני ושהה במנזר סנטה קתרינה במשך חודשיים. בשהותו שם ביקר בספריה שהכילה כתבי-יד רבים וקטלג את כתבי היד ביוונית. אחד מהם, תרגום יווני של המקרא 'קודקס סיני' (Codex Sinaiticus) שהועבר מאוחר יותר למוזיאון הארמיטאז' (מוזיאון האמנות) ברוסיה.[28] אנטונין נהג לקטלג את כתבי היד בספריות שבמנזרים בהם ביקר. כך למשל, הוא קטלג את כתבי היד של המנזרים ביוון.[29]
בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, החל מסחר ער בקטעי 'הגניזה הקהירית' וקטעים ממנה התפזרו בבירות אירופה ועריה: אוקספורד, בודפסט, ברלין, וינה, פריס, פרנקפורט דמיין, קמברידג', שטרסבורג ועוד. בדומה, שימשה ירושלים באותה עת, כאחד מהמקורות המרכזיים של מסחר כתבי יד יהודיים מתוך ה'גניזה הקהירית'. האב אנטונין שהתיישב בעיר באותם ימים, ידע לבחור את הקטעים הנבחרים בין קטעי הגניזה לאוסף שאותו הקים. ייתכן כי הבחירה נעשתה על ידי סוחרים מקהיר ולידי האב אנטונין הגיעו רק קטעים נבחרים ומבוררים, הוא אף נסע לשם כך לקהיר.[30]
האב אנטונין קיבל כספים לרכישת קרקעות ורכוש מתורמים ברוסיה. בחלק מהתרומות, רכש כתבי-יד עתיקים, בעיקר כתבי-יד יווניים, וכן קטעים מ'הגניזה הקהירית', שאותם הוריש בצוואתו לספרייה הציבורית בסנט. פטרסבורג. כתבי היד שמורים עד היום באוסף מיוחד הנקרא על שמו בספרייה הציבורית על שם סאלטיקוב-שצדרין (Saltykov-Schedvin) בעיר סנט. פטרסבורג.[31] אוסף קטעי הגניזה הקהירית כולו כלל 200,000 כתבי יד, ומתוכם האוסף של אנטונין, הקטן יחסית לאוספי הגניזה האחרים, הגיע לסך של כ-1,200 קטעים. אוסף זה ידוע בין החוקרים והמלומדים במדעי היהדות וחלק מקטעיו פורסם.[32]
במסגרת זו של ארכיונים וספריות במנזרים השונים בירושלים, ניתן למנות את מנזר סנט. סלבדור (הפרנציסקאנים), הקתדרלה וקולג' סנט. ג'ורג' (אנגליקנים), מנזר הדורמציון (בנדיקטים), מנזר רטיסבון (קתולים), סנט. אטיין (דומיניקנים) הוספיס סנט. פול (קתולים), סנטה אנה (מלכיתים), מתחם "אחיות ציון" Soeurs de Sion (קתולים), מנזר סנט. מרק (סורים) ודיר אל סולטאן (אתיופים).[33]
ארכיונים וספריות במוסדות מחקר אירופאים
רבות נכתב על פועלם של חוקרים ומוסדות זרים, לא יהודיים, שפעלו בתקופת השלטון העות'מאני בחקר ארץ-ישראל במאה ה-19.[34] ייחודם של מוסדות אלו, ניכר בפעילותם שלא נשאה רק אופי מדעי ומחקר היסטורי, כפי שהיה בתקופת המנדט, אלא גם שילבה בתוכה מוסדות וחוקרים מערביים, רובם נוצרים, בארץ מזרחית מוסלמית. המעצמות האירופאיות והכנסיות הנוצריות, גיבו את פעילות החוקרים ואף ניצלו לעתים פעילות זו לצורכיהן הפוליטיים והדתיים.[35] מוסדות מחקר אלו החזיקו בארכיונים ובספריות ששימשו בעיקר את החוקרים שפעלו מטעמם. להלן מספר דוגמאות לכך בירושלים:
ספריית החברה הספרותית הירושלמית
ב-20 בנובמבר 1849, ייסד ג'יימס פין (Finn) את 'החברה הספרותית הירושלמית'.[36] הייתה זו חברה פרוטסטנטית שחבריה עסקו במחקר מדעי של ההיסטוריה, המטבעות, כתבי-היד, הסטטיסטיקה, המסחר, הכלכלה, החקלאות, המנהגים והשפות של ארץ-ישראל. החברה אף הקימה גן-בוטני ניסיוני, מוזיאון וספרייה שכללה כתבי-יד עתיקים.[37] 'החברה הספרותית הירושלמית' נמנתה עם המוסדות העצמאיים של הפרוטסטנטים בירושלים והייתה בעלת מטרות ותכניות מוגדרות. מטרות החברה היו לעסוק בנושאים ספרותיים ומדעיים של ארץ-ישראל, וכן לעודד לימודים בנושאים אחרים. המטרה העיקרית של 'החברה' הייתה לעסוק בנושאים הקשורים בכתבי הקודש ולהוציא לאור מבחר דפים שהוקראו בפגישות השבועיות.[38]
בסתיו 1849, התאגדה, בביתו של הקונסול פין בירושלים, קבוצה שמנתה שבעה אנשים, שישה מהם היו אנגלים תושבי העיר, בהם מיסיונר אחד. במשך הזמן הצטרפו לחברה חברים נוספים.[39] תיאור מפורט של ראשית 'החברה הספרותית הירושלמית' והקמת הספרייה הופיע בספר זיכרונותיה של אשת הקונסול הבריטי, אליזבט אן פין[40]:
'בנובמבר 1849 כשאדון פין חזר מסיורו בצפון, ייסדנו את 'החברה הספרותית הירושלמית'. בפגישה הראשונה היו ארבעה גברים ושלוש נשים. הנושאים שעסקנו בהם כללו לימוד של כל הנושאים הקשורים בארץ הקדש, בהם עתיקות, תולדות הטבע וחקירות נושאים שונים. הנושא היחיד שלא נחקר היה המחלוקת בענייני דת.[41] … היינו שבעי רצון שבסופו של דבר נמצא המבנה עבור "החברה", היה זה במבנה של "החברה לחקירת ארץ-ישראל". הקימונו ספרייה ובה אלפי כרכים ומוזיאון קטן בעל חשיבות רבה… בינואר ובפברואר 1851 … יום אחד הגיע מאנגליה אוסף של ארגזים מלאים בספרים עבור ספריית "החברה".[42]
בצד ההרצאות והפגישות השבועיות שהתקיימו בקונסוליה הבריטית, הוקמה הספרייה-ארכיון שכללה כתבי-יד עתיקים.[43] הספרייה, המוזיאון, הגן הבוטני הניסיוני ושעון השמש, הוקמו יחסית מהר והושלמו תוך שישה חודשים.[44]
פין ציין שכרך אחד או שניים של כתבי-יד שומרוניים עתיקים נתרמו לספרייה, ואנשי 'החברה הספרותית הירושלמית' שלחו כתבי-יד אחרים למוזיאון הבריטי. בספריית 'החברה' הייתה מחלקת כתבי-יד וספרים בשפות אסייתיות.[45]
במדריך 'בדקר' משנת 1876, נזכרת הספרייה של ה'חברה הספרותית המדעית' בפטרונו של נסיך וולס והקונסול הבריטי בירושלים באותה עת. כמו-כן צוינו שעות הפתיחה.[46]
ספריית הקונסוליה הפרוסית
לקונסוליה הפרוסית הייתה ספרייה משלה שהייתה קשורה תקופה קצרה ל'חברה הספרותית הירושלמית', והוקמה בתקופת כהונתם של הקונסולים הגרמנים בירושלים, ארנסט גוסטב שולץ (Schultz) וגיאורג רוזן (Rosen).[47]
ספריית הקונסוליה הפרוסית שהכילה כתבי-יד, ספרים נדירים ותעודות היסטוריות הוקמה בשנת 1847. שולץ שערך סקר ספריות בירושלים קודם כינונה של הספרייה, הסיק שמטרתה תהיה שכתבי היד והתעודות שיירכשו, יעמדו לרשות החוקרים האירופים שיעסקו בחקירתם; וכן ליצור עותקים (על ידי העתקה) של כתבי היד ותעודות, כדי שיעמדו לרשות הספריות בפרוסיה. שולץ כתב תכנית הצעה מפורטת שהתקבלה במשרדי הממשלה הפרוסית ואצל יועצי המלך פרידריך וילהלם הרביעי. בהוראה מיניסטריאלית של שר החינוך הפרוסי מ-10 במרס 1847 כוננה הספרייה, נקבעו שמה ('הספרייה המלכותית בירושלים'), מקומה והתקציב לאוסף היסוד. נוצרו קשרים עם הספרייה המלכותית בברלין והוחלף מידע בדבר כתבי-יד חשובים וספרים נדירים. הספריות האוניברסיטאיות בפרוסיה נתבקשו להעביר עותקים לספרייה בירושלים. שולץ גם נתבקש להציע לספריות אלה כתבי-יד שניתן לקנותם. הספרייה הוחזקה במסגרת הקונסוליה עד לשנת 1904.[48]
ספריה זו שרתה את החוקרים, התיירים ואנשי הכנסייה האוונגלית המקומית, את פעילי המיסיון הפרוסי ואת תלמידי בית הספר של המיסיון. בשלהי המאה ה-19 כמעט לא נעשה שימוש בספרייה. הספרייה תוכננה ועוצבה כמיטב מסורת הספרנות הגרמנית האקדמית והייתה ספריית המחקר הראשונה בארץ-ישראל. בעקבות פעילויותיה יובאה לארץ, לראשונה, ספרות מחקר מאירופה, אך מצד אחר, כתבי היד וספרים שנמצאו באוספים מקומיים הועברו ומצאו את מקומם בספריות בגרמניה.[49]
סיכום
במסגרת של התחדשות ומודעות לעבר שהתקיימה בירושלים במאה ה-19, ניתנה הדעת לשימור נכסי הכנסייה ואוצרותיה, ובכלל זה כתבי היד והספרים שברשותה. לראשונה הוקדשה מחשבה לחשיבות שימור כתבי יד עתיקים בארכיונים ובספריות ולקטלוגם. לכך נוספה פריחה תרבותית ומתן זכויות לעדות הנוצריות בעיר על ידי השלטון העות'מאני, שהביא לארגון מחדש של מוסדות הדת, וכן בניית מבנים ושיקום המבנים הקיימים. הארגון מחדש, במיוחד של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית והארמנית, הביא להקמת מבנים שבהם נשמרו אוצרות הכנסייה, בהם כתבי-יד, שהיו פזורים במנזרים השונים בארץ.
פעילות זו של שימור העבר והתיעוד ההיסטורי של הארץ, הייתה חלק מחדירת המעצמות האירופאיות לתחומי האימפריה העות'מאנית, ולכן הפעילות המדעית והפעילות הכנסייתית פעלו במשולב. בדומה לשימור עתיקות במוזיאונים ובאוספים פרטיים, כך גם אספו נזירים, אנשי דת וחוקרים כתבי-יד בספריות ובארכיונים, קטלגו אותם ודאגו לשימורם. קודם לכן, הושלכו חלק מכתבי היד והספרים הללו בחלק מהמקומות, בחדרי גניזה, וחלקם אף שימשו כחומר בעירה והושמדו.
אנשים בעלי יוזמה וכישרונות ביצוע, כדוגמת הפטריארכים ניקודומוס ויֶסאַאִי, האב אנטונין, הקונסולים פין ושולץ, ואחרים, יכלו בתנאים הללו לפעול ולתת את הדעת לשימור, ולשכנע ולעיתים אף ל"סחוף" איתם את המנהיגים והחברה הסובבת אותם לכך.
לצד הכנסיות והמנזרים פעלו חברות המחקר והקונסוליות הזרות, שהוקמו במחצית הראשונה של המאה ה-19. פעילותם נשאה אופי מדעי המשלב חקר התנ"ך, הארץ והתרבות החומרית, וכן פעילות של שעות הפנאי לציבור האירופאי בירושלים ובילוי חברתי לאירופאים שבעיר. השינוי שחוללו הגורמים האירופאים בירושלים, אף השפיע מאוחר יותר על החברה המקומית, בהם מוסלמים ויהודים.
[1] על הקונסוליות בירושלים ראה: י' בן-אריה, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע עשרה, ירושלים תשל"ז. עמ' 224-219
[2] ראה גם: ד' שידורסקי, "ספריות אסלאמיות ונוצריות בתקופה העות’מאנית המאוחרת כסוכני תרבות ומחקר בין מזרח למערב", קתדרה 144 (תשע"ב), עמ' 35 – 74; אחת מהספריות העתיקות של כתבי-יד נמצאת במנזר סנטה קתרינה בסיני. ראה: K. Bädeker, Palästina und Syrien, Handbuch für reisende, Leipzig 1904, p. 176.
[3] 'Sammlungen und Biblotheken in Jerusalem', Mitteilungen und Nachrichten des Deutschen Plästina-Vereins (1901), pp. 15-16, p. 15; על הספריות במוסדות המחקר בירושלים, ראה גם: בדקר (לעיל הערה 5), עמ' 19.
[4] ו' צפיריס, "הפאטריארכיה היוונית- אורתודוכסית בירושלים", א' שילר (עורך), ספר וילנאי, ב, ירושלים תשמ"ז, עמ' 41 – 42.
[5] D. Schidursky, “Labraries in Late Ottoman Palestine between the Orient and the Occident”, Libraries and Culture, 33 no. 3 (1998), 264.; ו' ציבקין, "החברה הפלסטינית פרובוסלבית אימפריאלית (1882 – 1914)", קתדרה, 46 (תשמ"ח), עמ' 86.
[6] J.M.A. Scholz, Biblisch-kritische Rise, Leipzig 1823, p. 145-146.
[7] צפיריס (לעיל הערה 7), עמ' 42.
[8] שולץ, (לעיל הערה 9), עמ' 140 – 141.
[9] ראה: J. Zenker, Pantheon, Adressbuch der Kunst und Antiquitäten-Samler und Händler, Bibliotheken Archive, Museen, Kunst, Altertums und Geschichtsvereine, Bücherliebhaber, Numismatiker, Eszlingen am Neckar 1914, p. 195.
[10] ראה: Cook, p. 169; J. Murry, Handbook for Travellers in Syria and Palestine, London 1892, p. 4
[11] A. Dowling, 'The Georgian Church in Jerusalem', Palestine Exploration Fund, Quarterly Statement, 43 (1911), pp.181-187.
[12] Reminscences of Mrs. Finn, London 1929, p. 164.
[13] ו' צפיריס, "מנזר המצלבה בירושלים", אריאל, 77 (תשנ"א), עמ' 17.
[14] שולץ, (לעיל הערה 9), עמ' 147 – 149.
[15] K. Tischendorf, Travels in the East, London 1847, p. 164.
[16] שם, שם, עמ' 195 – 196.
[17] י' פרס, ארץ ישראל וסוריה הדרומית, ירושלים-ברלין-וינה תרפ"א, עמ' 133.
[18] ז' וילנאי, מדריך ארץ-ישראל, ירושלים תש"ו, עמ' 76; 97; 194; 273.
[19] צפיריס (לעיל הערה 7), עמ' 42.
[20] T. Tobler, Denkbätter aus Jerusalem, Constanz 1856, p. 467.
[21] 'Proceedings of the American Oriental Society, New Haven, October 17th and 18th, 1860', JAOS, 7 (1860-1863), p. II.
[22] יֶסאַאִי (ישעיהו) גרבדיאן (1885-1824) נולד בעיר טאלאס שבקפדוקיה התורכית למשפחה ענייה, ובנעוריו עסק בנגרות. בשנת 1844 הגיע לארץ מדיארבקר (Diarbékir) שבתורכיה כדי ללמוד בסמינר הארמני לכמורה בירושלים. בשנת 1848 נתמנה לדיאקון (Diakon) ובשנת 1851 הוסמך לכמורה. ראה: B. Narkis (ed.), Armenian art Treasures of Jerusalem, Jerusalem 1979, p. 16; תודתי לגברת סילביה מנוגיאן מהספרייה הארמנית בירושלים, על המידע בדבר תולדות חייו של הפטריארך.
[23] מ"א סטון, "מחקרים בספריית הפטריארכיה הארמנית 1970-1967 ומשמעותם למדעי היהדות", תרביץ, 41 (1972), עמ' 158.
[24] משבר פנימי וסכסוכים פנימיים פקדו את הכנסייה הארמנית, והביאו את ראשי הכנסייה למסקנה שהכנסת שינויים מהותיים תסייע לכנסייה לצאת ממשבר זה. על המשבר שפקד את הארמנים בשלהי המאה ה-19, ראה: A.K. Sanjian, The Armenian Communities in Syria under
Ottoman Dominio, Cambridge, Massachusetts 1965, pp. 118-122.
[25] שם, עמ' 81-80; 126-122.
[26] האב אנטונין קפוסטין (1894-1817) נולד בכפר באטורינה (Baturin) שברוסיה. אביו שימש ככומר במחוז פרם ((Perm. הוא סיים את לימודיו באקדמיה התיאולוגית בקייב בשנת 1843 ובשנת 1865 הגיע לירושלים כדי לבדוק את מצב היחסים בין נציג הכנסייה הפרבוסלאבית לבין הקונסול הרוסי. הוא מת בשנת 1894 בירושלים וקבור בפסגת הר הזיתים, בכנסיית המנזר הרוסי.
[27] ע' שי, "תרומתו של האב אנטונין למדעי היהדות ולחקר ארץ-ישראל", (בהכנה).
[28] "קודקס סיני" נרכש מהרוסים על ידי הבריטים ושמור כיום בספריית המוזיאון הבריטי בלונדון.
[29] A. Kиприан (Қерн), О. Aнтонин Kапустин, Moskow 1997, p. 188-189 [האב קאפריאן (קרן], אנטונין קפוסטין, מוסקבה 1997].
[30] A. I. Katsh, “Unpublished Geniza Fragments of Pirke Abot in the Antonin Geniza Collection in Leningrad, The Jewish Quarterly Review, Vol. 61, No, 1 (1970), p. 1.
[31] D. Hopwood, The Russian Presence in Syria and Palestine – Church and Politics in the Near East, 1843 – 1914, Oxford 1969, pp. 86-90; קאפריאן, אנטונין (לעיל הערה 32), עמ' 199.
[32] A. Katsh, The Antonin Genizah in the Saltykov-Schedvin in Public Library in Leningrad, New York 1963, pp. 115-131; א"י כץ, גנזי משנה, ירושלים תש"ל, עמ' 8; הנ"ל, גנזי תלמוד, ירושלים תשל"ט, ועוד.
[33] שידורסקי (לעיל הערה 8), עמ' 265; טובלר (לעיל הערה 23), עמ' 465 – 466.
[34] ראה למשל: י' בן-אריה, ארץ-ישראל במאה ה-י"ט – גילויה מחדש, ירושלים תש"ל; ח' גורן, לכו חקרו את הארץ, המחקר הגרמני של ארץ ישראל במאה התשע-עשרה, ירושלים תשנ"ט; F.J. Bliss, The development of Palestine Exploration, London 1906; A. L. Tibawi, British Interests in Palestine 1800-1901, a Study of Religious and Educational Enterprise, London 1961 ; V.D. Lipman, Americans and the Holy Land through British Eyes, 1820-1917: A Documentary History, London 1989.
[35] י' בן-אריה, המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט, א, קתדרה, 92 (תשנ"ט), עמ' 136.
[36] על ג'יימס פין והחברה הספרותית הירושלמית ראה: ע' שי, 'המוזיאונים והאוספים הארכיאולוגיים של חברות המחקר הבריטיות בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית', חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השלושה-עשר (תשס"ח), עמ' 120 – 146.
[37] ג' פין, עתות סופה – עלים מדפתרי הקונסוליה בירושלים משנת 1853 עד 1856 (תרגם א' אמיר), ירושלים תש"ם, עמ' 350; העלאת זיכרונות (לעיל הערה 15), עמ' 93.
[38] מ' איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל: עדויות ורשומות לתולדות הישוב היהודי, תל אביב תשל"ט, עמ' 616.
[39] טובלר (לעיל הערה 23), עמ' 464.
[40] אליזבט אן פין (1921-1825), בתו של המיסיונר האנגלי אלכסנדר מק-קול, שרצה להיות הבישוף הראשון של ירושלים. היא כאביה ובעלה התעניינו ביהודים. פין ואשתו ראו את משימתם הראשונה בחיזוק היחסים עם יהודי ירושלים ובהגנה עליהם. החוקרים חלוקים בדעתם, אם פעלתנותם בקרב היהודים נבעה ממניעים מיסיונריים או ברצון כן לעזור להם. היא הייתה בעלת אישיות מיוחדת במינה וצעירה ממנו בעשרים ושלוש שנה.
[41] הכוונה לפולמוס 'בבל והתנ"ך' שהסעיר את החוקרים במאה ה-19. ראה בהרחבה: י' שביט ומ' ערן, מלחמת הלוחות, ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך, תל אביב תשס"ד, עמ' 103-133.
[42] העלאת זיכרונות (לעיל הערה 15), עמ' 93 – 95.
[43] פין (לעיל הערה 40), עמ' 353-350; E.A. Finn, 'Notes and News', PEFQS, 24 (1892), p. 265.
[44] טיבאוי (לעיל הערה 37), עמ' 126.
[45] פין (לעיל הערה 40), עמ' 351.
[46] ראה: K. Bädeker, Palestine and Syria, Handbook for Travelers, Leipzig-London (first ed.), 1876 (Carta Reprint, Jerusalem 1973), 1876, p. 38
[47]טובלר (לעיל הערה 23), עמ' 468.
[48] שידורסקי (לעיל הערה 8), עמ' 266 – 268.
[49] ד' שידורסקי, "גרמניה בארץ הקודש: מעורבותה והשפעתה על התפתחות הספריות בארץ ישראל ובמדינת ישראל", מ' צימרמן (עורך), גרמניה וארץ ישראל מפגש תרבויות, ירושלים תשס"ד, עמ' 74 – 81.
Safranim's Blog 