א. תגלית ביבליוגרפית: דיני שחיטה ובדיקות

 

מוקדש למו"ר הרב הדרי שליט"א בהגיעו לגבורות

הבוחר בירושלים  יזכהו באורך ימים טובים ונעימים 

בחברת רעייתו נעמי לאוי"ט

 

יוסף לייכטר

הספריה הלאומית

תגלית ביבליוגרפית:

 דיני שחיטה ובדיקות, זולקוה תפ"ו (1726).

למרות ההסכמות החשובות נעלם הספר ולא נודע. מדוע?

 

 

 

 

לאחרונה הגיע לספרייה הלאומית ספר קטן ודק, קונטרס בן חמישה עשר דפים, אותיות קטנות וצפופות, בחלקו העליון אכול מעט. במבט ראשון לא נראה בו משהו מיוחד, דיני שחיטה ובדיקות.  כידוע, בדורות שלפנינו, כשלא היו אמצעי קירור והקפאה, וגם תנאי התחבורה לא היו משופרים.  בכל קהילה קטנה כגדולה, היה שוחט מקומי, שדאג לתצרוכת הבשר הכשר לבני המקום. בבדיקה בקטלוג הספרייה, מצאתי למעלה מאלף ומאתיים ספרים   מודפסים בהלכות שחיטה, החל מהלכות שחיטה לרמב"ם שנדפס בליסבון בשנת רנ"ב (1492) ועד לימינו אלה. מלבד כתבי יד רבים והדפסות של ספרים רבים הכוללים הלכות שחיטה כספר קדושה לרמב"ם ושולחן ערוך יורה דעה.

 קונטרס קטן זה נדפס בזולקוה, הפרט בשער: אלה הדברים' אשר' דב'ר' מ'שה [תפ"ב] (1722). בפועל ההקדמה לספר נכתבה בז' אב תפ"ו (1726). כפי הנראה נמשכה הדפסת הספר מספר שנים בגלל הוצאות הדפוס.   

כשהתבוננתי בשער, שמתי  לב למבנה הצפוף שלו, שורות רבות וצפופות באותיות קטנות ושבורות. התחלתי לקרוא: "שבירר וליבן והעתיק התורני הרבני כמוהר"ר נפתלי צבי יזיי"א [יראה זרע יאריך ימים אמן] במוהר"ר מרדכי זלה"ה, דיין מק"ק רישא". חיפשתי את שמו בקטלוג הספרייה ולא מצאתי, הפכתי בקטלוג של מפעל  הביבליוגרפיה העברית וגם שם לא ראיתיו.  בדקתי בספר קהילת רישא, שיצא בתל אביב בשנת תשכ"ח (1967) וגם שם שמו נפקד.

 תוך כדי בדיקותיי מצאתי כנראה את בנו, הרב אפרים בן נפתלי צבי רישר, שחיבר את הספר 'שער אפרים', נדפס לראשונה בפיורדא תפ"ח (1728). (ניתן לראות את  הספר הסרוק בהיברו בוקס) בשער, מוזכר האב בברכת החיים. "… שחיבר  הרב המופלא, המפורסם, שמו נודע בשערים, שיש לו שם ויד בנגלה ובנסתר, כמוהר"ר אפרים רישר אב"ד דק"ק ווערטהיים והמדינה בהתורני הרבני כמוהר"ר נפתלי צבי נר"ו דיין דק"ק רישא …".  בהדפסה השניה של הספר 'שער אפרים' אלטונה תצ"ו (1736) נזכר כבר רבי נפתלי צבי בברכת המתים.

 בהקדמה של הספר 'דיני שחיטה ובדיקות' בעמוד הרביעי חותם המחבר: נפתלי צבי בר"מ [בן רבי מרדכי] ר' אפרימש מרישא. כפי הנראה סבו נקרא רבי אפרים ועל שמו קרא לבנו. בינתיים, לא מצאתי פרטים משפחתיים נוספים.

לשם מה חובר החיבור?

 על כך עונה המחבר בהרחבה בשער הספר: "כדי שלא יהא לטורח ולמשא לחפש הדינים בשלחן ערוך ואשלי רברבי [ביאורים על שולחן ערוך יורה דעה הכוללים את הט"ז – טורי זהב לרבי דוד הלוי והש"ך – שפתי כהן לרבי שבתי הכהן] … או בחיבורים שחיברו השוחטים [קיצורים]. וגם השוחטים השמיטו כמה דינים משלחן ערוך ואשלי רברבי, וגם כתבו כמה דינים שלא על פי פסק הלכה מחמת שלא הבינו דברי האשלי רברבי הנ"ל. וגם ראיתי כמה בודקים שטעו ולא הבינו כמה דינים ממה שכתבו השוחטים הנזכר לעיל. ובכן העתקתי דברי הש"ע [השולחן ערוך] ואשלי רברבי בלשון קצרה וצח, כדי שבקל יוכל לחזור לפרקים כל הלכות שחיטות ובדיקות, עד שיהא יודע כל ההלכות בע"פ ולא יצטרך ככל [צ"ל כלל] ללמוד הגהת מהר"ץ" [הגהות הרב צבי בן רבי יצחק יעקב על בדיקות רבי יעקב וויל, נדפסו לראשונה בקראקא של"ז (1577). וחזרו ונדפסו פעמים רבות].  

המחבר משבח את ספרו: ועכ"פ [ועל כל פנים] יתן הרב קבלה בלי פיקפק [פקפוק] למי שיהיה בקי בדינים אלו, שהעתקתי לבד. כמו שכתבו המאורו' הגדולי' הרבנים בהסכמו'. ולא ייסמכו השוחטים והבודקים בשום דין שכתבו בספרים שחברו השוחטים …

 ואכן בהסכמת בעל 'פני יהושע' רבי יעקב יושע  מיום ך תמוז תפ"ב (1722) נכתב: "ראוי ונכון ליראי ה' ולחושבי שמו לגזור על כל השוחטים ובודקים בל יליזו מספר הזה, שמורה וערוכה יהא בפיהם שכל דבריו לקוחים מספרי' קדמוני' … ועכ"פ כל מי מהשוחטי' שלא יהא בקי בספר הזה, אל יהא עסק עמו, שלא יותן לו קבלה, מלבד שאר עונות אשר יושת עליו …".   בהסכמת חכמי ועד ארבע ארצות שהתכנס בירוסלב בד אלול תפ"ד (1724) נכתב: "בכן תוקף גזרתינו בג"נ [בגזרת נח"ש = נידוי, חרם, שמתא] למי מהשוחטים ובודקים אשר יבא לידו לקנות הספר הלז, מחוייבים לקנות אותו בלי שום תירוץ ואמתלאות שבעולם. לא יאמר, כבר ידעתי ולמדתי כל הדינים הנאמרים בש"ע ואשלי רברבי היטב. כי זה דבר קטן וגדול ללמוד מתוכו בדרך קצרה. כל מורה הוראות יזהרו שלא יתנו קבלה לשום שוחט ובודק עד שיהא בקי בספר הלז, ובפרט בהלכות בדיקה, ישאל הרב את הבודק על הסדר, אם הוא בקי בהם …". חתומים: רבי יעקב יהושע, בעל 'פני יהושע' מלבוב,    רבי יהודה ליב [ב"ר יצחק איזיק] מקראקא,  רבי יעקב בן יצחק מפוזנא, רבי יצחק אייזיק [בן אריה יהודה ליב] הלוי מלובלין, רבי יהושע השיל [בן אלעזר] מדובנא, רבי אריה ליב מלובלין, רבה של זאמושץ'.

למרות ההסכמות החשובות נעלם הספר ולא נודע. מדוע?

בפשטות קונטרס קטן כזה יכול בקלות ללכת לאיבוד. כפי דברי התלמוד במסכת בבא בתרא דף יד, ב ביחס לספר הושע "וליכתביה לחודיה וליקדמיה איידי דזוטר מירכס" הציעה הגמרא לכתוב את ספר הושע כמגילה בפני עצמה. והתשובה היא שמתוך קטנותו הוא ילך לאיבוד בקלות ולכן הוכנס הושע לתוך תרי עשר.

נראה לי שישנה סיבה נוספת להזנחת הספר.  המחבר כותב בשער הספר: "והנה בשנה דאשתקד, רציתי להדפיס הספר הלז, לא היה ידי משגת על הוצאות הדפוס, והדפסתי מה שהוא ביותר מן הצורך, להסיר מכשול בענין הסרכות. ודעתי הי' להדפיס הש"ע דרך פנים וקיצור אשלי רברבי, וקצת הגהות מחידושי' שלי האירו מול עבר הפנים, ובניתי אצלו ציון דרך א' ב' בסגנון שהדפסתי הקונטרס האחרון. אך ראיתי שהוא קשה בעיני הבודקים שלא ישוטטו אנה ואנה למעלה או למטה ומן הצד. ואמרתי שיותר טוב להדפיס מעין דוגמא של הגאון בעל הלבוש. בכן עתה הדפסתי המותר בסגנון אחר ובקצרה עד סי"ג [סעיף י"ג] בסי'  ל"ט שהדפסתי כבר, כדי להקל לכל המעיין בספר הלז. ויתחברו הלולאות אף ששניהם אינם בסגנון אחד ובגוונא חדא, יחדיו יהיו תמים, מחמת הוצאות הדפוס". המחבר התלבט האם להדפיס את הפנים ואת הערותיו מתחת. או עדיף לכתוב בקצרה את עיקרי ההלכות. בקונטרס האחרון הוא כתב בצורה המורחבת. ואילו בדפים הראשונים הוא העדיף את הצורה המקוצרת, גם בכדי לא להרבות בהוצאות הדפוס.

  את עיקר מרצו השקיע המחבר בויכוח על מעוך הסרכות כפי שכתב בתחילת ההקדמה: "באשר מקדם הדפסתי קונטר' לסקל המסלה ולהרים מכשול, ממה שהשוחטים אינם נזהרי' בענין מיעוך הסרכות. והנהיגו מחדש מה שראו בספר מנחת אלי'[על שחיטות ובדיקות של הגאון מהרי"ו [ר’ יעקב ווייל] ז"ל והגהות מהר"ץ [ר’ צבי הירש ב"ר יעקב] ז"ל. עם תוספות חדושי’ שליקט ואסף וחיבר השוחטובודק מומח’ דק"ק פראג, ה"ה הר"ר אלי’ כ"ץ בהאלוף מהור"ר טודרוס ברוד ז"ל, ומעשים שבאו לידו (פראג ת"ס 1700),  לפשט הסרכא עד שתעשה הסרכא כעור דק …". 

 להבהרת העניין אביא מהספר מזון כשר מן החי שכתב הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר. "מרבית הטריפות נגרמות על ידי סירכות הריאה. סירכות אלו הן הדבקות, הנמשכות מנקודה מסוימת על קרום הריאה, לנקודה אחרת בקרום הריאה, או לנקודה כלשהי בקרום בית החזה, או לאחד האברים הנמצאים בחלל בית החזה. <הדבקות אלו נראות כקרומים או חוטים המקשרים את האברים אחד לשני> (עמוד 321).

 בעמוד 326 כותב הרב לוינגר "יש המורידים את הסירכות ובודקים מתחתן אם יש בצבוץ, כתוצאה מנקב. בעניין הורדת הסירכות ישנן ארבע דרגות: א. נענוע הריאה … ב. הגבהת יד … ג. מיעוך ומשמוש. המיעוך מנתק סירכות שהן מחוברות יותר חזק לריאה, מאשר הסירכות המנותקות ע"י ההגבהה. ד. קליפה …". רבי נפתלי צבי ריישר התנגד מאוד למיעוך ומישמוש הסירכות, וכנראה השוחטים והבודקים לא יכלו לעמוד בחומרה זו.

 המחבר היה מודע לדעות החולקות: "באשר מקדם הדפסתי קונטר’ לסקל המסלה ולהרים מכשול, ממה שהשוחטים אינם נזהרי’ בענין מיעוך הסרכות … גילו את אזני זה ימים לא כבירים שמצאו הם און להם, כי בספר שאלות ותשובות שבות יעקב [מאת רבי יעקב רישר] נמצאו קצת כדבריהם. סהדי במרומים ועד בשחק נאמן עלי, כי אלו נודע לי שום רמז מזה כי הייתי ירא לשלוח יד לנגוע בקצהו, עד אשאל את פיו הקדוש, שיורני ע"י מעשה אצבעותיו, איך ההגה [צ"ל ההנהגה] הדין על אמיתו, ואני פי המלך, מלכי רבנן אשמור. וביותר הייתי מתיירא, פן בגחלתו של המחבר ספר שבות יעקב אכוה. הלא יעלה  בזכרונו של הרב המאור הגדול נר ישראל הנ"ל, ממה שהטבתי לראות ולהראות, על טהרו של שלחן דק"ק רישא, שיהא המאור הגדול הנ"ל לגאון ולתפארת לאב"ד ור"מ ומ"צ, וזה הנצר היה מעטה תהלה מעשה ידי, תהלות לא-ל ית"ש. בכן תוכן כוונתי לערוך  שלחן לפני מאורי ישראל זקני אשכנאז[!] שיעיינו ויבחרו לנפשם איזה דרך ישכון אור בענין הוראה זו …". רבי נפתלי צבי חשש מעימות עם רבי יעקב ריישר  (ת"ך בערך – תצ"ג 1660-1733). רבי יעקב ריישר נולד בפראג וכיהן בה כדיין לאחר מכן כיהן כאב"ד ברישא.  ממנה מונה לרב בוורמס. בשנותיו האחרונות כיהן כרב בעיר מיץ שבצרפת, בה נפטר. בספרו שבות יעקב חלק ב נדפס באופיבאך (אופנבך) תע"ט (1719) בסימן ס כתב: "אכן ביש מקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת, וגם בק"ק פראג שהבודקין ממעכין בסרכא ובריאה עד שהסרכא נקלף מהריאה לגמרי, כי סרכא גמורה אינה נקלפת. ואמרו שכן קבלו מרבם, שוחטים מומחין" ומוסיף רבי יעקב רישר: "גם אמרו שאם לא יעשו כן, יהיה דבר שאין יוכל לעמוד בה, באותן גלילות, שיהא רובא דרובא טריפה, ואי אפשר לאכול בשר כלל, והעלימו חכמי הדור את עיניהם, והניח[ו] להם מנהגם. וסמכו עיקר על הנפיחה".     רבי יעקב ריישר הקל כמנהג עיר מולדתו פראג. ורבי נפתלי צבי טען שבעירו רישא שמרו על טהרת השלחן, וכך מן הראוי לנהוג.