ב. הפשקווילים: אבני הבליסטראות במלחמות האדמו"רים

ד"ר מנחם קרן-קרץ

 

כתבי פלסתר מוזכרים כבר במשנה (סוכה, כט ע"א) ואחד הפירושים שמציע רש"י לביטוי זה הוא "מכתבי עמל לשום דופי על אדם". מכאן ניתן ללמוד כי הפגיעה בכבודו או במעמדו של אדם באמצעות פרסום כתוב הינו נוהג עתיק יומין. לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 גבר השימוש בכתבי פלסתר באירופה והשימוש בהם נעשה באמצעות הדבקתם על דפנות הבתים או חלוקתם ברחובות. יהודי אירופה החלו להשתמש בכתבי פלסתר מודפסים בראשית המאה ה-18 בעקבות מאבקם העיקש של הרבנים בשבתאות ובגרורותיה.[i] תחילה שימשו אמנם הכרוזים לתקיפת מי שסטו מן המסורת היהודית, אולם בהמשך כוונו גם נגד מי שהקפידו על קיום המצוות ככתבן וכלשונן. במהלך המאה ה-19 אימצו האדמו"רים החסידיים את כתבי הפלסתר במאבקם נגד המתנגדים ומאוחר יותר גם במאבקם אלה באלה. כך למשל פורסמו כרוזים רבים במהלך המחלוקת החריפה בין חצרות צאנז וסדיגורה  בשנות השישים של המאה ה-19.[ii] בעקבות תהליכי החילון והמודרניזציה הלכו "אזורי המחיה" של החסידיםוהצטמצמו ולאחר מלחמת העולם הראשונה וחלוקתה מחדש של אירופה הגיעו מאבקי האדמו"רים לשיאים חדשים. שניים מאזורי המתיחות הקשים ביותר התקיימו משני עבריו של הגבול החדש שהפריד בין שטחים שהיו חלק מהונגריה ולאחר המלחמה סופחו לרומניה ולצ'כוסלובקיה.

          ר' יואל טייטלבוים היה בנו הצעיר של ר' חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים רבה של סיגט, בירת מחוז מרמורש שבהונגריה.[iii] על אף שמלכתחילה לא יועד למלא את מקום אביו בהנהגת החצר, בראשות הישיבה או ברבנות, הוא פעל ללא הרף כדי לזכות להכרה ציבורית לא רק כתלמיד חכם אלא גם כמנהיגו הפוליטי של מחנה האורתודוקסיה-קיצונית. מחנה זה התנכר למחנות החרדיים בעלי ההשקפות המודרניות והמתונות יחסית שיוצגו בעיקר על ידי אגודת ישראל. בשנת 1926, לאחר פטירתו של אחיו הבכור, ר' חיים צבי, רבה של סיגט, מונה ר' יואל לרבנות העיירה קרולי והפך למעשה למנהיגם של חסידי אביו וסבו. שנתיים מאורח יותר הוא ניסה להתקבל כרבה של העיר סאטמר אך נתקל בהתנגדותם של מרבית תושבי העיר שלא רצו ברב בעל עמדות כה קיצוניות. המאבק על כס הרבנות נמשך כשש שנים והיה מלווה במחלוקות קשות שכללו מעשי אלימות, מרמה והלשנות. בשנת 1934 הוכרע המאבק לטובתו של ר' יואל והוא מונה לרבנות סאטמר וזמן קצר לאחר מכן החל מאבק על משרת הרבנות שהתפנתה בקרולי.

          המחלוקת סביב מינויו של רב לעיירה קטנה זו הפך למאבק כולל בין החצרות החסידיות המשפיעות באזור. מצד אחד עמדה חצר חסידי משפחת טייטלבוים ובראשה ר' יואל, ואילו בצד השני עמדו חצרות חסידי ספינקה וויז'ניץ. לשלוש החצרות היו חסידים רבים בסביבה והמתיחות ביניהן התקיימה כבר עשרות בשנים. בשל הדרך המזלזלת בה בחר ר' יואל לעזוב את קהילתו, החליט הציבור האשכנזי בקהילה לפעול לקבלתו של רב בעל דעות מתונות. לעומתם ביקשו חסידיו של ר' יואל למנות את מקורבו – ר' שמואל גרוס מברבשט, אשר ממנו ציפו להמשך הקו הקיצוני.[iv] כמועמד של פשרה הוצע ר' אביש אברהם הורוביץ, חתנו של ר'  יצחק אייזיק ווייס – האדמו"ר מספינקה. קודם לכן כיהן ר' אביש כרב בישוב הקטן רמיט (Pálosremete, Remeti) הסמוך לסיגט, ושמו כמעט ולא נודע ברבים.[v]

כוונתו של ר' אביש להתיישב בקרולי, לא רק כאדמו"ר אלא כרב העיר, סימלה בעיניו של ר' יואל את רצונה של חצר ספינקה לשוב ולהכות שורש בטרנסילבניה. זאת לאחר שהרבי מספינקה עזב אותה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והתיישב בקרפטורוס, תחילה במונקטש ולאחר מכן בסליש (Nagyszőlős). ר' יואל, שהיה מודע לשינויים במאזן הכוחות בין החצרות החסידיות בעקבות התיישבותם של רבני חצר וויז'ניץ בטרנסילבניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקש לפעול בנחישות כדי למנוע את חדירתה של חצר חסידית נוספת לאזור. הוא ידע מניסיונו האישי כי התיישבותו של אדמו"ר חסידי בעיר הסמוכה כל כך לסטמר עלולה לערער את מעמדו הפוליטי. בנוסף חשש ר' יואל כי חסידי ספינקה יחברו לחסידי ויז'ניץ ויקימו גוש פוליטי אשר יקטין את כוחו היחסי בהנהגת הציבור החסידי, כפי שאכן קרה בסופו של דבר.

כדי ליצור דעת קהל אוהדת לבחירתו של ר' אביש, שנחשב כרב בעל השקפות מתונות, וכדי להגדיל את מספר הבוחרים מקרב כלל החרדים, החליטו ראשי הקהל לבטל את תקנתו של ר' שאול בראך, שכיהן ברבנות לפני ר' יואל, לפיה מי שנשותיהם לא כיסו את שערותיהן במלואן לא יוכלו להצביע ולהיבחר למוסדות הקהילה. בתגובה הגיע ר' שאול לקרולי כדי להוכיח את בני קהילתו לבל יעזו לשנות מתקנותיו, אבל ראשי הקהילה גרשוהו מן העיר. המריבות והמחלוקות בין הצדדים החלו עוד בטרם קיום הבחירות לרבנות ביוני 1934, שבהן נבחר ר' אביש כרבה של קרולי ברוב גדול. תגובתם האלימה של חסידי ר' יואל, שהתנגדו למינוי, לא אחרה לבוא, והוא הותקף במהלך שהותו במקווה, ובהמשך לא יצא מביתו ללא שמירה צמודה. מעשי האיבה בין הצדדים נמשכו גם לאחר הבחירות, והתרחבו גם לעיר סטמר. תוך זמן קצר הקים ר' אביש ישיבה שבה למדו בניהם של חסידי ספינקה מהסביבה ואלו שימשו גם כשומרי ראשו. לאחר קבלתו לתפקיד הביא אתו ר' אביש שוחט שסר למרותו, משום שנאמנותם של יתר השוחטים הייתה עדיין נתונה לר' יואל. המחלוקת התפתחה במהירות כאשר כל צד גייס לעזרתו תומכים, וביולי באותה שנה פנו הצדדים לדין-תורה. ר' שאול בראך, שעדיין היה בעל השפעה בקרולי, התייצב לצד מחנהו של ר' יואל ובהשפעתו פסל בית-הדין של הלשכה המרכזית את בחירתו של ר' אביש. ראשי הקהל פנו לרשויות אשר אישרו את המינוי חרף מחאות החסידים תומכי ר' יואל.

בעקבות מעשי האלימות מונתה מועצה קרואה בראשות שבתי ויינברגר ובה רוב לתומכי של ר' אביש. למרות זאת בבחירות למועצה שנערכו זמן קצר לאחר מכן זכתה המפלגה של חסידי ר' יואל, ואלו מיהרו להכריז על ר' שמואל גרוס כרבם. עד מהרה התערבו בעניין המשטרה והלשכה המרכזית, שקיבלו את הטענות בדבר אי סדרים במהלך הבחירות, וההחלטה שונתה. בהתערבות שר הדתות – ניקולאי טיטולסקו, הוחלט כי ר' אביש יכהן ברבנות קרולי, ובאפריל 1935 נתקבל האישור הסופי לכך.

בתגובה למינויו של ר' אביש הקימו חסידיו של ר' יואל קהילה פורשת ומינו את ר' שמואל גרוס לעמוד בראשה. כאשר הגיע ר' שמואל לעיר המתינו לו עשרות מפגינים שנשאו כרזות בגנותו. חרף ההתנגדות מיהר ר' שמואל להקים מוסדות שונים ובהן ישיבה, וכן העמיד שוחט נפרד לקהילתו. צעד זה הביא את המחלוקת בין הצדדים לשיאים חדשים של אלימות ושל עוינות הדדית. הקהילה הראשית תקפה באופן חריף במיוחד את הקהילה הפורשת, וחיצי הביקורת הופנו באופן הבוטה ביותר כלפי ר' יואל. במקביל פורסמו כרוזים בגנותה של הלשכה האורתודוקסית המרכזית שבאמצעות פעל ר' יואל נגד חסידי ספינקה. גם רבנים נוספים שתמכו בר' יואל, ובהם ר' שאול בראך, הותקפו בשל כך.

המאבק העיקרי נסוב סביב ההכרה הפומבית בכשרות השחיטה של קהילה הראשית ושל הקהילה הפורשת שכן זו סימלה את מעמדן הלכתי. בעבר הוכרעו מאבקים דומים בשל החלטותיהם של גדולי הדור בדבר אי כשרות השחיטה, אולם במקרה זה נראה כי הפסילות ההדדיות לא הביאו לשום שינוי בעמדות הצדדים. ניסיונות שונים לפשר בין הצדדים נדחו וגם התערבות הלשכה לא נשאה פרי. לשיאה הגיעה המחלוקת עם פרסומם של שני עיתונים אשר ייצגו את עמדותיהם של שני הצדדים. העיתון טראַנסילוואַנישע ייִדישע צײַטונג יצא לאור על ידי מתנגדיו של ר' יואל ונתמך בידי חסידי וויז'ניץ וספינקה. בתגובה פרסמו תומכיו של ר' יואל את העיתון אָרטהדאָקסישע צײַטונג.[vi] הכתבות שהתפרסמו בשני העיתונים לא הותירו ספק באשר לעומק העוינות, השנאה והאלימות ששררה בין הצדדים במהלך המחלוקת.

המחלוקת בקרולי נמשכה כשלש שנים וגררה את הצדדים לתהום תחתיות של אלימות, גסות, ביזוי רבנים ושימוש פסול במנגנוני הממשל, ותוצאתה העיקרית הייתה חילול שם שמים בראש חוצות. מי שציפה כי ר' יואל, לאחר שזכה כבר בכס הרבנות בסטמר והועיד את עצמו להיות מנהיגו של כלל הציבור החרדי בטרנסילבניה, יתרום להרגעת הרוחות ולשמירה על כבוד הרבנים והאורתודוקסיה – התבדה. לאחר שהטיל את כל כובד משקלו למערכה, הפסיד ר' יואל לא רק במאבק לקביעת יורשו ברבנות קרולי אלא בעיקר בשדה הציבורי. ככל שהתמשכה המחלוקת, הלכה והתקבעה תדמיתו הציבורית כאיש מדון חסר גבולות, המעורר מחלוקות ומריבות בלתי פוסקות ובעיקר כמי שיש לחשוש מפני עימות חזיתי עמו.

במהלך המחלוקת הופצו כתבי פלסתר וקונטרסים שונים אשר הביאו לידי ביטוי את התקפותיהם החריפות של שני הצדדים. במקביל לפרסומם של כרוזים אלו הופיעו באותה תקופה כרוזים וקונטרסים נוספים שעסקו במחלוקות נוספות. חלק מן המחלוקות היו קשורות למאבקם הבלתי פוסק של החסידים בציבור האשכנזי, כלומר הלא-חסידי ואחרים עסקו במחלוקות בין חצרות חסידיות נוספות. מטבע הדברים רבים מן הכרוזים והקונטרסים אבדו ועל כתבי פלסתר נוספים רבים נודע לנו רק מן העיתונות שדיווחה עליהם.clip_image002

 

מאת חסידי ספינקה: תמיכה בר' אביש שהוא "מנהיג הרוצה בשלום" ולא כמו חסידיו של ר' יואל "…הרוצים לכבוש את כל הארץ במצה ומריבה ולהרבות מחלוקות בישראל…"

 

clip_image004

מאת חסידי ספינקה אל הלשכה המרכזית שהתבקשה להתערב במחלוקת. מאיימים כי אם לא יקבלו את דעתם: "גם אני נחגור חרב של נקמה ותתחלק המלוכה של הלשכה לקרעים ח"ו (חס וחלילה)".

clip_image006

מאת חסידי ספינקה נגד ר' יואל: שימוש בביטויים חריפים במיוחד כמו השוואתו של ר' יואל לטיטוס, או את הנזקים שחסידיו גורמים לאלו של ארבה (בהתייחס לנזקי הארבה המוזכרים בספר יואל), כן מכנים אותו "בעל פעור" ומבקשים את עזרת הציבור, ובמיוחד מן החסידים: "… להיות יורדים ומשפילים אותו לארץ…".

clip_image008

מאת חסידי ספינקה נגד ר' שאול בראך שתמך בר' יואל. משמיצים אותו באופן אישי, מזכירים את בני משפחתו שאינם שומרי מצוות ואת המחלוקות שניהל נגד רבנים ידועים. בסופו של דבר מאיימים כי: "… אם יעמוד עוד במרדו ויקשה את ערפו, אזי נקנה אי"ה בכסף מלא ונאסוף כל חיבוריו, ונשרוף אותם ברחובות העיר לעין כל … כי אנו מוכנים ומזומנים ללחום עמו עד כלות נפש".

clip_image010

מאת ר' שאול בראך: קובע כי ראשי הקהל בקרולי לא נהגו על פי דין ולכן פוסל את השוחט של הקהילה ופוסק כי על ר' אביש לעזות את משמרתו עד להכרעת הדין. עוד טוען כי ראשי הקהילה פנו לשלטונות שאיימו עליו כי אם יתערב במחלוקת יגורש מרומניה. (באותה תקופה כיהן כרב בקהילת קשוי שבצ'כוסלובקיה).

 

clip_image012

קהילת חסידיו של ר יואל אוסרים את שחיטתו של השוחט מספינקה ומשווים את הבשר שהוכשר על ידו לבשר נבלות וטריפות. את ר' אביש עצמו הם מכנים "עוכר ישראל".

 

 

clip_image014

קול קורא   מאת ר' שאול בראך: אוסר את שחיטת השוחט של הקהילה הראשית.

 

clip_image016

הקהילה הראשית אוסרת את שחיטתם של השוחטים של חסידי סאטמר שלא קיבלו את אישור הרב ומשווים את הבשר הנרכש מהם לבשר נבלות וטרפות.

 

 

clip_image018

ר' יואל ואחדים מידידיו מצטרפים להחרמת השוחט של הקהילה הראשית. מודיעים כי מי שיאכל משחיטתו של שוחט זה יאבד את חזקת הכשרות ויאסר על יהודים אחרים להתארח בביתו.

 

clip_image020

כמאתיים מתומכיו של ר' יואל בקרולי חותמים על מסמך בו הם מודיעים כי לא יכבדו את הוראותיו ההלכתיות של הרב הנבחר, ר' אביש, ולא יתייחסו אליו כבעל סמכות הלכתית.

clip_image022

כתבה מתוך העיתון המתארת את קבלת הפנים המשפילה שנערכה לר' שמואל גרוס, נציגו של ר' יואל בקרולי.

clip_image024

מאת קהילת קרולי: מכנים את חסידיו של ר' יואל בתואר "כת מחריבי הקהילות" ומונים את הקהילות בהם הם מנהלים מחלוקות נגד הקהילות הראשיות. הם גם מסרבים להופיע בפני בית דין רבני. ומסיימים: "ואנחנו לשלום והמה למלחמה".

clip_image026

מאת קהילת קרולי: קונטרס המתאר את המחלוקת מנקודת ראותם של חסידיו של ר' אביש כולל מכתביהם של התומכים.

 

 

 


[i]למשל: כתב פלסתר: קשט דברי אמת, אמסטרדם 1715, הספרייה הלאומיתL 2487.

[ii]על המחלוקת: דוד אסף, הציץ ונפגע: אנטומיה של מחלוקת חסידית, תל אביב 2012.

[iii]עליו: מנחם קרן-קרץ, ר' יואל טייטלבוים – הרבי מסאטמר (1979-1887): ביוגרפיה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2013.

[iv] ב"ר רפאל גרוס חתנו של ר' ישראל יעקב יוקל טייטלבוים מברבשט ואחיו של ר' יקותיאל יהודה גרוס הדיין וראש הישיבה בסיגט.

[v] ב"ר ר' נפתלי הורוביץ ממליץ.

[vi] על העיתון הראשון: מנחם קרן-קרץ, מרמורש סיגט: אורתודוקסיה קיצונית ותרבות יהודית-חילונית למרגלות הקרפטים, ירושלים 2013, עמ' 249-246. גיליונות העיתון השני נדירים ביותר ולא ראיתי אותם.

מודעות פרסומת

3 תגובות על ב. הפשקווילים: אבני הבליסטראות במלחמות האדמו"רים

  1. פינגבאק: תוכן גיליון כה | Safranim's Blog

  2. גבי"ר הגיב:

    קצת לפני הפשקוויל הראשון נכתב "הציבור החרדי הלא אשכנזי", אולי צ"ל ה"לא חסידי", או ה"אשכנזי" כפי שכונו אז יהודי הונגריה [יהודי טרנסיליווניה נחשבים לחלק מיהודי הונגריה למרות שבתקופה המדוברת כאן, וגם כיום, האזור הוא חלק מרומניה] הלא חסידים, ממשיכי מורשת החתם סופר, להבדיל מהחסידים, שכונו שם "ספרדים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s