ג. המחזה תפתה ערוך לרבי משה זכות בעיני הדורות

בס"ד,

 גבריאל יצחק רוונה

מיון-קיטלוג – ספריית ארן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

עם פרסומו והפצתו ברבים נתפש "תפתה ערוך" כיצירה המוצאת את מקומה הן ברשות הרבים – כנקראת בבית הכנסת או כמבוצעת על הבמה, והן ברשות היחיד – כספר מוסר. בחינת ההתייחסויות אליו בדורות הבאים מלמדת כי בסופו של דבר גבר הממד האישי על זה הציבורי והוא נתפש בעיקר כספר מוסר. עם יציאתו מבית גידולו לעבר אזורים תרבותיים אחרים, מצא "תפתה ערוך" את מקומו בעיקר במרחב הפרטי של הקריאה האישית ואולי גם במרחב האינטימי של העבודה המוסרית הפנימית. לאחר תקופה שבה היה, ככל הנראה, נפוץ למדי, הוא כמעט ונעלם מתודעתם של הלומדים והקוראים, ככל הנראה כתוצאה משינויים בעולם הרוח היהודי. עם זאת ישנם סימנים לפיהם ישנו סיכוי שבעתיד הנראה לעין יחזור "תפתה ערוך" ויועלה כמחזה על בימתו של התיאטרון היהודי המתחדש.

אופייה של תקופה ניכר לא רק בחיבורים הנכתבים בה אלא גם באלה הנקראים בה. מעקב אחרי היקף תפוצתה של יצירה ובחינת והיחס כלפיה במשך כמה דורות מלמדים לא מעט על עולמם הרוחני של אותם דורות ועל התהליכים התרבותיים שהתרחשו בהם.

בכוונתנו לנסות לסקור את תולדות תפוצתו של המחזה "תפתה ערוך", של הרב, המקובל והמשורר, רבי משה זכות, הרמ"ז [אמשטרדם, ה'שפ"ה 1625 – מנטובה, תנ"ח 1697], ולנסות להבין את השינויים בתפוצתו, בתפישתו וביחס כלפיו, המשקפים, ככל הנראה, תופעות רחבות יותר.

"תפתה ערוך" מתאר את מסעו של רשע בגיהינום, החל מהפטירה ועד לצידוק הדין שנגזר עליו. המחזה הוא למעשה רצף של שירים בחרוזים, רוויי רמזים ומשחקי מילים. תוכנו לקוח ברובו מהחיבור הקדום הידוע בשם "מסכת גיהינום" שהתפרסם בעיקר משום ששולב בספר המוסר הקבלי "ראשית חכמה" מאת רבי אליהו די וידאש [נפטר בחברון, בין ה'של"ט 1579 לה'שמ"ה 1585].[1]

"תפתה ערוך" הודפס לראשונה בדפוס בראגאדין, ונציה תע"ה 1715. הוא חזר ונדפס בדפוס זה בשנת תק"ג 1743. כשהפעם נלווה אליו מחזהו של רבי דניאל אולמו [פררה, בערך ה'ת"ן 1690- ה'תקי"ז 1757] , "עדן ערוך", העוסק במסעו של צדיק בגן עדן לאחר שנסתלק מהעולם. מהדורה שלישית, הכוללת גם היא את "עדן ערוך", הודפסה במיץ בדפוס געטשליק שפאייר סגל בשנת תקל"ז 1777. למהדורה זו התווסף תרגום ליידיש מאת משה בן מתתיהו סג"ל מקאסיל. מהדורה רביעית, הכוללת גם את "עדן ערוך", הודפסה ביוזעפאף, היא יוזפוב (Józefów) שבפולין הקונגרסאית, בשנת תרמ"א 1881, בבית הדפוס של Zetser B. בשנת תרפ"ב 1922 יצאה בהוצאת "עיינות" בברלין, והיא מהדורה מעובדת ומבוארת בצרוף מבוא ע"י ד. א. פרידמאן. לכל המהדורות, למעט זו של פרידמן, נלוו ביאוריו של רבי אביעד שר שלום באזילה [מנטובה, בערך הת"מ 1680 – תק"ד 1743].[2]י ישנם גם שני תרגומים לאיטלקית של "תפתה ערוך", הראשון פורסם ב-1819[3] והשני ב-1901[4].

"תפתה ערוך" הועתק גם ביד, ולפי קטלוג המכון לתצלומי יד שבספרייה הלאומית בירושלים ידוע על שמונה כתבי-יד שלו, רובם מהמאה ה-18, חמישה מהם בכתיבה איטלקית, אחד בכתיבה אשכנזית, ואילו מקומם של שני הנותרים אינו מזוהה. מלבד כתבי היד של המחזה המקורי ישנו גם כתב-יד נוסף של תרגומו ליידיש כפי שראה אור במיץ בשנת תקל"ז.

מדובר, אם כן, בספר שלפחות בתקופות מסוימות זכה לפופולאריות, נדפס כמה פעמים, הועתק ביד ותורגם לשפות מדוברות.

המקום והזמן שבהם נכתב המחזה הצטיינו בפעילות פרה-ליטורגית ענפה[5] ובקיומו של תיאטרון יהודי מפותח למדי[6] וככל הנראה גם הוא נוצר מלכתחילה כדי לשמש באירועים ציבוריים,[7] אם לקריאה משותפת ואם לביצוע כהצגה. ידוע כי אנשי חברת "שומרים לבוקר" שהוקמה בידי הרמ"ז[8] נהגו לקרוא בו בצוותא בימי בין המצרים[9] ואפשר שאף העלוהו על הבמה.[10] הם גם אלה שלאחר פטירתו של רמ"ז הוציאוהו לאור בדפוס לראשונה בשנת תע"ה [1715].[11]

כבמחזות רבים אחרים מאותה תקופה ניכרת גם ב"תפתה ערוך" מגמה חינוכית מוצהרת ובולטת.[12] מגמה זו היא שהביאה, ככל הנראה, לכך שכבר מראשיתו הוא נתפש לא רק כמחזה שנועד לביצוע בזירה הציבורית אלא גם כספר מוסר המיועד לקריאה פרטית.

היו שהדגישו את הממד הצורני של החיבור, כך למשל מגדיר אותו החיד"א ב"שם הגדולים" שלו כ"מליצה יפה להרמ"ז זלה"ה" בלא להתייחס כלל לתוכנו.[13] לממד הצורני מתייחס גם רמח"ל בספרו "לשון למודים", כמתחייב מתוכנו של ספר זה, העוסק ב'"מליצה ובחוקיה". רמח"ל מכנה את הרמ"ז "המאור הגדול הא-לקי עטרת צבי המשוררים"[14] ו"ראש המשוררים המקובל הא-לקי",[15] ומשתמש ב"שירו קראו בשם תפתה ערוך"[16] כדי להדגים טכניקות של כתיבת שירים.[17]

אחרים, לעומת זאת, הטעימו דווקא את התוכן המוסרי שלו וראו בו ספר מוסר לכל דבר. כאלה הם חכמי "הישיבה הכללית" בוונציה בהסכמתם למהדורת תק"ג 1743, בה נדפסו "תפתה ערוך" ו"עדן ערוך" בכרך אחד. המסכימים מסבירים כי הדבר נעשה "כדי שמשניהם יקחו מוסר, החטאים בנפשותם לשוב אל ה' … להנצל כצבי מיד מפח ורשת זו טמן הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המוות ולפדות נפשם מעבור בשלח וחייתם באור תראה, ותחזקנה ידיהם של אנשים צדיקים העובדים מאהבה את ריבונם וסוף הכבוד לבוא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".[18] גם רבי דניאל אולמו, בהקדמתו ל"עדן ערוך" שלו, כותב כי מטרתו של רמ"ז היא "לשבר ולהכניע הלבבות".

גישה דומה מביע גם בעל "שאגת אריה", רבי אריה ליב גינצבורג [ליטא, בערך תנ"ה 1695- מץ, תקמ"ה 1785], בהסכמתו למהדורת מיץ תקל"ז 1777, הכוללת, כאמור, גם תרגום ליידיש. הוא מתאר את תפוצתו של הספר ומציין את הצורך בהדפסתו מחדש: "והנה מרוב חיבת הקודש שרבים בו השתמשו ספו תמו … לא נמצא אחד בעיר". בהמשך הוא מגדיר את הספר ואת תוכנו: "ספר נחמד קטן הכמות ורב איכות … שחיבר הרב כמה"ר משה … לטהר גברא להצילו מדרך סרה והוא מורה להם הדרך משתי דרכי הבחירה ללה"ב יצא מראה הגדול והנורא אש מתלקחת של גיהנם על העובר דיני דינים". לאותה מהדורה, כמו גם במהדורות אחרות, צורף ל"תפתה ערוך" המחזה "עדן ערוך" ובעל שאגת אריה מזכיר זאת: "ואחריו יאיר נתיב של המחבר ספר עדן ערוך בהצדיקו את הצדיק".

גישה שכזו עולה גם מהסכמתו של רבי יעקב הכהן לאותה המהדורה. הוא כותב כי "תפתה ערוך" כולל "אמרות טהורות אמרותיו באורח חיים תוכחות מוסר ליראיו" ועומד, בדומה לבעל "שאגת אריה", על הצורך להדפיסו מחדש כי "זה מעט שנים שנדפס וכעת ספו תמו".

דומה כי התפשטות היצירה לאזורים בעלי תרבות דתית שונה מזו של המקום שבו נתחברה לוותה בהעצמת הממד הפרטי שלה ולתפישתה כספר מוסר למרות צורתה יוצאת הדופן. ככל הנראה תהליך זה הוא שאִפשר לה רמת תפוצה סבירה גם בקהילות צפון ומרכז אירופה בהן לא התקיימה פעילות תיאטרונית כה נמרצת כבקהילות איטליה ואף לא רווח המנהג לקרוא פיוטים בצוותא.

עדות לשימוש ב"תפתה ערוך", גם בתקופה מאוחרת יותר, בידי אחד מגדולי "תנועת המוסר", מצויה בעותק של "עדן ערוך" דפוס יוזעפאף תרמ"א 1881 המצוי בגנזי ספריית ארן שבאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. לפי הרשום בשער הספר בכתב יד, הוא היה שייך לרבי יצחק בלאזר, [רוסיה  תקצ"ז 1837 – ירושלים תרס"ז 1907], תלמידו הנודע של רבי ישראל מסלנט. כמו שצוין לעיל, במהדורה זו, כבמהדורות אחרות שקדמו לה, יצאו "תפתה ערוך" ו"עדן ערוך" כשהם כרוכים יחד. פתק שנמצא בתוך העותק האמור מאשר כי אכן הופרד ונכרך מחדש, ככל הנראה עקב מדיניות, ששררה אז בספריות, לפיה רצוי להפריד ספרים שנכרכו יחד כדי למיינם ולקטלגם בנפרד. מסתבר, אם כן, כי ר"י בלאזר החזיק בידיו את המהדורה כשהיא שלמה, כלומר כשהיא כוללת בתוכה הן את "תפתה ערוך" והן את "עדן ערוך".[19]

את תפקידו של המוסר ראה ר"י בלאזר בהפנמת תחושת היראה באמצעות פיתוח המודעות לוודאיותם ולממשותם של השכר והעונש.[20] הוא גרס כי "בדורות שלנו, הירודים מבחינה רוחנית, היראה אינה עשויה לבא מתוך רעיונות פילוסופיים … כי אם מדברי תוכחה פשוטים על חובת האדם בעולמו, על דין וחשבון שהוא עתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים ועל העונשים הגדולים הצפויים לו אם לא ילך בדרך הישרה."[21] עיקרו של המאמץ המוסרי אינו מופנה לשכל אלא לרגש – "זה כל העמל במוסר, להכניס ענייני השכל בציור החוש".[22] הצורך בפנייה הישירה לרגש קובע גם את הצורה שבה על הדברים להיאמר: "לאותם דברי התוכחה … אין השפעה אלא אם ילמדו אותם תוך התרגשות והתפעלות, ולאו דווקא התפעלות שכלית … כי אם גם התפעלות הנפש הבאה מתוך התעוררות חיצונית"[23] בהתאם לכך נשאו שיחותיו צביון מעין תיאטרלי – "היה מתלהב … ומשתפך … בבכיות … עד שהיה מזעזע את השומעים ומביא גם אותם לידי בכי והשתפכות".[24] מקום רב תפשו בהן תיאורים בעלי גוון דרמטי – "היה מאריך … בציורים חושיים[25] שיש בהם, כאמור, כדי להביא לידי התעוררות … היה מרבה במשלים … הלך בזה לשיטתו שאין העיקר בתוכן כי אם בחושים"[26] והן כללו גם "ציור חושי בעונשי העברות."[27]

מחזות כ"תפתה ערוך" ו"עדן ערוך" תאמו, אם כן, את דרכו של ר"י בלאזר הן בצורתם והן בתוכנם. לכך נוספה, ככל הנראה, חיבתו לחריזה, חיבה שבאה לידי ביטוי בעיקר בימי חג הסוכות, בהם נהג להשמיע דברי התעוררות מחורזים, כפי שהיה מקובל אז בישיבות.[28]

יש לציין, כי מקור בן תקופתו של ר"י בלאזר מתאר את תוכן דרשותיהם של ה"פרושים" שפעלו בעיר קובנה שבליטא בהשפעתו ואומר כי "מאצילים הם מרוחם על המון העם … מיראים אותם באימת המוות ומלאכו בעל אלף עיניים בשדי שחת ומלאכי חבלה".[29] מדובר, אמנם במקור הנוקט מלכתחילה בעמדה עוינת כלפי ר"י בלאזר ומפעלו,[30] אך אפשר שיש בדבריו קורטוב של אמת ותיאורים של תהליך הפטירה והגיהינום ברוח "תפתה ערוך" ואולי אף בצורת ציטוטים ישירים ממנו, עלו, לפחות מדי פעם, בדרשותיהם של אותם "פרושים".

בתקופה מאוחרת יותר נעלם "תפתה ערוך" כמעט לגמרי מתודעתם של חוגים רחבים. הרב אברהם אליהו קפלן [ליטא, תר"ן 1889 – ברלין, תרפ"ד 1924], חניך ישיבת סלבודקה ה"מוסרית", שעבר לברלין וכיהן בה כראש בית המדרש לרבנים מיסודו של הרב עזריה הילדסהיימר, מתייחס ל"תפתה ערוך" במאמר ביקורת[31] על מהדורת פרידמן של "תפתה ערוך",[32] כאל יצירה אבודה שחזרה והתגלתה.[33] הוא לא היה מודע להיקף העיסוק בו בדורות קודמים ולמהדורות השונות שלו ואף לא ידע שתורגם ליידיש.

מאמרו של רא"א קפלן כולל, מלבד הערות על עבודתו של פרידמן, גם דיון באופיו ובטיבו של "תפתה ערוך" עצמו. נראה כי רא"א קפלן כאילו מתנצל בשם הרמ"ז על בחירתו בז'אנר הדרמטי, ומדגיש, חזור והדגש, כי למרות התבנית הפואטית מדובר בספר מוסר השואב את תכניו מספרות חז"ל. הנקודה המרכזית בדיונו של רא"א קפלן היא שאלת היחס בין צורתה הספרותית של היצירה לבין תוכנה המוסרי. רא"א קפלן מגדיר את תפתה ערוך כ"שיר על הגהנום",[34] לא שיר של צידוק הדין, אלא "שירת הדין עצמו, שירת העונש באשר הוא".[35] שירה זו מעוגנת היטב במקרא ובדברי חז"ל והרמ"ז, לדעת רא"א קפלן, אינו אלא מפרשם הנאמן:

"אבן פינה לשירה זו אנו מוצאים בספר תהילים, ופרושה על שעת העונש מתוך דברי רבותינו ז"ל אמר הכתוב: ורשע יראה וכעס, שיניו יחרק ונמס, תאוות רשעים תאבד (תהילים קיב, י) – רבי אליעזר בן יעקב אומר: כשם שמקשה ערפו בעולם הזה כך מקשה ערפו בעולם הזה כך מקשה ערפו בשעת פטירתו שעומד בדין, שנאמר רשע יראה וכו'. ומכאן אמרו חכמים, אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו ואם צדיק הוא מסור נפשו עליו…[36] לדברי רא"א קפלן- "בספר נשכח אחד, 'תפתה ערוך' שיר על הגיהנום אשר כתב ר' משה זכות ז"ל, לפני מאתים שנה, יש פירוש נפשי עמוק למשנה קצרה זו, בין שאר משניות על הקבר והשאול שנשנו בברייתות שונות ונתפרשו באותה שירה".[37]

החשיבות בה ראה רא"א קפלן את הדגשת הזיקה בין "תפתה ערוך" לספרות חז"ל מובעת גם במכתב אישי למו"ל, ד"ר פרידמן. לצד דברי שבח ותודה חמים, מעיר רא"א קפלן "על אשר השמטת את דבריו בראש הספר שוודאי יקרו לו מאד, כי 'יסודתו בהררי קדש דברי רבותינו ז"ל הנאמרים באמת'".[38]

"תפתה ערוך" הוא, בעיניו, בראש ובראשונה, ספר מוסר:

"ספרו של הר"מ זכות ספר מוסר הוא … ככל יתר ספרי היראה …. כולם בכל ספריהם, ואף ר"מ זכות כיוצא בהם, הלכו תמיד בעקבות חז"ל … אין בין הספר 'תפתה ערוך' לבין הספר 'ראשית חכמה' אלא שזה בא בשירו וזה בא בפרוזתו, אבל בתכנם ובמטרתם עניין אחד לשניהם … עיקר כוונתו לנטוע בלב הקורא אמונת חכמים עמוקה בעונשו של גיהינום לאחר מיתה ובחר לשם כך את צורת השירה, שהייתה לו אומנות נפלאה בה, כדי להציב כמו חי את תמונות העונשין של הרשעים בדיוק גמור עפ"י דברי חז"ל … ולקרב העניין לבני דורו למען ירגישוהו בתור 'עתיד ודאי'[39] … יותר משהיה ר"מ זכות אמן תיאטרוני ובעל לשון היה גדול ביראת שמים וזוהי שעמדה לו כמטרה במעשי אומנותו"[40]

עם זאת, מהמשך דבריו מתברר שאין הוא רואה בלבוש השירי עניין חיצוני שמטרתו היא למשוך את הקורא ותו לא. הוא מטעים כי השירה, כמו המוסר, מבטאת את ההכרה העל שכלית, כתיבת מוסר בצורת שירה היא, אם כן, טבעית וכמעט מתבקשת:

"לא ספר שירה מוסרי כתב לנו הרב, רק ספר מוסר שירי … אמרו חז"ל שכל התורה כולה בכלל שירה היא, כי אין לך דבר בעולם הנצח שאין סופו לשירה, כי כל זמן שאתה חודר באותו דבר, בוקע בו ומבינו, לוקח אותו ותופס בו, יודע מוצאיו ומבואיו, דרכו ומחוז חפצו, כל זמן שאתה יכול להביאו בחשבון, עדיין אפשר לך לצמצם את מהות מושגך עליו בד' אמות של פשטות … אבל מכיוון שאתה מגיע לתחום ההכרה השכלית בו, מייד אתה רואה שם עומדת חורבתה הדלה של בינת האדם … ואז תופיע השירה … אין השירה אלא סימן שהגיעה ההכרה לרום פסגתה … הכרה מלגו ושירה מלבר, זהו ענינה של תורת האדם. והכרה פנימית שבפנימית זו, הגנוזה עמוק בסוד הלב, למען יבדילוה מהכרה אחרת שאין מקומה אלא במוח … נקבע שם מיוחד להכרת הלב, וקוראין לה: מוסר" [41]

מתוך כך מוצא רא"א קפלן זיקה מהותית בין היצירה השירית לבין רעיון המוסר מבית מדרשו של רבי ישראל מסלנט:

"קיחת מוסר זו מתוך תיאורי האחרית שנתכוון לה הר"מ זכות ז"ל הודגשה היטב ע"י רבי ישראל סלנטר ז"ל … באחד ממכתביו: ' עתה מה היא היראה ומהי קנייתה? אחת היא, הרחבת הדברים הנודעים לכל, יראת העונש הנוגע לגוויה ולנפש, הגבה למעלה מכל יסורי תבל. אכן, לא בידיעתם (כלומר: ידיעת העונשים העתידים לבוא ) יווסר האדם … רק בהרחבה ובהתפעלות הנפשית תווסד (היראה) להרחיב הרעיון בציור חושי (כמעשי הר"מ זכות ז"ל) לעורר הנפש ברגשת האברים למשוך בקרבה דברים הנודעים עונשי הגווייה והנפש אשר לא לזר יקומו, כי אם להאדם עצמו עושה העברה, הוא בעצמו יענש בעונש מר באין מנחם'. מה קרובים כל הדברים הללו לשירת הר"מ זכות ז"ל! כאילו אדם אחד אמרם, לב אחד הרגישם."[42]

נראה שאת התייחסותו של רא"א קפלן לצורתו האמנותית של "תפתה ערוך" יש להבין גם על רקע היחס ששרר בזמנו ובמקומו לכתיבת ספרות ושירה ואף לעצם העיסוק בדקדוק ובשפה. הללו נתפסו כסממן של השכלה וכמסכנים את רציפות המסורת. באווירה זו נתפשה יצירה מחזה, ובוודאי כזו הדורשת ידע רחב מעמיק בלשון ומאמץ אמנותי ניכר, בידי אחד מגדולי הרבנים, כתופעה חריגה הדורשת הסבר. לשם כך הדגיש רא"א קפלן את הבסיס החזל"י של "תפתה ערוך", הבליט את עליונותו של התוכן המוסרי על פני הצורה השירית, ובסופו של דבר הצביע על הקשר המהותי של "שירה" לבין "מוסר" ועל זהותו של הרעיון אותו מביע רבי משה זכות ב"תפתה ערוך" לדברים שכתב מאוחר יותר רבי ישראל מסלנט.

התייחסות לכתיבת מחזה בידי רב כרבי משה זכות כאל תופעה הטעונה הסבר אנו מוצאים בדבריהם של חכמים נוספים בדורות האחרונים. המחנך החרדי, בעל הרקע החסידי, ר' יהודה לייב גירשט [לודז', תרס"ו 1906 – ירושלים, תשכ"ג 1963], מזכיר את "תפתה ערוך" בדיון העוסק באופיין של הספרות היפה והשירה בכלל בישראל ובעמים. הוא מתאר את תרבותם של עמי אירופה ככזו ששולטת בה השניות. עמים אלה קיבלו אמנם את הנצרות, אך לא נטשו לחלוטין את עולם המושגים הפגאני שבא לידי ביטוי בולט בסיפוריהם ובשירתם.[43] אפילו דנטה, שהשתדל לסכם ב"קומדיה" שלו מכלול של השקפות נוצריות, "הקדיש את ספרו זה לגורם של אהבה אסורה".[44] משוררי ישראל, לעומתם, התאפיינו, בדרך כלל, באישיות אחידה, ומתוך כך נושאת גם יצירתם חותם יהודי מובהק. הללו שללו, ברובם, "ספרות אמנותית ששימשה רק כמשחק אסתטי נבוב של החושים, של תעתועי הדמיון ותעלולי ההזיה ללא היצמדות לשכינת האמת העליונה היחידה".[45] בין הדוגמאות הבולטות לגישה זו נמנה גם "תפתה ערוך" – "את הכיוון המקורי של 'הספרות היפה' הישראלית שבאותו זמן אפשר, אגב, גם להכיר לפי איכות אותם החיבורים אשר מבחינת צורתם דומים הם באיזו מידה לחיבורו הנזכר של דאנטי [כך!]. לסוג זה שייכים הספרים 'מקדש מעט' לר' משה ריאטי, [46] 'תפתה ערוך' לר' משה זכות, [47] 'עדן ערוך' לר' יעקב דניאל אולמו וכדומה. כאן לא נמצא כל שניות בהשקפת עולם ובתפיסת ההוויה, יען כי השפעת היהדות השלמה והאחידה שמרה את המחברים שמירה מעולה. השפעה חותכת זו לא נתנה, על אחת כמה וכמה, להפוך את החיבורים האומנותיים הללו למעשי להטים משעשעים ומענגים סתם. הכישרון האמנותי הגדול, שהושקע ב'תפתה ערוך' למשל, לא קיפח בשום אופן את זיקתו המלאה של החיבור הזה לאמת היהדותית העליונה, אשר הובעה בו בלהט צרוף וביופי מעודן רבי אונים כאחד".[48]

בדברים מובלעת ההנחה לפיה "כשרון אמנותי גדול" עלול להפוך את האסתטיקה האמנותית למטרה העומדת בפני עצמה, מרוקנת מאמיתות ערכיות ומנותקת מהן. סכנה שכזו הייתה צפויה, בלי ספק, ל"תפתה ערוך" בהיותו יצירה בעלת איכות אסתטית מרשימה, והוא ניצל ממנה רק מכוח אישיותו השלמה והאחדותית של מחברו. העיסוק האמנותי, בוודאי ברמה הגבוהה של "תפתה ערוך", כרוך, אפוא, לדעתו של ר' י"ל גירשט, בסכנה של התרחקות מהתוכן הפנימי והתרכזות בקליפה החיצונית, והעובדה שרבי משה זכות וחכמים אחרים ניצלו ממנה היא עובדה הראויה לציון ולעיון.

חכם אחר, בן זמננו, התוהה על כתיבת שירים ומחזות בידי רבנים, הוא הרב משה צוריאל [גרמניה, התרצ"ח 1938] חניך ישיבות ליטאיות בארצות הברית המצוי בתפר שבין העולם החרדי לבין בית המדרש התורני לאומי. אגב עיסוקו במחזות הרמח"ל מזכיר ר"מ צוריאל גם את "תפתה ערוך". הוא מציג את השאלה בפשטות "רבים תמהים, מה מקום לגדול בתורה להתעסק עיסוק כזה?"[49]

לשאלה זו הוא עונה שלוש תשובות:

הראשונה – "אל ידון בני תקופה אחת נגד מה שהיה מקובל ושגור בתקופה אחרת. אנו מוצאים שגדולי הראשונים … עסקו בכתיבת שירים. זאת למרות שהיו נאלצים לתת לכך זמן יקר והיו יכולים לעסוק אז בתורה … אלא פשיטא שזה פרט אחד מן 'דרך ארץ' שמצווה ת"ח לא להבדל מן הנוהג המקומי".[50]

השנייה – "מה שחכמי זמננו אינם עוסקים בכתיבת שירים מורה על חוסר מסוים… מעלת השירה היא בכך שאומרים אז בקוצר-אומר תוכן רב. ולא די בזה אלא מרמזים במלים ספורות מה שלא יכול להתבטא כלל בפרוזה … על ידי אמצעי השיר עולם הרגש בא לידי הגשמה. המיובשים מן הכושר הזה חסרים הבנה בעל כורחם בשטחים נרחבים של תורה".[51]

והשלישית – רמח"ל השתמש באמצעי ספרותי זה (שהיה מקובל על עוד גדולי דורו כמו ר"מ זכותא שכתב 'תפתה ערוך' והאריז"ל 'אתקינו סעודתא') כדי לבטא רעיונות קבליים… רמח"ל השתמש בתרבות בני דורו כדי להעביר אליהם מסרים מסוימים".[52]

לפי התשובה הראשונה, בדורות מסוימים הייתה כתיבת שירה כורח המציאות המחייבת שלא להבדיל מבני הדור, התשובה השנייה רואה בשירה ערך עצמי ואילו השלישית רואה בה אמצעי שניתן להשתמש בו בעת הצורך. למרות ההבדלים היסודיים בין התשובות דומה כי שלשתן מבטאות את ההכרה לפיה אין להקיש מתקופה לתקופה ודברים שהיו מקובלים בתקופה אחת אינם בהכרח מקובלים גם באחרת.

למפעלו השירי של רבי משה זכות בכלל, ול"תפתה ערוך" בפרט, מתייחס גם הרב דוד כהן, 'הנזיר' [מאישיגולה ליטא, תרל"ז 1887 – ירושלים, תשל"ב 1972]. חניך ישיבות ראדין וסלבודקה ובעל השכלה אקדמית רחבה, שהתקרב לראי"ה קוק והיה לאחד מתלמידיו המובהקים. הראי"ה התייחס בחיוב לעיסוק בשירה ובספרות וקרא לפיתוחה של ספרות יפה איכותית בעלת אופי דתי[53] ומכאן, נובע, כנראה, גם יחסו של 'הנזיר' לתפתה ערוך. בתוך סקירה על תולדות הקבלה והמקובלים כותב 'הנזיר' : "רבן של המקובלים בארץ איטליה, בתקופה האחרונה, הוא ר' משה זכות, גאון ומקובל ומשורר. חיבר ספר "קול הרמ"ז … ושו"ת ואגרות הרמ"ז ותיקונים ופיוטים והמחזה תפתה ערוך, שיר ורז שלובים יחד".[54] אפשר שבביטוי הקצר והתמציתי "שיר ורז שלובים יחד" התכוון 'הנזיר' להסב את תשומת הלב לקשר המהותי שבין ה"שיר" לבין ה"רז". חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בהערה בה מצוין שגם האר"י חיבר פיוטים.[55] "הנזיר" מונה מהדורות שונות של "תפתה ערוך"[56] ביניהן מהדורתו של פרידמן ותרגומו האיטלקי של יצחק לוצאטו. הוא אינו מזכיר שהספר תורגם ליידיש ואפשר שלא ידע על כך.

אף על פי ש"תפתה ערוך" נזכר, כאמור, אצל כמה מחכמי הדורות האחרונים, הוא כמעט שאינו מוכר כיום בציבור הרחב של הלומדים, זאת בניגוד לפופולאריות לה זכה, כנראה, בעבר.

את היעלמותו של "תפתה ערוך" מנוף בית המדרש ניתן לייחס לסוגה יוצאת הדופן שאליה הוא משתייך, ללשונו המורכבת, העשירה והמתוחכמת, למאמץ הנדרש לשם הבנתו ולעובדה שאין הוא מתאים ללימוד ב"שפתיים דולקות" כדרכם של בעלי המוסר.[57] אולם נראה כי תכניו, ולא צורתו, הם שגרמו, בסופו של דבר, לדחיקתו הצדה. תיאורים מפורטים של הגיהינום כמעט ואינם קיימים בהווייתם הדתית של הדורות האחרונים,[58] לא בכתב ולא בעל פה, ובוודאי שספר המוקדש לנושא זה אינו מושך אליו קהל קוראים רחב. הפיכתה של אסכולת סלבודקה, המדגישה את הפן החיובי שבקיום האנושי,[59] לזרם המרכזי של תנועת המוסר, תרמה מן הסתם לכך שהנושא כמעט ונעלם גם מעולמה של תנועה זו.[60] יתכן שגם המגמה השכלתנית, שקנתה לה שביתה, במידה זו או אחרת, אף בקרב בעלי המוסר, מביאה לכך שהלומד בן ימינו מוצא עניין מועט ביצירה הפונה כמעט אך ורק אל הרגש. אולי התיאטרון הדתי ההולך ומתבסס[61] הוא שיגאל גם את "תפתה ערוך" ועמו גם את "עדן ערוך" וישיב אותם לזירה הציבורית.

clip_image002[9]

שער "עדן ערוך" עליו נרשם בכתב יד "מספרי הרב הגאון החסיד המפורסם אוצר כל חמדה כש"ת הרה"צ יצחק בלאזער מלפנים רב הקהילה בעה"מ פעטערסבורג"


[1] לסקירה מפורטת ומקיפה של תיאורי גן עדן וגיהינום קדומים במסורת היהודית ראה עתה: מיכה פרי, מסורת ושינוי, ירושלים תשע"א, עמ' 197– 254

[2] ברשימת המהדורות השונות נעזרתי במאמרו של יעקב לאטס: כתביו של רבי משה זכות שבדפוס, פעמים 96 (תשס"ג) עמ' 25- 26 ובמפעל הביבליוגרפיה העברית.

[3] L'inferno preparato, תרגומו של S.I. Luzzati

[4] Toftè gnarùch, ossia, Il castigo dei reprobi תרגומו של Cesare Foà

[5] על פעילות זאת, שהייתה קשורה, בדרך כלל, ל"חברות" מאורגנות, ראה בהרחבה : ברכה (ארדוש) ריבלין, ערבים זה בגיטו האיטלקי, ירושלים תשנ"א, עמ' 143- 157. על פעילותן של החברות במנטובה, העיר בה כיהן רמ"ז כרב במשך שנים ארוכות, ראה: שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, ירושלים תשכ"ה, ח"ב עמ' 399- 408.

[6] על הפעילות התיאטרונית במנטובה ראה בהרחבה: שלמה סימונסון, שם עמ' 478- 488.

[7] אם כי יתכן שהורתו בחוג המשוררים אליו השתייך רמ"ז, על חוג זה וזיקתו של רמ"ז אליו ראה: יעקב לאטס, ר' משה זכות חייו ופועלו [דיסרטציה], ירושלים תשנ"ג, עמ' 33.

[8] לאטס, שם, עמ' 34 – 35

[9] שם עמ' 76

[10] על ביצוע הצגות בידי חברה זו ראה לאטס שם עמ' 36 ; על קריאתו בציבור והעלאתו של "תפתה ערוך" כמחזה ראה גם: דבורה ברגמן, עמימות ובהירות בתפתה ערוך לרבי משה זכות, פעמים 96 (תשס"ג) עמ' 35 ; חיים חמיאל, תפתה ערוך לרבי משה זכות, סיני כה (תש"ט) עמ' שז.

[11] לאטס שם עמ' 33

[12] לאטס, שם, עמ' 78 ; על מטרותיו החינוכיות של "תפתה ערוך" ראה בהרחבה: חיים חמיאל, תפתה ערוך לרבי משה זכות, סיני כה (תש"ט) עמ' שו- שט.

[13] שם הגדולים, מערכת ספרים, מערכת הת"ו, פ"א [ירושלים תשנ"ב, עמ' שפה].

[14] רבי משה חיים לוצאטו, לשון למודים, חלק ב למוד ז, מהדורת א. מ. הברמן, ירושלים תשי"א עמ' 135.

[15] שם, למוד ז, עמ' 139.

[16] רמח"ל שם.

[17] שם עמ' 139-140.

[18] ההסכמה, החתומה, כרגיל בתקופה זו, בידי רבי יצחק פאציפיקו, נתנה, כאמור, למהדורת תק"ג בה נדפס לראשונה גם "עדן ערוך".

[19] לעת עתה לא עלה בידי לאתר טופס "תפתה ערוך" שהיה שייך לרבי יצחק בלאזר. לפי ידיעה שהתפרסמה בעיתון הירושלמי "החבצלת" אחר הסתלקותו תחת הכותרת "פרידה מצדיק" [החבצלת, שנה לז גליון 40, טו מנחם אב תרס"ז, 26 ביולי 1907], ציווה רבי יצחק בלאזר מחצית מספריו לרעייתו ומחציתם לבנותיו הפנויות. לדברי הרב יעקב מאיר זוננפלד, רבה של רכסים ומצאצאיו של רבי יצחק בלאזר, התפזרה ספרייתו לחלוטין ולא ניתן כיום לדעת אלו ספרים היו בה. הרב זוננפלד עצמו לא הכיר לא את "תפתה ערוך" ולא את "עדן ערוך". חיפושים במקומות נוספים גם הם לא הביאו למציאת העותק.

[20] ראה: הרב דב כץ, תנועת המוסר, ירושלים תשס"א, ח"ב עמ' 210- 220

[21] שם עמ' 213

[22] הרב יצחק בלאזר, כוכבי אור, ירושלים תשל"ד, עמ' כה.

[23] הרב דב כץ, תנועת המוסר, שם.

[24] שם עמ' 214

[25] "ציור" או "ציור חושי" הוא מונח השגור אצל בעלי המוסר ומשמעותו הדמיית מצב או מאורע, בדיבור או במחשבה, לשם חיזוק האמונה או לתיקון האופי.

[26] שם, עמ' 215

[27] שם עמ' 213

[28] שם עמ' 191

[29] המליץ, שנה לא, גליון 5, י בשבט תרנ"א, עמ' 1-2, הדברים מובאים אצל שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים תשס"ה, עמ' 378

[30] שטמפפר שם עמ' 377

[31] השירה והמוסר לר' משה זכות, בתוך: הרב אברהם אליהו קפלן, בעקבות היראה, ירושלים תש"ך, עמ' מה-נא

[32] תפתה ערוך, מעובד ומבואר בצרוף מבוא ע"י ד. א. פרידמאן. הוצאת עיינות, ברלין תרפ"ב 1922

[33] כך, למשל, הוא קובע "בשעה שנכתב אותו השיר- נדפס, ואחרי שלושים שנה נדפס שנית, ואחר מאה שנה נתרגם לאיטלקית, אולם מאז ועד עתה לא זכה לצאת לאור, כי שליטה גדולה נתנה לפורה שר של שכחה בדברי ימי האדם". בעקבות היראה, עמ' מו

[34] שם עמ' מו

[35] שם עמ' מה

[36] מסכת חבוט הקבר, א.

[37] בעקבות היראה, עמ' מה- מו

[38] שם עמ' רז.

[39] הביטוי "עתיד וודאי" לקוח מ"איגרת המוסר" הידועה של רבי ישראל מסלנט [נדפסה לראשונה בתוך ספרו של רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, קניגסברג תרי"ח 1858, עמ' 121 – 128 ומאז נדפסה פעמים הרבה] והוא מתייחס שם לגמול בעולם הבא.

[40] שם עמ' מז. ; לתפקידו החינוכי של הלבוש הלשוני שם לב גם חיים חמיאל, אם כי אין הוא קושר זאת לרעיון המוסר. לדבריו: "שעשועי הלשון אינם מליצות סתם … הם באים להגביר את הרושם, להאדיר את ההתפעלות וההתלהבות ולהבליט את המורגש והנראה, ועל כן העדיף לבחור לנושאו צורה פיוטית מיוחדת ולא הסתפק בספר מוסר סתם כדרך רבים מבני דורו" [חיים חמיאל, תפתה ערו לרבי משה זכות, סיני כה (תש"ט) עמ' שו].

[41] שם עמ' נ'

[42] שם עמ' נ ; על אופיו העל שכלי של ה"מוסר" מבית מדרשו של רבי ישראל מסלנט ראה במאמרי "החזק במוסר אל תרף", מורשתנו, יג [התשנ"ט] עמ' 157 – 162.

[43] י. ל. גירשט, בנתיבות הזמן והנצח, ירושלים תשט"ז 1955, עמ' קב- קד

[44] שם קג.

[45] שם קד

[46] יצירתו של רבי משה ריאטי [איטליה, 1388-1460] "מקדש מעט" נדפסה לראשונה בוינה בשנת תרי"א 1851.

[47] יש להעיר שלעומת "מקדש מעט" הצועד במוצהר בעקבותיו של דנטה מבוסס "'תפתה ערוך" כאמור על "מסכת גיהנום" והשפעתו של דנטה אינה ניכרת בו.

[48] שם.

[49] הרב משה צוריאל, אוצרות רמח"ל , בני ברק תשנ"ג, עמ' 14.

[50][50] שם.

[51] שם עמ' 15 ; דוגמא מעניינת לפער שבין יחסם של בני זמנו ומקומו של רמ"ז לשירה ובין היחס כלפיה בדורות האחרונים ישנה בביאור שכתב אברך בן זמננו ל"דרך חכמה" של רמח"ל. בין הידיעות הנצרכות ל"רוצה להיות חכם בישראל" מונה רמח"ל גם את "המליצה והשיר", הרב יצחק ספרינג, במהדורת "דרך חכמה" שהוציא מעיר על כך – "לימוד זה נצרך כדי להבין היטיב [כך!] את השירה בתנ"ך. לשם כך חיבר רבינו שני ספרים: א. ספר לשון לימודים ב. ספר המליצה" [דרך חכמה עם פירוש שערי חכמה, תשד"'מ, פרק ה' הערה 179, עמ' עה]. ברם, ייעודו המוצהר של לשון לימודים הוא ללמד את "חכמת דבר נאות ונעים, והענין כי היא המלמדת לאדם דעת לעות את יעף דבר ינעם לו ויערב עד אשר ישאר חרות על לוח לבו לבל ימח ממנו" [לשון למודים, לימוד ראשון, עמ' 17]. אמנם ב"ספר המליצה" מוסיף רמח"ל שההכשרה הרטורית מועילה ל"הבנת כתבי הקודש" [ספר המליצה, י, מהדורת דוד סקטון ירושלים תשס"ה עמ' 321] אך היא נועדה גם, וכנראה בראש ובראשונה, "לסדר דיבורך כראוי כשתצטרך" [שם, וראה עוד שם, פרק א, עמ' 239], ר"י ספרינג, כאמור, אינו מציין זאת ומסתפק בציון התועלת ללימוד המקרא.

[52] שם.

[53] על יחסו של הראי"ה לספרות נכתב רבות, ראה למשל: יעקב אבן חן, ה ספרות בהשקפתו של הרב קוק, מבוע , כח (תשנו) עמ' 66-78

[54] הרב דוד כהן, קול הנבואה, ירושלים תש"ל, עמ' רעב-רעג.

[55] שם עמ' רעג הערה שצ.

[56] שם עמ' רעב הערה שפט

[57] על הקריטריונים לפיהם בוחרים "בעלי המוסר" את הספרים המתאימים להם ראה עתה בפירוט ובהרחבה: ר' דורון דוד גולד, החזק במוסר, בני ברק תשע"א, עמ' רמח-רנח.

[58] כך, למשל, מציין הרב שלמה וולבה, מבעלי המוסר הבולטים בדור האחרון: "בדורנו ממעטים לדבר על יראת העונש, לכאורה הטעם הפשוט הוא כי נתקטנו הדורות ונתמעטו הלבבות, ואם ידברו היום על עונשים וגיהינום יישברו השומעים, בפרט כשהם צעירים, עד כדי יאוש. כי כוח להתעלות אין להם ובשמעם מנוראות העונשים של ייסורי גיהינום וכדומה יאמרו נואש לנפשם ח"ו, משא"כ אם ישמעו דברים מעודדים המושכים את הלב כי אז יתקרבו ויעוררו חשק לנפשם לתורה ומצוות ועל ידי זה בע"ה יגיעו גם לתיקון חטאים [הרב שלמה וולבה, אגרות וכתבים, ירושלים תשס"ו, חלק א עמ' קטו]. ישנם, אמנם, דרשנים עממיים המשתמשים בתיאורי הגיהינום ["הפחדות" בעגה המקובלת] אולם הללו הם יוצאי דופן ובדרך כלל פעילותם העיקרית היא מחוץ לכותלי בית המדרש.

[59] על אסכולה זו ומחוללה, רבי נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", ראה בהרחבה: הרב דב כץ, תנועת המוסר, ירושלים תשס"א, ח"ג. השינוי שחולל בית מדרש זה במחשבתם של רבים מבעלי המוסר עשוי להסביר את העובדה שחניכו, רבי אברהם אליהו קפלן, לא שמע כלל אודות "תפתה ערוך", ספר שאך דור לפניו היה בשימושו של אחד מהחשובים שבאבות תנועת המוסר.

[60] תודתי לרב אלימלך הכהן רטמן, "משגיח" בישיבת "כנסת ישראל – חברון" שבגבעת מרדכי, ירושלים, שהסב את תשומת לבי לנקודה זו. וראה גם: שלמה טיקוצ'ינסקי, העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל, בתוך: עמנואל אטקס [עורך], ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים תשס"ז 1997, עמ' 293- 294.

[61] ישנם הרואים זיקה בין התפתחות זו לבין משנתו של הראי"ה קוק, ראה: יוסף בן שלמה, שירת החיים, תל אביב תשמ"ט, עמ' 71 . עוד על יחס הראי"ה לתיאטרון ראה: הרב אברהם דוד ספקטור, שו"ת דרמה, ירושלים תשע'ב, עמ' קכז-קלג.

תגובה אחת על ג. המחזה תפתה ערוך לרבי משה זכות בעיני הדורות

  1. אריה ברגמן הגיב:

    ראו הספר "אשא את לבבי, שירים מאת משה זכות" מאת דבורה ברגמן ובעיקר המבוא, על תפתה ערוך
    ראו כתב העת "דחק ב" מהדורה ומבוא של המחזה מאת דבורה ברגמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s