א. אוריינות, ספרים וספריות בעם היהודי

 מאת: ד"ר חנן רפפורט*

                                                   היהודים הם

עם ה-ספר = أهل الكتاب = אַהְלִ-אלְכִּתָאב = People of the Book

האם הם ראויים להיקרא גם "עם הספרים והספריות" ?

 

חוקרים בחדר הקריאה של ספרית ייוו"א בוילנא

חוקרים בחדר הקריאה של ספרית ייוו"א בוילנא

הקדמה.

הספרייה הלאומית לישראל חוגגת את שנת ה- 120 שנה להיווסדה. לכבודה בקשתי לעסוק בָּאוֹרְיָנוּת היהודית = Literacy, בתרומותיה להתפתחות החברה היהודית, בספרים ובספריות היהודיות.

במשך כ- 3500 השנים האחרונות של ההיסטוריה האנושית, נקרא העם היהודי בצדק "עם הספר". תהיתי האם ראוי הוא להיקרא גם "עם הספרים והספריות" ?

הנושאים החשובים והנכבדים הקשורים לתהיות הללו מחייבים את כתיבתו של ספר עב כרס. אולם בגלל היריעה הקצרה ננסה לתמצת את הנושא במאמר קצרצר. זוהי משימה נועזת ואף על פי כן אשתדל לעמוד בה.

נפתח – אם כן – בחשיבותה של הוראת קרא וכתוב בעם היהודי. נברר את ההיסטוריה של התפתחות בית הספר היהודי. נגלה את הגיל הצעיר של תלמידיו. נשווה את הקורה בעמי העולם בנושאים האלה. נלמד על התפתחות הדפוס והשפעותיו על החברה. נעסוק בספרים ובהשפעתם על המעמדות בחברה היהודית. נלמד על תופעת האיסוף של ספרים ועל הופעת הספריות הפרטיות והציבוריות. נשווה בין היוזמות ובין המספרים של הדפסת כותרי ספרים חדשים בשנים האחרונות ובמדינות תרבותיות שונות. נבחן את הפופולאריות של הספר בעמים ונקנח בספרית שטראשון הידועה והמכובדת ברחבי העולם היהודי.

 האורינות ובית הספר בעם היהודי.

 ללמידה וידע מקום מכובד במסורת היהודית. כבר בעת נדודי העם בסיני לאחר יציאת מצרים – (במאה הי"ג לפסה"נ) – הוטלה חובה אישית על האבות ללמד תורה ולחנך את בניהם ובני בניהם. [דברים: פרק יא, פסוק יט ; לב, מו].

החובה מוטלת על כל אדם בישראל להורות גם את מי שאינם בניו. [ראה פסק של הרמב"ם ובעל ספר החינוךמצווה תי'ט].

במאה הראשונה לפני הספירה נפל דבר בישראל. הוטלה חובה מפורשת על הציבור להקים בתי ספר לילדי ישראל. שמעון בן שטח – ראש הסנהדרין – פוסק "שיהיו תינוקות הולכין לבית הספר". [ירושלמי, כתובות, פרק ח, הלכה יא (נ' ב]

בהמשך, (באמצע המאה הראשונה לספירה) מרחיב הכהן הגדול יהושע בן-גמלא את התקנות וקובע שיוקמו בתי ספר לכל הילדים מגיל 6-7 שנים, בכל ישוב בארץ ישראל. תקנה זו מגדילה את מספר מוסדות החינוך ומגדירה את גיל תחילת החינוך. [בבלי, בבא בתרא כא, א].

קביעת גיל שש להתחלת הלימודים היא אידיאלית, כנאמר במסכת אבות: "הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש-עשרה לתלמוד". [משנה, אבות ה, כז].

מאוחר יותר הוקדם גיל ההוראה לגיל שלוש שנים. ["שולחן ערוך" ו"דרכי משה", יורה דעה, סימן רמ"ה, ה'].

מאז המאה הראשונה לספירה, היווה הלימוד מצוה כה חשובה, עד כי "גדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש, מכיבוד

אב ואם, מהצלת נפשות, מן הכהונה ומן המלוכה". [בבלי, מגילה, דף טז' ב].

תלמוד תורה שהיה שקול כנגד כל המצוות, העלה את היוקרה של "תלמיד חכם", והוא הפך לאידיאל חינוכי.

קהילות ישראל הגשימו את עיקרון כלליות החינוך. מימונו של החינוך הוטל על ההורים והקהילה דאגה לבני העניים. בעמים אחרים, בתרבויות היוונית והרומית המפוארות, למדו וחונכו רק מעטים ומיוחסים מקרב העמים.

מאוחר יותר, מופיעים פסקיו של הרמב"ם ["משנה תורה" – תלמוד תורה, פרק ב']. אלה מתמצתים ומבהירים את תקנותיו של יהושע בן-גמלא במקורות התלמודיים. הרמב"ם מבהיר את התקנות באשר לגודל הכיתה: "… על 25 תלמידים בכיתה יופקד מורה אחד. לכיתה בת 25 – 40 תלמידים, יתוסף "מורה עוזר". מעל 40 תלמיד, חובה בשני מורים מסייעים. משך הלימודים הוא "כל היום כולו, ומקצת מן הלילה". הנחיות באשר לקידום תלמיד בהתאם לכישוריו. דיון על הענשת תלמידים. על הערכת עבודת המורים ועוד.

לא היתה כל תרבות עתיקה – מלבד היהודית – אשר הקימה בתי ספר ציבוריים וקיימה דיון פורה במטרותיהם החינוכיות ובכללי הארגון וההפעלה. דיונים "מודרניים" כאלה, נמצאים כיום במרכז דיוניהם של משרדי החינוך בעולם. הרבותא היא שהם נידונו בארץ ישראל לפני יותר מאלפיים שנה.

חשיבותה של ההחלטה להקים בתי ספר ציבוריים ובכל המשתמע ממנה, מודגשת ומועצמת כאשר מתברר שרק….. לאחר כ- 1900 שנה, הוקמו מערכות חינוך ממלכתיות בחלק מהעולם המערבי.

פרידריך השני בפרוסיה, הקים רק ב- 1763 מערכת חינוך ממלכתית עבור ילדים בגילאי 5-13.

מריה תרזה באוסטריה, הקימה בשנת 1774 מערכת חינוך כזו.

רק 7 מדינות בארה"ב שילבו בתקנון שלהן עד 1800, את חובת המדינה לחנוך הילדים.

צרפת, עשתה זאת רק בשנת 1802.

אנגליה, מתחילה לעזור במתן חינוך יסודי, רק אחרי 1832.

"האומות המאוחדות" מכירות רק בדצמבר 1948 את זכותו הבסיסית של כל ילד לחינוך ציבורי בחינם.

העולם הרחב חיכה יותר מ- 2000 שנה – לאחר החלטת העם היהודי – להכיר בזכויות הילד להשכלה.

המצאת הדפוס, והספר בעולם היהודי.

כידוע, המציא יוהן גוטנברג ממגנצא את מכבש הדפוס ואת האותיות המיטלטלות. ב-1455 הודפס התנ"ך שהוא מפעלו הגדול הראשון. הוא שמר את הידע המקצועי שלו בסוד ומנע מיהודים להבין את מלאכת הדפוס.

איננו יודעים כיצד למד הרב משולם יקותיאל-קוזי רפא את מלאכת הדפוס. הוא הגיע למגנצא, לאחר גירוש היהודים מעירו רגנסבורג – רטיסבון בעקבות ההסתה הפרועה נגד היהודים של הנזיר הפרנציסקאני ג'ובאני דה קאפיסטראנו. אולם, לאחר הגירוש השני של יהודי מגנצא – שמונה שנים קצרות מאז הודפס התנ"ך – נמצא הרב קוזי רפא ב- 1463 באיטליה ומקים בית דפוס בעירה פִּיאוֹבֶה-דִי-סָאקּוֹ דרומית-מזרחית לעיר פדואה.

בבית הדפוס הודפס ב- 1472 הספר העברי הראשון בעולם – חלק א' של הארבעה טורים ליעקב בן-אשר. הדפסת כל הטורים מסתיימת ב- 1475, ובכך הפך הרב משולם קוזי רפא-רפפורט למדפיס העברי הראשון בעולם.

האורינות הרחבה והעמוקה קרבה את הספר אל המוני העם היהודי. הספר היה "מקור של ידע וחכמה". ספרים קרבו את היהודים אל חוכמות הגויים ואל העולם החיצון ממנו היו מנותקים, בגלל חייהם בגטו הפיסי ובגלל ההוויה של חייהם בגטו הרוחני-חברתי שלהם. הספר היה גשר אל עולמות פנימיים ואל עולמות חיצוניים בין אנשים ותרבויות. לא ייפלא איפה שהמיומנויות של "ידיעת ספר" סמנו את הקורא והבקיא בהם כ"איש העולם הגדול". אותו באו לשאול ועמו בקשו להתיעץ ולקבל חוות דעת. הספר היה מקור לכבוד, להערכה אישית ולמיצג סטטוס חברתי גבוה. אלו הובילו לעלייה בביקוש לספרים. המצאת הדפוס הוזילה את הספרים והנגישה אותם לכל – לעילית הלמדנית ולמעוטי היכולת גם יחד. כתוצאה, גדלה שכבת המשכילים היהודים והתפשטה בשכבות ציבור נרחבות.

מחד, "הפכו ידע הקריאה והמחויבות לה לצרכי תפילה ולימוד, את הספר ל'מחוז משותף' עבור כל בני העם". [ראה מאמרו המענין של פרופ' מנחם בן-ששון בגיליון 89, "עתמול"].

מאידך, היה הספר היהודי בעברית וביידיש גם "סוכן של שינוי וזרז של תמורות בחייהן האינטלקטואלים של שכבות אוכלוסיה רבות". הספר היה 'סוכן תרבות' מצוין אשר הביא את "עיקר השינוי בתודעה ובמעשה של היהודי, שינויים שדחפוהו ודחקו בו לעלות על עגלת המודרניזציה". "לעם נודד כעם היהודי היו הספרים למולדתו המיטלטלת עמו, במידה מרובה יותר מן הקרקע עליה חנה זמנית" – בעקבות הגירושים והפוגרומים הרבים אותם חווה בהיסטוריה שלו. [ראה את ספרו המצוין של פרופ' זאב גריס: הספר כסוכן תרבות].

אהבת הספר וצימאון בלתי נרווה להרחבה ולהעמקה של ידע, בהצטרפם ליראת הכבוד לספרים ולמעמד החברתי החשוב, הובילו מאליהם להיוצרותן של ספריות פרטיות.

הספריות בעם היהודי.

בגניזת קהיר נמצאו כמאה רשימות של כתבי יד שונים – הגדולה שביניהן בת כ- 200 פריטים – רובן היו של ספריות פרטיות ומיעוטן רשימות של מוכרי וקוני ספרים [מ. בן-ששון].

כאשר רבו בעלי הספרים בין היהודים נוצרו ספריות פרטיות. אולם, "אין מספיק נתונים על צמיחת הספריות הפרטיות הללו. במאה ה- 18 אנו יודעים על קיום ספריות פרטיות ענקיות כאוסף דוד אופנהיים ואוסף פינחס קצנלבויגן". [ז. גריס]. מוכרות גם ספריותיהם של דוד קאופמן בבודאפשט, של סימונזון בקופנהאגן, של הבארון גינזבורג בלנינגראד, שבהן היו גם כתבי-יד יקרי-מציאות ששמשו כאוצרות רבי-ערך לתולדות תרבות ישראל. אוספים פרטיים נמצאו גם בבתי משכילים מן השורה. הספריות הפרטיות הללו העמידו את ספריותיהם לצרכי הכלל לקריאה, עיון ומחקר ואפשרו גם את השאלתם של ספרים מאוצרותיהם.

 בתלמוד ובספרות הגאונים, נמצא ששאילת ספרים הייתה תופעה רווחת ביותר. חז"ל גערו אף באנשים שסירבו להשאיל את ספריהם בראותם בסירוב מכשול בפני הפצת הלימוד התורני. "סדנא דארעא חד הוא". מאז ימי קדם ועד ימינו, קיים דפוס שווה ודומה בהתנהגותם של "שואלי ספרים". ספרי השו"ת הרבניים עוסקים בשאלות ותשובות בנושאים אלה. נמצאות תביעות נגד שואלי ספרים המחזירים אותם במצב גרוע. נגד אחרים שדוחים את ההחזר ואחרים "שגונבים" ספרים פשוטו כמשמעו.

ידוע מקרה ביהודי אשר בחסות המצוה הגדולה של לימוד התורה, הרשה לעצמו להימנע מהחזרת ספר מושאל ומצא אף "מי שהורה שמותר – אפילו – לגנוב את הספר" [מ. בן-ששון]. רק משהובאה שאילתא בנושא בפני הרי"ף, נפסקה ההלכה ש"אף כי מצוה היא ללמוד, אין הגניבה ראויה. כי מצוה הבאה בעבירה פסולה". [שו"ת הרי"ף, סימן קלג].

המנהג הנפוץ בין יהודי אירופה ללימוד משותף של סוגיה בגמרא בכל אחר הצהרים של שבת, של "חבורות לימוד" בימי השבוע בערב, של הלימוד בשני "ירחי כלה" עוד מתקופת בבל – במעין אוניברסיטה עממית של ימינו – של לימודי הדף היומי בגמרא ובמשניות, כמו גם לימוד דף הרמב"ם היומי, גרמו לכך ש"ארון הספרים היהודי" נמצא גם בבתיהם של "פשוטי עם". אלה מעידים ומחזקים את התיזה של היות היהודים גם "עם הספרים".

"מן המאה ה- 16 ואילך התרבה מספרן של ספריות ציבוריות יהודיות בבתי הכנסת ובישיבות. על מדפי ספריות אלו – אשר פעלו כמרכזים קהילתיים חברתיים – הצטופפו יחדיו ספרות תורנית רבנית, ספרות מוסר, קבלה ומנהגים".[ז. גריס].

הספריות הציבוריות והפרטיות אפשרו לאנשים שחיו במרחק רב זה מזה ובארצות שונות, להיות שותפים לתרבות אחת. [מ. בן-ששון].

הדפסת כותרים בישראל ובעמים.

כותרת המשנה של מאמר זה, שואלת: האם ראוי העם היהודי להיקרא גם "עם הספרים והספריות".

להלן, סטטיסטיקה המוצגת בפרסומי אונסק"ו – נבחרו רק ארצות תרבותיות ומפותחות :

שם המדינה השנה   מס' כותרים חדשים מודפסים   חישוב יחסי של מספר תושבי המדינה לכותר חדש אחד

ישראל:     2006                8680                 807 תושבים לכותר [19% יותר מאשר בארה"ב. 93% יותר מאשר בצרפת]

ארה"ב:       2010               328,259             963   תושבים לכותר

גרמניה:     2011              82,048               979   תושבים לכותר

צרפת:       2011                 41,902             1560 תושבים לכותר

יון:           2002                 6826                 1585 תושבים לכותר

יפן:           2012                78,349               1617 תושבים לכותר

שוודיה:     2010                  4074                 2346 תושבים לכותר

 

ירידי ספרים ושבוע הספר בישראל.

ירידי ספרים בינלאומיים קיימים במקומות רבים.

אל הירידים מגיעים מו"לים, סוכנים ספרותיים, מאיירים, כותבי ספרים ובעלי זכויות אחרות, מתוך מטרה לראות ולחפש הזדמנויות ושיתופי פעולה עם הוצאות לאור מארצות אחרות. היריד מנסה גם למשוך אזרחים רגילים.

שבוע הספר העברי שהחל בשנת‎1926 [לפני 87 שנים], הינו מקרה יוצא דופן ויחיד במינו בעולם.

עד שנת ‎1961 התקיים האירוע אחת לכמה שנים. מאז ‎1961 נערך שבוע הספר העברי בכל קיץ ובכל רחבי הארץ בו-זמנית. "שבוע הספר" מושך מאות אלפי מבקרים מכל הגילים. בישובים נבחרים מתקיימים גם אירועי תרבות שונים ומגוונים.

לעומת זאת, בבודפסט שבהונגריה ובמספר קטן של ערים בספרד ובגרמניה, ניסו לאחרונה לחקות את הקורה בשבוע הספר בישראל. אולם האירועים אינם ברמה ארצית ומטבע הדברים אינם דומים לאשר בישראל. בכך, מוצדק הוא תיאורו כאירוע מיוחד במינו בעולם.

ספרית שְׂטְרָאשׁוּן.

ספריות פרטיות אינן שורדות תקופה ארוכה בדרך כלל, שכן לעתים קרובות היורשים אינם מעוניינים בספרים. לכן, מורישים האספנים עצמם את ספריותיהם. דוגמא מענינת לכך היא "ספריית שְׂטְרָאשׁוּן" בווילנה.סטראשון

ר' מתתיהו שׂטראשון (רמ"ש), חוקר ומשכיל עברי, (ווילנה: 1 באוקטובר 1817- 13 בדצמבר 1885). מקורה של המשפחה בעיירהStrashuny הנמצאת צפונית מערבית לעיר וילנא. בגלל שם העיירה היא נקראת גם סטראשון.

[חלק ניכר מהתיאורים להלן, נלקחו מספרה של ד"ר פרידה שור: "מ'לקוטי שושנים' ועד 'בריגדת הנייר': סיפורו של בית עקד הספרים ע"ש שטראשון בווילנה" ומביקורתו של ד"ר נתן כהן על הספר בעתון "הארץ" מיום 7/4/2013].

 

רמ"ש היה נצר למשפחת רבנים אמידה, בנו של פרשן התלמוד ר' שמואל שׂטראשון (הרש"ש). למד תורה בוולוז'ין וכן מתמטיקה, פילוסופיה ושפות זרות: גרמנית, רוסית, צרפתית ולטינית. הוא השתייך לחבורת המשכילים המתונים, שלא שינו מאורחות חייהם המסורתיים. היה פעיל מאוד בחיי הקהילה היהודית בווילנה. מבין פעולותיו כאיש ציבור, מוכר התיקון שלו למכת "החטופים" (הקַנְטוֹנִיסְטִים), אותם ילדי יהודים עניים שנחטפו לשרת בצבא הצאר. רמ"ש הצליח להמיר את חטיפת הילדים בכופר נפש לשלטון הצאר, והחטיפות פסקו בזמנו.

הוא פרסם למעלה מ-300 מחקרים בנושאי הספרות התלמודית, מאמרים רבים בכתבי עת עבריים וניהל קשרי מכתבים מחקריים עם חכמי היהודים של תקופתו.

אולם עיקר פרסומו של רמ"ש היה בשל אוסף הספרים הענק שלו. בערוב ימיו מנה האוסף כ-6000 ספרים עבריים.

ספרייתו כללה עשרות עותקים נדירים של ספרים תורניים מימי ראשית הדפוס – אִינְקוּנָאבּוּלוֹת, מאות ספרי שו"ת וכאלפיים ספרי יודאיקה בלועזית. זה נחשב אוסף עצום באמצע המאה התשע עשרה.

שני בניו מתו בצעירותם ורמ"ש החליט להוריש את ספרייתו לירושלים ד'ליטא – וילנא. העיר היתה אז מרכז התרבות היהודית של צפון-מערב רוסיה, והספריה הייתה ידועה בכל רחבי העולם היהודי. הספריה נפתחה לקהל ב-1893.

ב -1909 תוארה הספריה ב"הד הזמן": "זהו מרכז רוחני לכל חכמי הדור. רוח העם היהודי מרחפת בין כתלי

הספריה". משנת 1928 כללה הספריה כל ספר עברי וְיִידִי שהתפרסם בפולין. הספריה התעשרה מתרומות ומעזבונות של אנשי רוח שראו בה קרן קיימת לאוצרות הרוח של העם. הספריה האוניברסיטאית הווילנאית נהגה למסור לספריית סטראשון ספרי יודאיקה רבים. ב- 1928 היו בספריה כ-25,000 ספרים.

ב"ספר המבקרים" שלה, רשמו את רשמיהם גדולי הרוח היהודית, ובהם ביאליקשלום עליכםברגלסון, הרצל, ברל כצנלסון, שאגאל ועוד. הספרייה היתה כיהלום בכתר התורה והחוכמה של יהדות וילנה. הספרייה עמדה בקשר רצוף עם בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. ערב פרוץ המלחמה היו בספריה כ- 45,000 ספרים.

לאחר כיבוש וילנה בידי הנאצים הם חמסו את האינקונבולות ורצחו את הספרנים, עם שאר תושבי הגטו, ביער פּוֹנָאר.

ראש המכון הגרמני "לחקר שאלת היהודים", ציוה על מספר אינטלקטואלים יהודים, למיין ולסדר את עשרות אלפי הספרים מספריות וילנה לצורך שילוחם לגרמניה. הם התארגנו כתא מחתרתי ובסיכון לחייהם הבריחו למקומות מסתור אלפי ספרים ומסמכים.

לאחר המלחמה נמצאו כ- 25,000 ספרים מספריית שטראשון. חלקם הועברו לייוו"א (YIVO) בניו-יורק וחלקם לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

אריזת הספרים שניצלו מספריית סטראשון - 1947. חורבן בחומר וברוח

אריזת הספרים שניצלו מספריית סטראשון – 1947.
חורבן בחומר וברוח

 

תם ולא נשלם, השבח לאל בורא עולם.

 

לקריאה נוספת:

 

איסרליש, מ' (1692). דרכי משה, טור יורה דעה. זולצבאך.

אלפסי, י' (1781). שו"ת הרי"ף. ליוורנו.

בן-ששון, מ' (2006). ספריות כבני אדם. עת-מול, גיליון 189 (עמ' 10 – 13), יד בן-צבי.

גריס, ז' (2002). הספר כסוכן תרבות בשנים 1700 – 1900, הקיבוץ המאוחד.

הברצלוני א' (1257). ספר החינוך, ברצלונה.

כהן, נ' (2003). ספר, סופר ועיתון: מרכז התרבות היהודית בוורשה 1942 -1918, הוצאת מגנס.

קארו, י' (1565). שולחן ערוך, טור יורה דעה, הילכות מלמדים. ונציה.

שור, פ' (2012). "מ"לקוטי שושנים" ועד “בריגדת הנייר" – סיפורו של בית עקד הספרים

ע"ש שטראשון בווילנה. דיונון והמרכז האוניברסיטאי אריאל

 

  • ד"ר חנן רפפורט הוא יו"ר הוועד המנהל של "המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ומרכז פאול יעקובי"אשר בספרייה הלאומית לישראל, ומנהל "המרכז לחקר משפחת רפפורט".כיהן שמונה עשרה שנים כמנהל הכללי של "מכון סאלד – המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות".שירת כיועץ לראשי הממשלה גולדה מאיר ויצחק רבין.משנת 2005 עורך את המדור "טוב שם טוב", בדו-ירחון ההיסטורי "עת-מול", שבהוצאת "יד יצחק בן-צבי".מידע נוסף ניתן למצא בערך על שמו, בויקיפדיה בעברית.

2 תגובות על א. אוריינות, ספרים וספריות בעם היהודי

  1. פינגבאק: תוכן גיליון לה | Safranim's Blog

  2. ציון שורר הגיב:

    לצערי נראה מן המאמר שיהודים היו רק באירופה, ולימוד תורה היה רק שם. חבל שהכותב לא טרח ובדק מה היה מקומו של הלימוד במזרח ובתימן. בתימן למשל, היה מגלה שילדים התחילו ללמוד בגיל 3 והיו בקיאים בתנ"ך בעברית,בארמית ובתרגום הערבי של רס"ג. כל העולה לתורה קרא בעצמו, בלי "בעל קורא", וילד תרגם אחריו פסוק אחר פסוק. בכל שבתאחרי הצהריים גם בתימן למדו סוגיה בגמרא, וזאת נוסף למדרשים ושאר ספרי הלכה ואגדה.
    שלא כמקומות אחרים – בתימן לא היה זכר יהודי אנאלפבית, פרט לבודדים קשי תפיסה.עד כאן ברמיזה.
    "עם הספר" נתכנו היהודים והנוצרים בערב ע"י מחמד. היו פוסקים, פייטנים וחכמי הלכה ואגדה "גם" במזרח . מספיק היה להציץ בקטלוג העברי ולהיווכח.

    שנה טובה

    ציון שורר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s