ג. אוצר הספרים של ישיבת אור עציון

גבריאל יצחק רוונה,

  עיר האבות באר שבע ת"ו

בס"ד,

 

אוצר הספרים של ישיבת אור עציון[1]

(רשימה רביעית בסדרת "ספריות של ישיבות")

ישיבת אור עציון היא ישיבת הסדר [ישיבה שתלמידיה משלבים לימוד תורה בשירות צבאי] ציונית דתית המהווה חלק מהקריה החינוכית השוכנת ביישוב מרכז שפירא [בין קריית מלאכי לאשקלון]. הישיבה נוסדה בידי הרב חיים דרוקמן שליט"א בשנת תשל"ח [1978] והוא העומד בראשה עד היום. בישיבה ישנו גם 'כולל' לאברכים ופועל בה מכון להוצאת ספרים המוציא לאור הן מהדורות של ספרי 'ראשונים' ו'אחרונים' והן ספרים חדשים.

 

 דרכה הלימודית והחינוכית של הישיבה מעוגנת במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ובנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שר"ח דרוקמן נמנה על תלמידיו הקרובים. הראי"ה הדגיש את נוכחותו האימננטית של הא-ל בעולם המוחשי ומכאן גישתו האופטימית ביסודה למציאות בכלל ולאנושות בפרט. ההיסטוריה, ובייחוד זו היהודית, נתפשה אצלו כתהליך מכוון של התקדמות לקראת התיקון השלם. מתוך כך, המודרנה לא נתפסה אצלו כאיום על הדתיות אלא כקריאה מההשגחה העליונה לדתיות מעמיקה יותר. העמקה זו מותנית, בראש ובראשונה,  בלימודה של 'תורה גדולה', כלומר בעיסוק אינטנסיבי גם בתחומים שנדחקו הצידה בבית המדרש המסורתי, כמו לימוד מקיף ושיטתי של המקרא, עיסוק בהגות היהודית לדורותיה ["לימוד אמונה"] ואף עיסוק תולדות עם ישראל. בשונה מבעלי ה"מוסר" מבית מדרשו של רבי ישראל מסלנט, שקראו לפיתוח הרגש הדתי, דגל הראי"ה בהבנה שכלית של האמונה ובלימוד היצירה הפילוסופית היהודית. הראי"ה קרא להידוק הקשר בין קודש לחול ועם כך, ודווקא משום כך, הזהיר גם מפני טשטוש ההבדלה ביניהם. הוא תמך באימוץ מבוקר של ערכים מודרניים כמו טיפוחן של תרבות ואומנות, הקפדה על אסתטיקה, שיטתיות, מחקר מדעי, קדמה טכנולוגית ועוד. את המפעל הציוני פרש הראי"ה במונחים של גאולה ומכאן אהדתם של ממשיכיו, ובייחוד של בנו הרצי"ה, למוסדות המדינה ולסמליה ["ממלכתיות"] ושאיפתם למעורבות מלאה בחייה.[2]

 

 במרכז תכנית הלימודים בישיבה עומד התלמוד הבבלי, הנלמד, בידי רוב התלמידים, בסגנון הישיבות הליטאיות. קבוצה מסוימת של תלמידים, המונחית בידי רב המיוחד לה, לומדת בדרך שונה ומתמקדת בעיון ב'ראשונים'  בלבד ללא לימוד 'אחרונים'.  תלמידים מבוגרים יותר, משיעור ה' ומעלה, עוברים ללימוד "הלכה למעשה" המבוסס על לימוד ה"טורים" "בית יוסף" ו"שולחן ערוך". חלקם ניגש לבחינות הנערכות בידי הרבנות הראשית ומקבל ממנה הסמכה לרבנות.

התלמידים מקבלים מהרבנים "מראי מקומות", ככל שהתלמידים מתקדמים יותר כך פוחתת היצמדותם ל"מראי המקומות" והם פונים לעיון במקורות נוספים. רבני הישיבה מעודדים זאת כחלק מתפישה של "תורה גדולה"  הגורסת לימוד רחב ומקיף.

לצד לימודי התלמוד וההלכה ישנו גם לימוד שיטתי של "אמונה". ישנם שיעורי אמונה מסודרים ושני סדרי אמונה ביום, בני חצי עד שלשת רבעי שעה כל אחד. אין רמי"ם מיוחדים לאמונה והרבנים המלמדים תלמוד והלכה הם המלמדים גם הגות ומחשבה. חומרי הלימוד בסדרי האמונה נתונים לבחירה אישית ומקובל ללמוד בהם ספרים כמו ספר הכוזרי, ספר העיקרים, חובות הלבבות, כתבי המהר"ל, כתבי הרמח"ל וכתבי הראי"ה. לימוד מוסר אמוציונלי אינו נהוג בישיבה, ואין בה 'משגיח'. "חובות הלבבות" נלמד בישיבה כנראה עקב זיקתו העמוקה לפילוסופיה היהודית של ימי הביניים ו"מסילת ישרים" נלמד כחלק מכלול כתביו של רמח"ל.  ישנם גם שיעורים במקרא, אם כי אין "סדר" המוקדש ללימוד זה.

 

"אוצר ספרים", שבו כעשרים אלף כותרים, נמצא בקומת בית המדרש ובסמוך אליו, ביניהם מפריד מסדרון ופתחיהם מכוונים זה כנגד זה. מיקומו של "אוצר הספרים" נבחר בכוונה תחילה מתוך ראייתו כהמשכו הטבעי של בית המדרש והממלא, בדומה לבית המדרש, תפקיד מרכזי בבניין אישיותו של התלמיד. לפנינו, אם כן, תפישה לפיה הספרייה אינה רק גוף המופקד על שימור הידע ואחזורו במידת הצורך,   אלא מוסד חינוכי ומנחיל ידע. עם  זאת, קביעתו הבסיסית של ארונסון,[3] ש"אוצר הספרים" אינו ספריה העומדת בפני עצמה אלא כלי שתפקידו לסייע בעשייה הלימודית תקפה גם כאן, אלא שכאן "אוצר הספרים" אינו טפל לבית המדרש אלא מקביל לו גם אם מעמדם, כמובן, אינו שווה. מעמדו של אוצר הספרים ניכר לא רק במיקומו הסמוך לבית המדרש, אלא גם במימדיו, השווים כמעט לאלה של בית המדרש.

 

אוצר ספרים, הזוכה לתקציב מקופת הישיבה, מסודר ומאובזר וחזותו החיצונית היא כשל ספרייה מודרנית.  ספרן, בוגר הישיבה, המועסק בשכר, יושב מאחורי דלפק בכניסה, הוא אמנם אינו בעל השכלה ספרנית פורמלית אך משיחה עמו עולה שהיכרותו את התחום טובה למדי. המקום מנוהל באמצעות תוכנת ספיר, המיועדת לספריות קטנות יחסית. אין קטלוג מודפס והחיפוש נעשה באמצעות  המחשב. ישנה השאלת ספרים לתלמידים החפצים בכך והפותחים כרטיס באמצעות התכנה וישנם גם שירותי יעץ והדרכה שנותן הספרן.

 הרחבת המצאי היא בעיקר תוצאה של רכש, הנעשה בהתאם ליכולות ולצרכים. כך, למשל, נרכשות מהדורות חדשות של ספרי אמונה הנלמדים בישיבה, כאשר יש בהן חידוש משמעותי.  ישנה השפעה מסוימת, אם כי לא רבה, של פעילות מכון המחקר התורני על הרכש והמצאי. כך, למשל, כאשר שקדו במכון על הוצאת מהדורות מחודשות של "אורחות חיים" מאת רבי אהרן הכהן מלוניל או אור זרוע מאת רבי יצחק ב"ר משה מווינה נרכשו ספרים שהיו נחוצים לעבודה זו. בעבר קיבל אוצר הספרים גם מספר עיזבונות שלא נשמרו בנפרד אלא פוזרו בין הספרים שבספריה. הספרן קשוב לבקשות התלמידים ומחזיק רשימות של ספרים שתלמידים בקשו לרכשם, אם כי הרכישה כפופה, בסופו של דבר, לשיקולים נוספים ולא כל בקשה לרכישת ספר מתמלאת.

רבני הישיבה כמעט שאינם מתערבים בתוכן המצאי, וגם כאשר הם עושים זאת, הדבר נעשה כמענה לשאלות הספרן. הגישה של 'תורה גדולה' מסתייגת מצנזורה ובמקום ישנם גם ספרים כ"ביאור" של משה מנדלסון והספרות החיצונית. כנראה מתוך הנחה שהתועלת העשויה לצמוח משימוש בספרים אלה עולה על הנזק העלול להיגרם מהם.

 ישנם גם ספרים המוגדרים כ'נדירים' אם כי רובם הם דפוסים ישנים מן המאה היט, השמורים בחדר נפרד עקב מצבם הפיזי. הללו נרכשו לצרכים לימודיים ולא  לשם אספנות ועם התפתחותם של מאגרי המידע הדיגיטליים הופסקה רכישתם של ספרים מסוג זה.  

 

בכניסה ל"אוצר הספרים", מול דלפק הספרן, מוצגים תצוגה של הספרים החדשים והגיליונות האחרונים של כתבי העת שהגיעו אליו. ומדפים שעליהם  ספרי יסוד – ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשים, רמב"ם טור ושולחן ערוך וכו'.  ספרי יסוד וספרים הנמצאים בשימוש קבוע ותדירי בלימוד השוטף ישנם גם במדפי הספרים שבבית המדרש. ההול מוביל לאולם  רחב, כשבמדפים שמול פני הנכנס המקרא ופרשניו ובאלה שמשמאלו  התלמוד ופרשניו, ראשונים ואחרונים. בהמשך האולם ספרות ההלכה, החסידות, המחשבה והמוסר. באגף הימני של האולם, הקטן יותר והמוצנע יחסית, ספרי מחקר ומספר מדפים המוקדשים לספרי היסטוריה.

 "אוצר הספרים" משקף את מדרג הלימודים בה, תחום הלימוד הבסיסי והמרכזי הוא התלמוד הבבלי, והוא ומפרשיו תופשים גם את המקום המרכזי והנגיש ביותר ב"אוצר הספרים".  ספרי המקרא נמצאים במקום בולט, אם כי לא מרכזי כמו התלמוד. ספרי ההלכה, הנלמדים בשלב מאוחר יותר של מסלול הלימוד הישיבתי, בידי בחורים מבוגרים ואברכים, מונחים בחלק הפנימי יותר של "אוצר הספרים". בחלק פנימי מונחים גם ספרי המחשבה, הללו אמנם תופסים מקום חשוב בתכנית הלימוד, אך לא כה מרכזי כתלמוד. ספרי ההיסטוריה, הביוגרפיות, וכדו' נחשבים אמנם לחלק מ"התורה הגדולה", אין הם גופי תורה ממש ולכן מקומם באוצר הספרים צדדי ומוצנע יחסית. באגף זה נמצאים גם הספרים החיצוניים,  שעם כל חשיבותם ללימוד ולמחקר, לא ניתן לראות בהם חלק אינטגרלי מהתורה הנלמדת בישיבה. במקום מוצנע פחות, אם כי צדדי למדי, נמצאת הספרות הקבלית. ספרות זאת נחשבת לאזוטרית ואינה נלמדת בישיבה. עם זאת, לפעמים התלמידים נזקקים לעיון בה תוך כדי לימוד ספרי הגות המצטטים ממנה. יש באוצר הספרים גם מספר רב יחסית של כתבי עת שוטפים, הללו נמצאים בחלק הפנימי שלו. יש לציין שבהתאם לגישת 'התורה הגדולה' מקבל אוצר הספרים גם כתבי עת שאינם תורניים במובהק, כמו 'לשוננו' היוצא לאור בידי האקדמיה ללשון העברית.

 

 

הספרים מסודרים בשיטת מיון מקומית שנוצרה בזמן הקמת הישיבה. השיטה מתייחסת לנושאים ואינה יורדת לרמת המחבר והספר הבודדים, למעט במקרים שבהם שם הספר או המחבר מובנים בנושא.

הנוטציה כוללת שלשה מרכיבים – צבע, אות ומספר. למשל, ספרי ההלכה מסומנים בתווית ירוקה, ספרים העוסקים בהלכות שבת באות ז, בהלכות שבת עצמן ישנה חלוקה לנושאי משנה, לספרים העוסקים בל"ט מלאכות תווית ירוקה שעליה האות ז והמספר 3, להלכות מוקצה ניתן הסימן ז7, לדיני עירובין ותחומין המספר ז8 וכן הלאה.

רמת הפירוט של החלוקה נקבעת מסיבות איכותיות או כמותיות. בכל הנושאים ישנה חלוקה בין "ראשונים" ל"אחרונים", אך רק בתחום המהווה את ליבת הלימוד הישיבתי, התלמוד ומפרשיו, היא מתבטאת גם בהבדל בצבע, ה"ראשונים" בתגיות לבנות וה"אחרונים" בתגיות בצבע קרם, ולא באותיות ובמספרים בלבד כמו בשאר התחומים.

הדומיננטיות של הראי"ה ותלמידיו מתבטאת גם בפירוט הרב יחסית של הספרות שיצרו וזו הקשורה בהם, המסומנת ככל ספרי המחשבה, בתוויות סגולות, מסומנת באות ה' ומחולקת לחמישה נושאי משנה – ה1, כתבי הראי"ה, ה2, כתבי הרצי"ה, ה3, כתבי הרי"מ חרל"פ, ה4, כתבי הר"ד כהן, "הנזיר", ה5, מפרשי הראי"ה ותולדותיו.

מתבטאת כאן גם הנטייה שישנה לשיטה, אם כי לא בצורה עקבית, לרכז ספרים שמוצאם באותו בית מדרש במקום אחד. כך, למשל,  בתחום ההלכה ישנם נושאים של "פסקי תימן" או "חכמי פרובנס". כאמור, במקרים מסוימים שם הספר או המחבר מובנים בנושא, כך למשל הוא ב"משנה ברורה" שזכה עקב חשיבותו למספר משלו או ב"ילקוט יוסף", שהוא ספר הלכה חשוב ובעל  כרכים רבים.

בסוגות מסוימות ישנה  התחשבות בסדר אלפבתי של שמות הספרים, כך, למשל, בספרות הפרשנית ליד החזקה של הרמב"ם, המסומנת בתגיות חומות ובאות ג, שם ספרים ששמם מתחיל באות א מסומנים ב-ג1, כאלה ששמם מתחיל באותיות ב-י מסומנים ב-ג'2 וכן הלאה. חלוקות דומות ישנן גם בשו"ת האחרונים ובמפרשי התורה, הדבר נובע כנראה מהמספר הרב של ספרים השייכים לסוגות אלו והצורך לבדל ביניהם. 

כאמור לעיל, ספרות המוסר הנלמדת בישיבה נלמדת כחלק מלימודי המחשבה והאמונה, והדבר מתבטא גם בשיטת המיון הכוללת את ספרות המוסר בספרות המחשבה, אם לפעמים החלוקה המשנית יוצרת הבדלה ביניהם. כך למשל האות ח מסמנת ספרים העוסקים במידות, שרובם, מטבע הדברים, ספרי מוסר, כך גם האות ט, המסמנת מידות והדרכות, אולם "מסילת ישרים" נמצא עם שאר ספרי הרמח"ל שעקב חשיבותם זכו לסימן משלהם, ושרובם אינם ספרי מוסר ומסומן, כמותם, בתגית סגולה הנושאת את האות ב. יש לציין שספר המוסר הנודע, "ראשית חכמה", מאת רבי אליהו די וידאש, הספוג השפעה קבלית גלויה וברורה, ממוין כספר קבלה. דומה שהעובדה שבישיבה לא מתקיים לימוד מוסר הביאה לבחירה במיון לפי המחבר,  במקרה של "מסילת ישרים" או לפי האוריינטציה הקבלית של החיבור, במקרה של "ראשית חכמה", מתוך התעלמות מסוימת מייחודם של ספרים אלה כספרי מוסר.

חלק גדול מהספרות החסידית נכתב כפירושים ודרשות על התורה, אף על פי כן בחרה השיטה לרכז את כל הספרות החסידית במקום אחד. נראה שהחלטה זו הושפעה גם מכך שהמקרא נלמד בישיבה בשיטתיות כמקצוע בפני עצמו, עובדה המעצימה את המודעות להבדל  שבין פרשנות הכתוב לבין הגות ודרשנות המשתמשת בפסוקים כנקודת מוצא להרצאת רעיונותיה. החלטה זו מאפשרת גם לרכז את יצירותיו של כל אדמו"ר, הוגה או זרם חסידי במקום אחד, בלא להפריד בין ספרים המסודרים כדרשות על התורה לבין ספרים המחולקים לפי עניינים ונושאים.

הרצון לעסוק ב'תורה גדולה' מכניס, כאמור, לבית המדרש גם ספרות מחקרית, אך, ברוח הראי"ה, הוא אינו מטשטש את הגבול שבינה לבין הספרות התורנית גופא. הדבר בא לידי ביטוי גם בשיטת המיון. כך, למשל, ספרי העוסקים בחקר מחשבת ישראל, התפילות או החסידות, מתויגים כספרי מחקר, בתגיות צהובות, כשלכל אחד מהם אות ומספר שונים [צ3 מחקרים במחשבת ישראל, צ4 מחקרים בתפילה ובפיוט, וכן הלאה], וכפי שכבר צוין גם מקומם ב"אוצר הספרים" הוא במקום הצדדי יחסית שנועד לספרות המחקרית.   

ההימנעות משימוש בשיטות המיון מקצועיות המקצועיות נובעת מאי התאמתן לשימושם של התלמידים ולתפישתם את מפת הידע התורני. למתן נושאים בלבד בלא לרדת לרמת הספר ישנה גם סיבה פדגוגית- הדבר מחייב את המשתמש ב"אוצר הספרים" לערוך "שיטוט רוחני" בלשון הספרן ולהתוודע אגב כך לספרים נוספים בנושא שבו הוא מתעניין. עידוד ההכרות עם מקורות נוספים הוא חלק מהתפישה של "תורה גדולה" ויישומו בספריה נובע, כנראה, מראייתה ככלי חינוכי התורם להתפתחותו של התלמיד. גישה זו מעניקה יתרון ברור למדיה המודפסת על פני המדיה הדיגיטלית, המפחיתה את האפשרויות לעלעול מסוג זה, עובדה המעוררת הרהורים מעודדים בנוגע לעתידה של ספריית הנייר בעידן המחשוב. יש לציין גם שגישה זו מנוגדת לגישה, המקובלת כיום בכמה ספריות אקדמיות, הממעיטה בחשיבות העלעול במדף ומדגישה את יעילות החיפוש בקטלוג הממוחשב.

כדי להקל את ההתמצאות מודבקים על צדי המדפים דפים מודפסים, בהם מפורטים נושאי הספרים שבמדפים.

דומה, שלמרות ששיטת המיון אינה מקצועית ומפורטת, ואולי דווקא משום כך,[4] ניתן ללמוד ממנה ולהשתמש בתובנותיה בעבודה הספרנית השוטפת ואף לצורך פיתוח נוסף של שיטת המיון המקצועיות הקיימות ועל אחת כמה וכמה לצורך פיתוחה של שיטת מיון חדשה ומשוכללת יותר לספרות התורנית, אם וכאשר זו תפותח.

 

מלבד ספרים, ישנם באוצר הספרים גם כמה עמדות מחשב לשימוש התלמידים. ישנם תקליטורים של מאגרים תורניים ואפשרות חיבור לכמה אתרי אינטרנט בשיטת "הרשימה הלבנה", זאת בהתאם לגישה הרווחת בציבור התורני-ציוני, שאינה מתנגדת עקרונית לשימוש ברשת אך מודעת היטב לבעיות שהדבר עלול לעורר.[5]  

שיעורים שניתנו בישיבה מוקלטים ומועלים למחשב  שבאוצר הספרים. ישנו ציוד להאזנה במקום וניתן גם להוריד את השיעורים לנגנים, חלק משיעורים אלה נגישים גם באתר האינטרנט של הישיבה. ההתפתחות הטכנולוגית, שעשתה את ההקלטה והאזנה לפשוטות ונוחות בהרבה מבעבר, שינתה את הרגלי הלמידה וכיום מקובל בישיבות לחזור על שיעורי הרמי"ם לא רק מתוך סיכומים כתובים כבעבר אלא גם, וכנראה בעיקר, מתוך הקלטות. 

בדומה לספריות הכלליות מטפל "אוצר הספרים"  גם בחומר דיגיטלי וישנה הכרה, מודעת או לפחות אינטואיטיבית, בתפקידו כגוף האחראי לשימור, אחזור והפצת ידע בכלל, ולא ככזה שכל עניינו באכסון ספרים ובסידורם. 

שירות נוסף הוא מכונת צילום, המוצבת גם היא באוצר הספרים.

 

נראה שניתן להגדיר את "אוצר הספרים" של ישיבת "אור עציון" כמוסד שאימץ מרכיבים רבים של ספרייה מודרנית [ספרן בשכר, ניהול באמצעות תכנה, השאלה, הקפדה על סדר וכו'] ועם זאת לא איבד את מהותו כ"אוצר ספרים". שילוב זה מעוגן במשנתו הראי"ה, שדגל, כאמור, בשילוב מרכיבים מודרניים בתוך העולם המסורתי תוך שימור חיוניותו של זה האחרון ועולה בקנה אחד עם האווירה הכללית בציבור ממנו באים תלמידי הישיבה. נראה שיש בכך בכדי לחזק את הטענה שמוסד הספרייה, בכל מקום שהוא, אינו כלי טכני בעלמא, אלא ביטוי לעולם הערכי והתרבותי של מקימיו,  מפעיליו ומשתמשיו.

אופיו של "אוצר הספרים" בכלל ככזה שתכליתו לשרת את מטרותיה הרעיוניות, הלימודיות והחינוכיות של הישיבה, ניכר גם כאן, הן בתוכן המצאי והן בשיטת המיון שלו ובסידורו הפנימי. תפישת "אוצר ספרים" כהמשכו של בית המדרש מעצימה את זיקתו של לדרכה של הישיבה ומבליטה את היותו מעין שיקוף של דרך זו. 

בחינת "אוצר הספרים" של ישיבת "אור עציון" מחזקת גם את הטענה לפיה שככל ששיטת לימוד מקיפה ועצמאית יותר כך מעמדו של "אוצר הספרים" מרכזי יותר, טענה שיש לה השלכות על מעמד הספרייה בכלל.

שילוב השימוש במדיה הדיגיטלית מחד ובחירה בשיטת מיון המושתתת על עידוד הפניה לספר המודפס מאידך, מעורר חשיבה חדשה בנוגע ליחס בין שני אלה ולעתידה של ספריית הנייר.

הכרעות שונות שנעשו באוצר הספרים, כמו האחדתה של הספרות החסידית או בידולה של הספרות המחקרית, עשויות לסייע בעתיד למפתחיה של שיטת מיון משוכללת ומפורטת לספרות התורנית, אם וכאשר כזו תפותח, ובהווה לספרני היעץ, הנדרשים לא אחת לאפיון היצירות שתחת ידם.