א. "גזענות בצבע"

clip_image002

clip_image004

 

"גזענות בצבע"

תערוכת ספרים ותעמולה אנטישמית במערב אירופה במאות ה 19-20

מאוסף הספרים הנדירים של הספריה המרכזית ע"ש וורצווילר, אוניברסיטת בר אילן

ערב יום השואה, תשע"ה

פתיחה:

דוד בן נעים

אוצר אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד, אוניברסיטת בר אילן.

בתערוכה שנפתחה בערב יום השואה בספריה המרכזית בבר אילן, רציתי להראות את כוחה של התעמולה הגזענית והאנטישמית כפי שבאה לידי ביטוי באירופה המערבית  בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. הוצגו בתערוכה חומרים מאוספי הספריה ובהם: ספרים, עיתונים, דפים בודדים וגלויות אנטישמיות. חדירת התעמולה הארסית נעשתה במגוון שיטות הפצה כך שהמדיה החזותית הציפה את התודעה והדימוי החזותי המגחיך והאנטישמי של היהודי  התבסס .

הגדילו לעשות והתעמולה התבססה כבר בילדות ע"י ספרי ילדים.

חלק נרחב מהתערוכה הוקדש לשני ספרי ילדים אנטישמיים שהופצו ע"י הנאצים "הפטריה המורעלת" Der Giftpilz ו"אל תבטח ביהודי ובשועל באחו" Trau keinem Füchs auf grüner Heid und keinem Jud bei seinem Eid

clip_image006

 

 

 על המצאת "האף היהודי" ראה נא כאן

בפתיחת התערוכה התכבדנו בדברי פרופ' אליה רודוב ראש המחלקה לאמנות יהודית, פרופ' דן מכמן שדבריו יובאו להלן, ובקטעים מוזיקליים של הנגן יוסי לנדמן.

 

להלן תקציר ערוך מדברי פרופ' דן מכמן, ראש המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר ומופקד הקתדרה ע"ש אברהם ואדיתה שפיגל באוניברסיטת בר-אילן; וראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ומופקד הקתדרה ע"ש ג'ון ניימן ביד ושם.

———————————————–

פרופ' דן מיכמן

דברים בעת  פתיחת תערוכה

 

כאשר בוחנים את  הכותרת של התערוכה "גזענות בצבע: ספרים ותעמולה אנטישמית במערב אירופה במאות ה -20-19" הכותרת לכאורה מובנת. אולם זוהי טעות אופטית. ישנם מושגים שמאבדים במשך הזמן את משמעותם המקורית מצד אחד, ומצד שני יש מושגים שאיננו מודעים להקשר שבו הם צמחו. המושג "גזענות" איבד בימינו את משמעותו המקורית והפך לתחליף למושגים "אפליה" או "יחס רע לקבוצה אחרת". אבל מבחינה היסטורית, "גזענות" היא מושג שציין תפיסה חברתית ונוצר על ידי בעלי תפיסה זאת.

התפיסה הגזענית צמחה והתגבשה באמצע המאה ה-19 מתוך צירוף תובנות שעלו מכמה מקורות דיסציפלינריים מחקריים: מאנתרופולוגיה, מביולוגיה וגם מבלשנות. שורשיה של התפיסה שיש קבוצות אנושיות שהן שונות במהותן הפנימית העמוקה והעקרונית זו מזו וכי השוני הזה קשור באופן טבעי לצבע העור ולתווים גופניים חיצוניים מצויים בשנות ה-30 של המאה ה-18, וביטא אותה לראשונה באופן מסודר החוקר השבדי לינאוס  (Carl Linnaeus)בספרו "שיטת הטבע".  בספר  זה הוא מחלק את העולם לארבעה גזעים: לבן, אדום, צהוב ושחור, והוא כבר מייחס לגזעים תכונות פנימיות, נפשיות, על פי הצבע החיצוני. תיאוריה זאת התפתחה וקיבלה בהמשך דחיפה מצד ביולוגים במסגרת התפתחות תורת האבולוציה במחצית הראשונה של המאה ה-19; שיאו של תהליך זה אצל צ'ארלס דארווין בספרו "מוצא המינים" (1859). הרעיון – שהעולם מחולק לגזעים והם שונים מהותית זה מזה והם נמצאים במלחמת קיום – יצר תודעה חדשה לחלוטין, בעלת השלכות חברתיות. הדארוויניזם החברתי הצמיח גזענות לוחמנית, על סמך ההבנה ש"מלחמת קיום" היא גזרת הטבע, ועל כן, מי שרוצה לשרוד ולנצח במלחמה זאת חייב להיאבק באויביו – הלוא הם הגזעים האנושיים האחרים. בתוך הגזענות החדשה והמורכבת יותר, עלתה הטענה, ששוני אינו נבחן רק בצבע העור, אלא גם בשלל נתונים גופניים ופנימיים אחרים. כאן נכנסה הבלשנות ותרמה שני מושגים חדשים: "ארי" ו"שמי". המושג "ארי" נלקח משפת הסנקריסט שהתגלתה בשנות הששים של המאה ה-18 בהודו, והתברר כי היא האם של קבוצת שפות אירופיות (מכאן המושג "שפות הודו-אירופיות"). המילה "ארי" ציין בסנסקריט קבוצת עלית, את האצולה. את המושג "שמי" חידש הבלשן וההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנן (Ernest Renan ) בשנת 1855. גם היא באה לציין קבוצת שפות קרובות, שמקורן משותף: האכדית, הערבית, העברית, השומרית ועוד. רנן הסתמך על חלוקת הקבוצות שבספר בראשית, וקרא לשפות הללו "שפות שמיות"; בספר המשך (משנת 1859) ידבר גם על העמים השמיים.

כך התפתח המושג של גזענות, כתפיסה ורעיון שבאופן זה העולם מחולק ופועל וכי המאבק בין הגזעים הינו יסוד עקרוני. יוצא מזה, שמי שמפיץ את רעיון ההרמוניה והשלום פועל נגד הטבע. רעיון הגזענות הוא חידוש מאד משמעותי של אמצע המאה ה-19, וכשהיו מי שהאמינו ברעיון זה כאמיתי ונעדר ערעור, היו גם מי שחיפשו כיצד לתרגם את הרעיון למעשים חברתיים ופוליטיים. הם שאלו את עצמם "מי הם האויבים שלנו בתוכנו, באירופה? " התשובה לכך הייתה, על פי המושגים החדשים: "השמים", והמייצג המובהק של ה"שמים"  הם היהודים. התפיסה הגזענית החדשה התחברה אל – או: התיישבה על – מסורת עתיקה ומבוססת של שנאת יהודים שהיתה נחלת המסורת האירופית-נוצרית. כך  נוצרה תרכובת חדשה של יחס אנטי-יהודי: ה"אנטי-שמיות".

המושג אנטישמיות בעל משמעות רבה ובנוי משלושה רכיבים: "אנטי", "שמי" והסיומת "איזם" (או בעברית: "-ות"). מאופיו של המושג, בהשוואה למושג ישן וידוע עד אז – "שנאת יהודים" (Judenhass) ניתן ללמוד מספר דברים: החלפת הרכיב "יהודי" ברכיב "שמי" באה לומר: "אנחנו לא כנגד היהודים כדת! אנחנו חילוניים." החלפת המילה "שנאה", שהיא מילה המציינת רגש, ברכיב "אנטי" באה לציין שההתנגדות ליהודים אינה רגשית אלא  דחייה "טבעית", בעלת יסוד מדעי-כביכול: "איננו שונאים, אלא, יש הבדל אורגני ביננו"; או: "הדחייה מהיהודים היא פעולה כימית; אדם תרבותי אינו שונא, אבל יש דבר-מה מהותי ביהודים שהוא דוחה". בסגנון זה כתב וילהלם מאר (Friedrich Wilhelm Adolph  Marr ), אשר לו מייחסים את המצאת המושג אנטישמיות בסוף שנות ה-70 (אבל הטיעון שהבאנו מפיו נכתב על ידו כבר ב-1863). הטיעון הזה התחזק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 בדבריהם של כותבים נוספים. כאשר הפך לזרם ולהשקפה שלמה יותר, נוספה לו הסיומת "איזם". רכיב זה – המוכר לנו גם ממושגים כמו קפיטליזם, סוציאליזם, ליברליזם, ציונות (Zionism) וכד' – מציין השקפה כוללת על הדרך שבה צריך לנתח את העולם ולפעול כדי לנהלו כראוי. אם כן, תוך זמן קצר הפכה שנאת היהודים לזרם המשתתף במאבק הפוליטי.

לפיכך, המילה "אנטישמיות", שהיא כיום מילה נרדפת ל"שנאת יהודים", לא היתה כזאת מבחינה היסטורית. מבחינה היסטורית היא מילה שבאה דווקא להגדיר מחדש את היחס ליהודים, ובאופן רדיקלי. הגזענים התנגדו באופן נחרץ לגישה האנטי-יהודית הכנסייתית וגם לגישה הליברלית והסוציאליסטית: כל אלה הציעו לפתור את "בעיית היהודים" על ידי המרת דת לנצרות או התבוללות מוחלטת; הגזענים טענו, כי זה מכשול גדול מאד, כי פתרונות כאלה דווקא מכניסים את היהודי מבחינת הגזע – שכבר אינו יהודי מבחינה דתית או לאומית – עמוק לתוככי החברה. בשל כך, בשביל הגזענים החזות החיצונית, המנהגים, צורת הדיבור וה"חשיבה היהודית" החומרנית הופכים להיות עיקר.

לסיכום ייאמר, שגם אם יש יסודות של ייצוג אומנותי סטיריאוטיפי של היהודי עוד בימי הביניים, הרי שיש התפתחות עצומה וגיבוש מובהק של דמות "היהודי" במחצית השנייה של המאה ה-19, ושייצוגים ומסורות אלו נמשכות עד היום ומועתקות לתרבויות אחרות, ובהם, לצערנו, העולם המוסלמי ואף המזרח הרחוק – למרות שהמקורות הם אירופיים במובהק. המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הם ודאי תקופת העיצוב בה"א הידיעה של מה שאנחנו קוראים "האנטישמיות המודרנית". אמנם, אנחנו נוטים להתמקד בעיקר באנטישמיות הגרמנית בשל השואה, אבל תרומה גדולה לאנטישמיות המודרנית "תרמו" צרפתים – כפי שבא היטב לידי ביטוי במוצגים בתערוכה זו, המתארים את משפט דרייפוס: בקריקטורות, במאמרים בעיתונים ובעיתונות שכולה אנטישמית, ובספרים. הדמויות הנראות בתערוכה באות לייצג את "היהודי" במהותו דרך הסממנים החיצוניים: היהודי צריך להיות שמן, בעל תווי פנים וגוף המביעים חומרנות זללנות, תאוותנות, עושר (שהושג במרמה ובהונאה), חוסר נאמנות ושתלטנות.

clip_image008_thumb.jpgclip_image010

תגובה אחת על א. "גזענות בצבע"

  1. פינגבאק: תוכן גיליון לד | Safranim's Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s