ד. המוסיפים חטא על פשע

 הערת העורך: לבקשתו של מכובדנו פרופ' זאב גריס אנחנו מפרסמים את מחאתו החריפה כנגד גיש עמית וספרו  אקס ליבריס, כדי להזים את עלילת הדם שכתובה בספר (כלשונו במכתבו אלי).

 

פרופסור זאב גריס

אוניברסיטת בן גוריון

באר שבע

דברים על הקולוניאליזם התרבותי הציוני בעקבות קריאה בספרו של גיש עמית "אקס ליבריס": היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים.

  ערב עיון במכון ואן ליר בירושלים ביום חמישי כ"ג שבט תשע"ה,  12.2.15

                                              

 

               אני מבקש להקדיש את דברי לזכרו של חברי המנוח פרופ' אריה לאו מוצקין, אחיו של פרופ' גבי מוצקין מנהל מכון ואן ליר, שבימים אלה מלאו תשע שנים למותו, ואשר ראה עצמו כממשיך דרכו של סבו, ששמו כשמו, ושהיה מראשי התנועה הציונית ; וכשלעצמו? כשלעצמו היה חברי אריה, מזרחן מובהק- תלמידו של פרופ' שלמה דב גויטיין ומכוח זה חבר הוועד המנהל של מוזיאון האיסלם בירושלים, שהיום מנסה מנהלו, החדש מקרוב בא, לחסל את ספרייתו החשובה, דבר שאריה היה לבטח מונע. הוא היה גם מומחה לפילוסופיה כתלמידו המובהק של פרופ' לאו שטראוס, איש רוח שמוטת כנפי שליטתו בספרות מקור ומחקר הייתה פרוסה מן הפילוסופיה היוונית  העתיקה,  דרך הפילוסופיה הערבית הימי ביניימית ועד לפילוסופיה האירופית הכללית, שנכתבה תחילה בלטינית, ועם שינוי הזמנים בלשונות העמים השונות. אריה שלט  בלשונות העמים, עתיקות  גם חדשות ובספרותן שלטון ללא מצרים; שלטון  שמעט  השתוו אליו ושהביאו, באחרית ימיו, לפרץ של תרגומי שירה מופלאים מכמה שפות; תרגומים שמחכים כי יפרסמום בספר.

                                          מה בין הגירה לקולוניאליזם? 

               בהקדמה למהדורה בצרפתית של ספרו של חוקר שומר הגדול שמחה נח קרמר, הקורא עצמו באנגלית SAMUEL NOAH, " ההיסטוריה מתחילה בשומר", כתב המלומד הצרפתי ז'אן בוטרו,  כי הצלחתה הגדולה של ממלכת שומר לבנות אימפריה משגשגת, הביאה אליה מהגרים רבים שאימצו את תרבותה וגם השפיעו עליה, עד כדי  כך, שהשפה האכדית, הנוהגת בפי המהגרים  תפסה את מקומה של השפה השומרית. אבל עם זאת  נשמרה השפעת התרבות השומרית  אצל מי שירשוה, משך מאות שנים רבות. בעצם בוטרו  מתאר את הקורה בהיסטוריה האנושית לכל ציויליזצייה מפותחת; היא מושכת אליה מהגרים. מחבר הספר שלכבודו התכנסנו היום, מכיר רק בהגירה שהיא תוצאה של כיבוש קולוניאלי; קולוניאליזם שמוצאו באירופה הנוצרית, שמייסדי התנועה הציונית אימצו את דגמי המחשבה שלו, כמו גם את אופני הפעולה שלו בהתיישבותם בפלשתינה, היא ארץ ישראל, בה הם רצו להמציא לעצמם, לדעת המחבר, זהות מדומיינת וחדשה. הוא כמובן לא שמע על האידיאולוגיה האיסלאמית הישנה, שעכשיו צצה שוב, כעוף החול, ופורשת כנפיה; היא האידיאולוגיה המחלקת את העולם לחלק שבו כבר שולט האיסלאם ולחלק שחרב האיסלאם תכבוש. אידיאולגיה שכוללת גם תרגומה למרחץ דמים של המאמינים בנביא המשתייכים לתנועות הלא נכונות , ולא אאריך בכך.

              הצד האחר של הקולוניאליזם המוסלמי היה צד שהמחבר אינו מכיר כלל והוא תרומת האיסלאם הכבירה לתרבות העולם, בדיוק במה שגיש עמית מאשים את הציונות:  באיסוף, שימור והצלת אוצרות תרבות בארצות שחרב האיסלאם כבשה, במאות הראשונות להתפשטותו בעולם. זה אותו האיסלאם שמתוכו קמה האימפריה העות'מאנית האדירה ששלטה במרחבי ארץ עצומים מן המאה השש-עשרה ועד לראשית המאה העשרים, בה הגיעה ניוונה להבשלה והיא  התמוטטה, כגוף קשיש שברח לו הסידן מן העצמות, והוא נופל ושובר את ירכו עקב כך, ולא בגלל הנפילה כשלעצמה.

             גיש עמית אינו מכיר בתופעת  ההגירה  ללא מלחמה, שמאפיינת נטישת ארצות בהן חיו המהגרים דורי דורות, בעבור מקום בו יטיבו את חייהם, ובמקרים לא מעטים פשוט בעבור  הצלת עצמם, מפני מות, רעב וחולי. הגירה מהסוג שמצאנו בתולדות שומר, ובקפיצת הדרך שאפשרית בהרצאה, בתולדות אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה, בשנות הרעב הגדול, והפוגרומים ביהודים ברוסיה, כאשר ארצות הברית פתחה שעריה וקלטה מיליוני מהגרים איטלקים, אירים וגם למעלה משני מיליון יהודים ממזרח אירופה. הגירה זאת כוללת מיניה וביה, בכל זמן ומקום נטישה של רכוש ובתוכו בתים, קרקע, חפצי ערך ותרבות וביניהם ספרים.

                שונה מן ההגירות הללו היא הגירת היהודים לפלשתינה היא ארץ ישראל. מעטים היו אנשי העליות הראשונה והשנייה שעלו ארצה שעה שרוב בני דורם הגרו לארצות הברית ממזרח אירופה. הם הגרו לארץ שחונה וחסרת אוצרות טבע ובה יצרו, בעיקר אנשי העלייה השנייה, שמנו כולם ביחד אלפים בודדים,  מוסדות ותשתיות לבניין אומה ומקום  ובית למאות אלפי מהגרים יהודים שרובם פליטים שהצטרפו אליהם. בתוך אלה היו קבוצה גדולה של יהודי גרמניה שעלו לארץ, כי לא רצו בהם בשום ארץ אחרת,  עת  בקשו, בין שנת 1933 ל-1939 לחיות שלא תחת שלטון הנאצים שמררו את חייהם; עלייה נוספת עצומה בממדיה והגדולה כמה מונים מן העלייה הגרמנית היא העלייה של יהודים מארצות האיסלאם שהיגרו ארצה אחרי מלחמת העצמאות, ויותר מאוחר באה  הגירה המונית של יהודים מרוסיה משנות השבעים ואילך של המאה העשרים, שכבר מסמנת רצון לא רק לברוח מרוסיה אלא להגר למקום בו יטיבו את חייהם, עם התפתחות הישוב והמדינה בארץ.

              בתוך גלי ההגירות הללו יש מקום של כבוד בעבר ולא פחות מכך גם היום, למהגרים מוסלמים שנעו בעולם בעבר וגם לפלשתינה. והיום? היום יש בין המהגרים המוסלמים הללו מהגרי עבודה ומחפשי מקלט שמבריחים גבולות בדרך אל ארץ האושר- ישראל, או שהם  נעים על ספינות רעועות ליבשת אירופה ולאוסטרליה, ומבריחים חמדניים מרוששים אותם. מנוולים אלה אינם שייכים, הפלא ופלא לחבורות הקולוניאליסטים מאירופה, אלא מוסלמים הם כמוהם ובכל זאת שודדים. האם גם זה יקרא מיזם קולוניאלי מאורגן? והתנחלות המתכננת לפרק את אירופה, או אוסטרליה מבפנים?!

                       המקור התיאולוגי להשפלת הפליטים הפלשתינים

                  הקורא את ספרו של גיש עמית ובמיוחד את מבואו ואחרית הדבר שלו תוהה ושואל את עצמו מדוע שלא  נלמד שיעור ולקח משיטת ההוקוס פוקוס האקדמית שלו, לפיה אימצה הציונות את רעיונות האורינטליזם האירופי הנוצרי  ומנגנוני פעולתו בעולם,   כדי לבטל  את ערכם העצמי של יהודי הגולה ואת זכותם לחיי רוח וחומר עצמאיים ומשגשגים וכך את זכותם הדומה של ערביי פלשתין ויהודי תימן שעלו ארצה, ונקבע כי מדינות ערב- אחיות הפלשתינים, אמצו את התיאולוגיה הנוצרית האירופית כלפי היהודים והחילוה על ערביי פלשתין.

               האידיאולוגים הנוצרים הכירו בכך שבניגוד לתפישתם את עצמם כישראל האמיתי בו יטמעו היהודים בהמירם דתם לנצרות,  היהודים מתמידים בעיקשותם  לשמור על דתם. כתקנה למצב המביש הזה יצרו הנוצרים אידיאולוגיה חדשה , המחלחלת ומבעבעת בעולם הנוצרי עד ימינו אלה,  ולפיה היהודים יהיו עדים תמידיים ולעולם, על ניצחון הנצרות בעצם קיומם השפל והנחות בעולם בו שולטת הנצרות.

            ממש כך מדינות ערב  עשו את פליטי פלשתינה לעדים נצחיים לתבוסתם, ולפשעי הציונות, באמצעות דחיקתם למחנות פליטים, ללא כל השקעה בשיקומם ושילובם באוכלוסיית ארצותיהם, שחלקן יכולות בעושרן לשקם עוד  מיליוני  פליטים ונרדפים בארצות האיסלאם היום, החל בסוריה וכלה בניגריה.

           מכאן נגיע למסקנה נאורה כביכול, שכמו שלמדינות הנוצריות חלק מכריע ביצירת התודעה הלאומית היהודית, בזכות השפלת יהודיהן, כך למדינות ערב חלק מכריע ביצירת התודעה הלאומית הפלשתינית, בזכות השפלתם במחנות הפליטים שהקימו להם בתוכן.  כל זה כאילו יהודים ופלשתינים אינם מסוגלים לגלות שאיפה לאומית מבלי שיושפלו תחילה.

          מפעל "אוצרות הגולה" וטיבן של האסמכתאות שמביא המחבר

             ספרו של גיש עמית עוטף דיון בשלשה פרקים שאינם שווי משקל, על גזל ושוד כביכול של ספרים בידי אנשי הספרייה הלאומית, בהרבה מלל על פשעי המיזם התרבותי הציוני, כשהאסמכתאות שהוא מביא למחקר קודם למחקרו על חטאי הציונות, הן כמעט אך ורק מאת  מי שכותב לשיטתו בארץ: כמו הדוקטורים עידית זרטל, ענת מטר וברוך קימרלינג, או בחו"ל: כמו הפרופ' ראשיד כאלידי, או העיתונאי היהודי האיטלקי גד לרנר ועוד חובבי ציון.   לעומת זאת הוא מוסר מעט מאד מידע על טיב הספרים שגזלו הציונים וכך גם אינו כותב על ההקשר הרחב החברתי שבו התרחשו המאורעות.

    א-   האם הסופר פרימו לוי סבל משנאה עצמית?                                                    

            טול לדוגמא את המוטו לפרק הראשון בספרו של גיש עמית המצוטט מראיון שערך גד לרנר עם הסופר הנודע פרימו לוי שאמר ללרנר: " אני יהודי גלותי, הרבה יותר איטלקי מאשר יהודי, מעדיף שמרכז הכובד של היהדות יישאר מחוץ לישראל… התרבות היהודית עצמה , ובעיקר זו האשכנזית יש בה חיות רבה יותר במקומות אחרים, בארצות הברית למשל, שבה  היא אפילו דומיננטית"  (פרימו לוי: שיחות וראיונות 1987-1963, תל אביב  תשס"ז, עמ'  282).

              מה שמשמיט גיש עמית הוא את הקונטקסט של הראיון עם פרימו לוי . הראיון שערך לרנר כמו הראיון שמופיע לפניו בספר של העיתונאי ג'אנפאולו פנסה,  שניהם נערכו אחרי הזעזוע הגדול שעבר בעולם ובארץ עם גילוי הטבח הנורא  שעשו הערבים הנוצרים  בפליטים הפלשתינים במחנות סברה ושתילה  שבלבנון, בזמן מלחמת לבנון הראשונה בקיץ 1982. טבח זה הוציא לרחובות בארץ מאות אלפי אזרחים בהפגנות שהובילו  להקמת וועדת חקירה ממלכתית בהחלטת הממשלה, אז בראשותו של מנחם בגין, וועדה שכשהוקמה הובילה לפיטורי שר הביטחון אז: אריאל שרון, על כך  שצה"ל עמד מנגד ולא התערב להפסקת הטבח.

          הקורא יכול למצוא ביטוי מובהק לשנאת ישראל בדברי ג'אנפאולו פנסה, הקודמים לראיון שערך לרנר, אליה הוא מנסה לגיס את פרימו לוי.  בראיון שערך פנסה ממש סמוך לטבח בחודש ספטמבר 1982 עבור העיתון : "לה רפובליקה", אומר  פנסה לפרימו לוי:" יש האומרים וגם אנחנו בעיתון לה רפובליקה כתבנו, שהאויב בה"א הידיעה של היהודים ושל העם בישראל הוא דווקא קיומה של מדינת ישראל" ועל כך משיב פרימו לוי:" נדמה לי שהקביעה הזאת קצת קשה וגם כללית. לכל היותר יש לה ערך כקביעה לשעה, כלומר לרגע הזה לימים האלה".(שם, עמ' 275)

            אין זה מקרה שלרנר כתב בשצף קצף נגד חברו האיטלקי, המוסלמי החילוני ממוצא מצרי מגדי עלאם, סגן העורך הראשי של העיתון האיטלקי הנפוץ : קוריירה דלה סירה, כשהאחרון פרסם בשנת 2007, ספר בשבח ישראל:

            Magdi Alam, Viva Israele, Milano 2007, ספר שתורגם לעברית בשם : מגדי עלאם, תחי ישראל: מאידיאולוגית המוות לתרבות החיים, תל אביב תשס"ט. בספר הסביר עלאם לקוראיו שגדל במצרים והוזן בדעות קדומות נגד ישראל והיהודים, עד שעמד על דעתו ותפס כי מחנכים בארצות ערב כנגד השטן הישראלי, כדי ליצור שנאה מלכדת ומטרה להמונים, במקום לטפל בבעיותיהם . לרנר כל כך כעס שכתב מאמר חריף לעיתון וניטי פייר האיטלקי ובו קבע שמגדי עלאם אינו יודע מהי זהותו.

            הרי ברור לכל קורא, כי פרימו לוי היה מזועזע לחלוטין מן ההתרחשויות האיומות בלבנון שבהן צבא היהודים עמד מנגד בשעת טבח, לאחר כל מה שפרימו לוי עצמו חווה בשואה.

             אבל,  ובמחילה מכבודו של פרימו לוי, הסופר האהוב עלי כל כך, דבריו המעידים כי הוא יותר רואה עצמו כאיטלקי משכיהודי, מעידים גם שאינו מכיר כראוי את מרכזי הכובד של היצירה היהודית שעברו בעיקרם לישראל אחרי השואה ולא לארצות הברית. לכן  קביעתו כי  התרבות היהודית האשכנזית יש בה יותר חיות במקומות אחרים מישראל, נשמעת מגוחכת ולא מתאימה לאיש הגדול הזה, שאמור היה לדעת שעיקר היצירה היהודית האשכנזית נכתבה בלשון הקודש ועיקר לימודה של זאת חודש דווקא במדינת ישראל, בה יש יותר לומדים בעולם התורני ובמוסדותיו של יצירה זאת, מאשר בכל ישיבות אירופה קודם לשואה ובוודאי שלאחריה ובכלל זה בארצות הברית.

     ב-      מה צריך היה לעשות בספרים הנטושים באירופה אחרי השואה?

              הפרק הראשון בספר מתאר כיצד גזלו אנשי הספרייה הלאומית בירושלים  מאות אלפי ספרים שנמצאו על אדמת אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ספרים שרובם אספו הנאצים ובראשם רוזנברג,  במצוות הפיהרר אדולף היטלר, כדי להקים מוזיאון ואתר שימור לתרבות היהודית שהוכחדו נושאיה; ובעליה: אנשים ונשים, עלו בעשן הארובות של מחנות ההשמדה, יחד עם ילדיהם שהיו עתידים להמשיך ולטפח תרבות זאת.

              כל זה עשו הציונים ומעשה פלא הוא שאנשי "ברית שלום": יהודה ליב מאגנס, קנצלר האוניברסיטה העברית וגרשם שלום מבכירי מוריה, תומכי הקמת מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, במקום שיסייעו לשארית הפליטה ולמדינות אירופה הנאורות בהן נרצחו היהודים, לשקם את חי היהודים ולבנותם מחדש שם על אדמת אירופה,  הם הצטרפו למיזם הקולוניאלי הציוני וגזלו את הספרים ועקרום ממקום חיותם כביכול.

            משל כאילו המחבר אינו יודע כי מדינות אירופה הללו לא עשו כל מאמץ  לשקם את אזרחיהן היהודים, וכאילו היהודים שניצלו יכלו לקבל מהן את רכושם וממש השתוקקו להשתקם במקומות בהם הרבה מאנשי ארצותיהם שיתפו פעולה  עם הנאצים כדי שיושמדו, כדי לרשת את רכוש היהודים ולהשביע את השד האנטישמי שקינן בקרבם.

             זאת ועוד, רוב רובם של הספרים שהיו בחזקת היהודים ונאספו בידי הנאצים ועוזריהם היו ספרי קודש- שהאוחזים בהם וחיים על פיהם רובם ככולם עלו בסערה השמימה. על כן נציגי הארגונים היהודים הגדולים בעולם, שרובם היו בארצות הברית ובארץ ישראל, דנו בעיקר בדרכים להוציא ספרים אלה מאירופה וכיצד לחלקם.  גם בהקשר הזה יש לציין את חלקם המופלא של גרשם שלום, אברהם יערי, שלמה שונמי וחבריהם בראייה למרחוק של מדינת ישראל שבדרך, כמרכז העולמי של חיי הרוח של העם היהודי בעולם. הרי בשעה שהגו את מפעל "אוצרות הגולה" חיו בארץ כ600,000 איש, והיום לפי נתוני הלשכה המרכזית הממשלתית לסטטיסטיקה חיים בארץ 6 מיליון ורבע יהודים ובה יש במספרים מוחלטים יותר לומדים בספרים הללו מאשר בכל העולם כולו.

              גיש עמית אינו מסביר לקוראיו כי לא במקרה גרם הזעזוע ממראות החורבן של יהדות אירופה לחיבור נפשי חזק בין חנה ארנדט, לגרשם שלום. הרי התנגדותה של ארנדט למהלכי הציונות פורסמה במאמר נוקב בשנת 1945, קודם שהתגלו ממדיה המפלצתיים של השואה, שלאחריה היא   מונתה כמזכירת הארגון לתקומת ישראל וגרשם שלום כסגן נשיאו אחד מפעיליו. הרי מכתביהם מעידים על פעולה משותפת ובהסכמה על עדיפות הישוב בארץ ישראל בקליטת הספרים שנמצאו על אדמת אירופה. החיבור של שלום וארנדט הוא גם סיפור אהבה בין השניים שגלוי מפעים יש לו בסוף מכתב לשלום מתאריך 27.11.46 שם היא כותבת:

            " ליבי יוצא אליך, כלומר מאחר שאין לו צורך בדרכון או בכסף, או ב"חופשה", הוא לקח לו כרטיס ושט ברוגע במחלקת התיירים אל פלסטינה. ואתה תתייצב בנמל חיפה ותדאג שלא יניחו לו להכנס".( חנה ארנדט וגרשם שלום: חליפת מכתבים, תל אביב תשע"ד, עמ' 114)

            הזעזוע  מן המראות שהתגלו אחרי השואה גרם גם לגנרל לוציוס קלי הממונה באזור הכיבוש האמריקאי על הרכוש  הנטוש היהודי, ששם היה רוב הרכוש שבזזו הנאצים לשם הקמת המוזיאון שתואר לעיל, להקל עם היהודים שרוצים להסכים ביניהם על חלוקת  הספרים . לוציוס קלי אפילו הקל והעלים כמעט עין, מגנבת חמישה  ארגזים ובהם ספרים וכתבי יד יקרי ערך שגרשם שלום סידרם במחסן הגדול שהיה באופנבך,  והצ'פליין היהודי האמריקאי הרברט פרידמן סייע להבריחם ארצה, כחלק ממטען רב ארגזים של חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית שעמד להיות נשיא מדינת ישראל.             כל אלה מתוארים קצרות אצל גיש עמית, אבל לעומת זאת הם מתוארים בהרחבה בשני פרקים בספרו של נעם זדוף:  " מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל לגרמניה", ירושלים תשע"ה; ספר שראה אור בימים אלה. על גיש עמית היה להכירו כעבודת דוקטור שהוגשה לשיפוט באוניברסיטה העברית בירושלים, כמה חודשים אחרי שהוא הגיש לשיפוט את עבודת הדוקטור שלו בשנת 2010 באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אני קראתי בה סמוך לאישורה בהגיעה לאוסף שלום שבספרייה הלאומית. זדוף עמד בספרו ברגישות רבה על המשבר הנפשי הקשה שעבר שלום עם שובו ארצה אחרי כמה חודשי שהות באירופה, נוכח החורבן של יהדות אירופה בתוכה גדל. בעבודתו של זדוף יש גם תיאור חשוב ביותר של  כל הפרשה     (בספרו של זדוף עמ'  272-261) ושל תכולת הארגזים הללו,       ( שם עמ' 270-269). כל אלה חסרים בספרו של גיש עמית. ( עמ'  50-49 בספרו של גיש עמית והערה 43 שם).

  ג-  מזימותיו של דוד בן-גוריון : הלאמת האוניברסיטה העברית

             שם בעמוד 50 בספרו של גיש עמית, הוא מצטט כביכול את דברי הוגו ברגמן כנגד דוד בן-גוריון על פי ספר שכתב יוסי הלר, " מברית שלום לאיחוד: יהודה ליב מאגנס והמאבק למדינה דו- לאומית", ירושלים תשס"ד, עמ' 24.לפיו קבע ברגמן כי בן-גוריון :"העתיק את הגרוע שבמודלים השוביניסטיים באירופה". בדקתי אצל הלר ולא מצאתי  שברגמן נזכר כלל ומצאתי כי הלר מצטט שם מספרו של מיכאל קרן ," בן-גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה דעת וכריזמה" באר שבע תשמ"ח, עמ' 145, כדי לחלוק על קרן. בדקתי בספרו של מיכאל קרן ומצאתי שאצל קרן , כמו אצל הלר כלל לא נזכר שמואל הוגו ברגמן.

            בהמשך הפרק כותב גיש עמית כי דוד בן-גוריון פעל קודם להקמת המדינה ולאחר הקמתה להלאמת האוניברסיטה העברית ורתימתה לצרכי המדינה  ומסתמך על ספרו של אורי כהן, "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה" תל אביב 2006,עמ' 171 ( ובעצם מקדיש כהן ליחסי בן-גוריון עם האוניברסיטה העברית עמודים רבים יותר).

              אילו בדק גיש עמית את הקונטקסט הרחב ההיסטורי, היה מוצא שאכן האוניברסיטה העברית עד לשנות הארבעים למאה העשרים ראתה עצמה כמכון מחקר בדגם גרמני שאינו מחויב לחברה בה  האוניברסיטה פועלת, ולכן עד אז לא הוקמו בה פקולטות ובתי ספר למקצועות שחיוניים לקיום החברה האזרחית בארץ: בית ספר לחינוך, פקולטה לחקלאות ופקולטה למשפטים. לכן בניגוד לדעת אורי כהן על מקום האוניברסיטה המרכזי  בבניין האומה בראשית שנות המדינה , מקומה שולי ביותר, כפי שהראיתי בנספח למאמרי בספר היובל לחיים ישראלי המוקדש לדוד בן-גוריון. אך חשוב מכך, לבן-גוריון לא הייתה כל תכנית להפוך את האוניברסיטאות למוסדות ממשלתיים, למרות  שפרופ' ארנסט דוד ברגמן שלח לו תזכירים כאלה בימי ראשית קום המדינה, בתור מי  שכהן כראש מכוני המחקר של מערכת הביטחון וכפרופסור לכימיה אורגנית- בחצי מישרה באוניברסיטה העברית. אדרבא בן-גוריון פעל נמרצות להקמת מערכת מכוני מחקר ממשלתיים גלויים וחשאיים אוטרקיים, שאינם תלויים בתקצובם, בתכניותיהם ובקידום אנשיהם במערכת האוניברסיטאית.

             אכן כשקמה המועצה להשכלה גבוהה, שיעודה היה ונשאר בעיקר לטפל במוסדות להשכלה גבוהה, היה מאבק על שמירת  עצמאות המל"ג ללא התערבות פוליטיקאים, מאבק שניהלו פרופ' נתן רוטנשטרייך ובהצלחה. פעם, עם הקמתה, היו בארץ רק אוניברסיטאות ירושלים ותל אביב, הטכניון ומכון ויצמן, והיום  ישנן אוניברסיטאות נוספות שקמו: בר-אילן, חיפה,  בן-גוריון בנגב והאוניברסיטה הפתוחה  ובנוסף להן גם המכללות, שעברו תהליכי אקדמיזציה.

                אך רצה הגורל ואנשי האוניברסיטאות בארץ שהתפתחו ונוצרו בחלקן אחרי  קום המדינה, הצליחו להפוך את המל"ג לגוף אכול פוליטיקה פנים אוניברסיטאית ומאבקים ביניהן וביניהן למכללות, שחפצו באשרור אקדמי. עד כדי כך, השתבשה פעולת המל"ג, וניהולן של האוניברסיטאות בארץ שממשלת ישראל הצליחה ליישם דו"ח של וועדת השופט מלץ, ששינה פני ניהול המוסדות האוניברסיטאיים בארץ והעבירם לידי נציגי הציבור כביכול- כלומר לפוליטיקאים ועושי דברם, ואין כאן מקום להאריך.

           טעות יש גם  בתיאור מוסד "יד ושם" שהוקם לאחר השואה כמתחרה על קבלת הספרים לאוניברסיטה עברית ולספרייה הלאומית. מעולם לא הגיעו הדברים לידי כך ( עמ' 44 בספרו של גיש עמית).

          

      ד- הצלת ארכיוני הקהילות בגרמניה

                 הסיפור המובלע בתיאור של גיש עמית על הבאת מחזור וורמס ארצה      (עמ' 58 בספר), הוא סיפור גדול וחלק מן המאבק של מדינת ישראל לקבל ארכיונים של קהילות ישראל שהושמדו ובמיוחד מגרמניה. שם בוורמס הארכיונאי העירוני- גוי גרמני, הציל בגבורה את ארכיון הקהילה ואתו את המחזור הקדום והמאויר נפלא המצוי בגרמניה, בהסתירו אותם בקתדרלה שבעיר. יש תיאור ממצה של העניין, שאינו מוכר לגיש עמית, במאמרו של פרופ' מלאכי בית אריה על תולדות המחזור ואתו על המשא ומתן על קבלת ארכיון הקהילה בוורמס, מאמר זה הוא מבוא שכתב מלאכי בית אריה לצילום המחזור באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית, והוא מופיע שם בין מבואות נוספים של מלומדים אחרים.

              אכן נציגי מדינת ישראל נאבקו בשלטונות ובפקידות הגרמנית בטוענם כי ארכיוני קהילות שהושמדו וספריהן חייבים להגיע למרכז החדש של עם ישראל במדינת ישראל. לכך הוסיפו תביעה לקבל אוצרות ספרים יהודיים שתרמו יהודים לספריות ולמוזיאונים בגרמניה ונכסי תרבות יהודיים היסטוריים אחרים שנשמרו דורות בגרמניה. כל זה  בעבור מה שגרמניה עוללה ליהודיה.

            כך למשל תבעו נציגי מדינת ישראל, וכשלו בתביעתם, לקבל לידיהם את כתב יד מינכן של התלמוד הבבלי,  שהוא כתב היד היחיד השלם של התלמוד הבבלי המצוי בעיר מינכן בירת מדינת באווריה שבגרמניה. כתוצאה ממאבק הרואי זה להצלת ארכיוני הקהילות היהודיות ששרדו על אדמת אירופה, הוקם הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שיש לי הזכות להיות מזה כמה שנים בוועד המנהל שלו. ארכיון שגם הוא כדרכה של מדינת ישראל בקושי תוקצב משך שנים רבות וחי והונשם מכספי תרומות, ועכשיו הוא בתהליך שילובו בספרייה הלאומית כחלק מאגף הארכיונים המתחדש שם.

             חבל שגיש עמית אינו מכיר את עבודת החוקרת הגרמניה אליזבט גאלאס שמאז שנת 2008 מפרסמת מאמרים ולאחרונה בשנת2013 פרסמה ספר שלם המוקדש לסיפורם של הספרים היהודים הנטושים על אדמת גרמניה. יצוין שהשנה היא נמצאת בארץ כאורחת וחוקרת במרכז מינרבה לזכויות האדם של האוניברסיטה העברית. ראו: Elisabeth Gallas, Das Leichenhaus Bucher: Kulturreistution und judisches geschichtsdenke nach 1945, Gottingen 2013

      ה- האם ספרי "אוצרות הגולה" לא קוטלגו כדי להעלימם?

            מעבר לכל אלה עיקר חסר מן הפרק: מה היה שם בספרי "אוצרות הגולה"? ומדוע אין עד היום קטלוג מפורט של הספרים שהגיעו ארצה ורישום של בעליהם, עד כמה שניתן הדבר היה להיעשות? כלל הוא בעולם בכלל וגם אצלנו, שלעבודות ספרניות איש לא יקצה את הכסף הדרוש, כך היה כשהכנסייה הקתולית החליטה על הקמת צנזורה לספרים במחצית המאה השש-עשרה ולא העמידה תקציבים וכוח אדם נאותים למימוש כוונתה; צנזורה שעל אודותיה כתב ספר חשוב יו"ר ערב העיון הזה, כך קרה גם כשהיה צריך למצוא מימון באירופה,  בארץ ובארצות הברית למיון וטיפול במיליוני הספרים שנמצאו נטושים על אדמת אירופה. כך קורה במדינת ישראל שעד לקבלת חוק הספרייה לאומית חדש לא הוכרה הספרייה הלאומית בה  בחוק ולא היה לה מעמד סטטוטורי, דהיינו מעמד משפטי כמוסד לאומי שמוקצב לו על פי חוק תקציב קבוע להחזקתו, להתפתחותו ולהתרחבותו. לכן, כשהגיעו לכאן מאות אלפי ספרי וכן כתבי יד חשובים, סמוך למלחמת העצמאות ובמהלכה, לא היה כוח אדם מספיק לקטלגם ולמינם כראוי להם ולמפעל ההצלה.

             זאת ועוד, במהלך מלחמת העצמאות נותקה הספרייה הלאומית שמוקמה בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים ולכן מאות אלפי ספרים שהגיעו ארצה אוכסנו במקומות שונים וביניהם במתחם טרה סנטה, ששכרה האוניברסיטה העברית מן הכנסייה הנוצרית ובעוד מקומות אכסון בעיר. יתרה מזאת גם לאחר הקמת קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם ובתוכו מעון חדש לספרייה הלאומית, שהחל לפעול מראשית שנות השישים למאה העשרים, לא נפתרה בעיית תקצוב הספרייה ולכן עד היום יש ארגזי ספרים והפקדות של ארכיונים וכתבי יד שלא מוינו משך עשרות שנים. אכן כך. לכן גם  אין בידינו קטלוג מסודר וממוין של ספרי " מפעל אוצרות הגולה"  והסיבה איננה קשר ותחבולות של אנשי הספרייה הלאומית.

  ו-  לאן נעלם אוסף "עץ חיים" שהיגיע מאמשטרדם לספרייה הלאומית?

            סיפור מרתק  שנעלם ולא נמצא  בספרו של גיש עמית ולא בספרו של דב שידורסקי:" גווילים נשרפים ואותיות פורחות", ירושלים תשס"ח, הוא סיפור הבאתה ארצה של ספריית בית המדרש הפורטוגזי: עץ חיים באמשטרדם אחרי השואה. הייתה זאת מן הספריות החשובות באירופה ובעולם כולו, ובה היה אוסף נדיר של ספרים בני המאה השש-עשרה שלא היו מהם עותקים בספרייה הלאומית. האוסף הוצא מהולנד לתערוכה בספרייה הלאומית ונשאר שם אחרי סיום התערוכה. בספרייה הלאומית קטלגו את האוסף כשסימוני ספריו כוללים ציון מקורו ע"ח. עברו שנים ומישהו התעורר בקהילה היהודית בהולנד ודרש החזרת האוסף להולנד  על פי חוקי הולנד האוסרים על הוצאת נכסי תרבות מתחומה.

             הספרייה הלאומית צילמה את הספרים החסרים בה והחזירה את האוסף לבית המדרש הפורטוגזי עץ חיים באמשטרדם, למיטב ידיעתי ללא כל מאבק של ממשלת ישראל בממשלת הולנד, שיש לה אשמה לא קטנה בהסגרת  אזרחיה היהודים לנאצים, שכתוצאה מכך כמעט שאין חיים יהודיים בהולנד היום.  נסעתי לאמשטרדם וביקרתי בבית המדרש הפורטוגזי  עץ חיים, ונוכחתי כי  אין לספרים דורש בספרייה הקטנה שליד בית הכנסת הגדול הפורטוגזי , וכי רבים מן הספרים מאוכסנים במחסן. אכן גילוי מובהק של שימור תרבות, והתחדשותם של חיים יהודיים בהולנד.

             שוד הספרים הפלשתינים הנטושים או הצלתם?

              לעומת הפרק הראשון בספרו של גיש עמית שני הפרקים הנוספים המספרים על שדידת הספרים  הנטושים הפלשתינים והספרים השדודים של יהודי תימן, מתארים מצאי קטן מאד של פריטים לעומת מה שמצוי במפעל "אוצרות הגולה"  ולכן מדובר בסיפור גזלה אם בכלל, בהיקף אחר לגמרי ביחס לסיפור הגזלה הגדול שהתרחש בחסות המפעל שנקרא: "אוצרות הגולה" , בפי אנשי הספרייה הלאומית.

       א- הספריות הפלשתיניות קודם מלחמת העצמאות

              המחבר אינו מספר לקוראיו מה היה טיבן של הספריות הפלשתיניות קודם מלחמת העצמאות, פרטיות וציבוריות כאחד. לכן  הפנייתו לספרו של עמי איילון על קריאה ואוריינות  אצל ערביי פלשתינה במחצית הראשונה למאה העשרים,  היא ללא דיון של ממש בנתונים שאילון הביא. ראו : A. Ayalon, Reading Palestine: Printing and literacy 1900-1948, Austin, University of Texas Press 2004

              קריאה בספרו של איילון מלמדת את הקורא, כי עד מלחמת העצמאות היו מעט מאד ספריות ציבוריות בישובים הערביים בפלשתינה, וכי רוב האוספים של ספרים וכתבי  היו רכוש פרטי של אספנים עשירים ומקצתם בספריות שבמסגדים .( ראו אצל איילון עמ'46-45 , 96-94,). כלל הספרים שהיו בספריות ציבוריות ערביות עם פרוץ מלחמת העצמאות היה קטנטן בייחס למצאי הספרים בספריות הציבוריות בישוב היהודי, למרות שהיהודים היו 600,000 איש ואילו הפלשתינים כפולים בכמותם. אילון מביא נתונים שבתוכם הספרייה הגדולה ביותר בירושלים ערב מלחמת העצמאות  הייתה במועדון  י.מ.ק.א. וכללה 25,000 כותרים. אבל בכל הספריות המעטות האחרות מצאי הספרים לא עלה על 3000 ספרים, לספרייה שנחשבה לגדולה.   נתונים אלה ישנם גם במאמר חשוב שפרסם דב שידורסקי  בקתדרה מס' 144, תמוז תשע"ב, על הספריות האיסלאמיות והנוצריות בתקופה העות'מאנית המאוחרת. כלומר לא למדנו הן מדברי אילון , הן מדברי גיש עמית המצטטו, על החסר הגדול בהשכלת עם אצל הפלשתינים, למרות הדוגמה שיכלו לראות אצל היהודים.

            מעשה פלא עמי אילון אמנם מזכיר את האתגר שהציבה ההתיישבות היהודית לפלשתינים שישבו בארץ, וההכרח שלהם לנסות ולהגדיר לעצמם את זהותם ולתבוע זכותם הלאומית בארץ, אבל הוא  אינו מספר לקוראיו כי חלק מן האתגר שהעמידו היהודים בפני הפלשתינים בבניין האומה שלהם, היה מראה הספריות הציבוריות שנפרשו כרשת על פני הישוב היהודי בארץ, ספריות שנחלקו בין רשת ספריות הפועלים שהקימה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, לרשת האזרחית שקמה כמעט בכל עיר ומושבה. על כל אלה כתב בהרחבה דב שידורסקי בחלק הראשון של ספרו, "גוילים נשרפים ואותיות פורחות" הנ"ל; ספר שאף הוא מצוטט בספרו של גיש עמית, אבל לא בהקשר הזה.

       ב- פסק ההלכה של חכמי האיסלאם נגד הדפסת ספרים והשפעתו לדורות

             אילון, מתפעל  בהקדמה לספרו מקפיצת המדרגה ההשכלתית והחינוכית שעשו הפלשתינים מראשית המאה העשרים בשימושיהם באות המודפסת , בין בספרים בין בעיתונים, כמכשיר להשכלת עם, וקובע בלהט שתהליך התקבלות הדפוס שהתפתח לאיטו באירופה משך מאות שנים, המתממש בפלשתינה בין ערביי הארץ במהלך של כמה עשרות שנים בלבד.

              מה שהוא אינו מציין הוא, כי חכמי האיסלאם בניגוד לחכמי היהודים והנוצרים, הוציאו פסק הלכה האוסר להדפיס ספרים בערבית בארצות האיסלאם, והצליחו בכך לגרום לעיכוב הופעת ספרים בערבית בארצות האיסלאם ושימוש בהם משך שלש מאות שנה, מראשית הדפוס באמצע המאה החמש-עשרה ועד לאמצע המאה השמונה-עשרה. לכן , דעת לנבון נקל להבין את כל המשתמע מחקיקה הרסנית זאת על החברה והתרבות האיסלאמית לדורות רבים,  ובתוך זה קפיאת מערכות החינוך בארצות בהן שולט האיסלאם וחסרון תהליכי מודרניזציה ושינוי בהן ובכלל זה במעמד חצי מאוכלוסייתן – נשים-כלומר מדובר באסון תרבותי וחברתי המורגש  עד היום.

              לכל העובדות הללו אין ביטוי כלל בספרו של אילון וכמובן שלא בספרו של גיש עמית.  הרי באירופה הנוצרית אחת מתוצאות מהפכת הדפוס הייתה שהיא הייתה לכלי ואמצעי לרפורמציה  ולמלחמתה בדת הקתולית המאובנת ובמוסדותיה, ומצד אחר  גרמו הרפורמטורים להתפתחות עצומה בכנסיה הקתולית. מלחמתם של לותר וקלוין ותומכיהם מצד אחד פיתחה את האתיקה הפרוטסטנטית, עליה כתב מאקס ובר את חיבורו בשם זה, בו הראה כי ההתפתחות הכלכלית , החינוכית והמדעית של אירופה חבה למהפכה הדתית שבאה עם מהפכת הדפוס חוב רב. אבל ובר, לא הדגיש את מה שהדגישו מבקריו,  כי תפישת העולם החדשה של המהפכנים הדתיים השפיעה עמוקות על עיצוב דרכי חינוך, לימוד והפצת דעת בתוך הכנסייה הקתולית הממוסדת, שכנגדה יצאו המהפכנים.  לכן תמיהה לי הן על גיש עמית והן על עמי אילון, על שאינם תופשים שחלק נכבד מהמהפכה התרבותית שעברו הפלשתינים במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, מקורו בתגובתם למה שראו עיניהם ושמעו אוזניהם של הפלשתינים אצל שכניהם היהודים.

    ג- הדפסת ספרים עצמית ויבוא  ספרים

            זאת ועוד, הפלשתינים יבאו בעיקר ספרים שהודפסו במצרים ובלבנון, מממש כשם שבישוב היהודי יבאו ספרי קודש עד למלחמת העולם השנייה שהודפסו בכמויות גדולות באירופה ולא היה משתלם להדפיסם בארץ. כך חומשים, גמרות וסידורי תפילה. לשון אחרת דפוס המשמר מסורת היה חלש בשתי האוכלוסיות בארץ ישראל. אבל לעומת זאת ממעברן של הוצאות הספרים העבריות, מאירופה לתל אביב , חלה בישוב היהודי מהפכה בהדפסת וצריכת ספרות חול. הוצאות אלה: "דביר", "אמנות" , "שטיבל" ואחר כך "שוקן" שהתמחו בהדפסת ספרות עברית חדשה , ספרות חול וספרי לימוד, ספרות מקורית ומתורגמת,  שינו את פני התרבות בארץ. אלה יחד עם עיתונים רבים שהחלו מודפסים- שוב רובם בתל אביב, עשו רושם עצום על האוכלוסייה הפלשתינית והיו גורם השפעה חשוב ביותר להתעוררותה לבטא באמצעות הדפוס את מאווייה הלאומיים ואת יכולת היצירה שבה. באשר לספרות מסורתית ספרות קודש, המהפך במעמדה באוכלוסייה היהודית חל אחרי חורבן יהדות אירופה, כאשר מרכז הדפסתה בעולם עבר למדינת ישראל, עם הקמתה, כי הושמדו יוצריה וקהל קוראיה   כאחד.

   ד-מה הוא טיבו ותכולתו של האוסף הפלשתיני בספרייה הלאומית?

             יש קטלוג מפורט  בספרייה הלאומית של הספרים וכתבי היד הפלשתינים שהגיעו  לספרייה , אבל אין פילוח וניתוח הולמים שלו בספרו של גיש עמית, כדי שנדע מה ערכו הממשי של האוסף הזה. אני לעומתו בדקתי מצאי של אוסף בהיקף דומה של ספרים יהודיים נטושים שאספו בספרייה המרכזית בעיר ווילנה שבליטא אחרי מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי ליטא. בעבור הספרים הללו דרשו  הליטאים, ברוב חוצפתם,  2 מיליון דולאר. את הבדיקה ערכתי לבקשת נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברורמן, לפני שש-עשרה שנה, אשר קרא על כך כתבה ב"ניו  יורק טיימס" ,ומיד גייס את הכסף מהלורד וידנפלד האנגלי.  ביקשתי לקבל את רשימת הספרים הישנים ביותר באוסף,  והתברר לי כי מדובר באוסף אקראי של ספרים שנאספו מספריות בתי כנסת ובתי מדרש, שעל פי  הספרים הישנים ביותר שביניהם, הם ספרים שראו אור בהדפסות בהיצף במזרח אירופה . הדפסות אלה מתחילות במחצית המאה התשע-עשרה,  וספרים כנמצאים ברשימה שקיבלתי יש מהם עותקים רבים בכל ספרייה שמכבדת את עצמה בארץ. לכן ויתרנו על הצלת הספרים הללו.

              גם אני שוחחתי כמו גיש עמית עם מקטלגי האוסף הפלשתיני, עובדי הספרייה הלאומית, היום בגימלאות: מר אורי פליט ומר אפרים ווסט.

            באשר לספרים למדתי מדברי אורי פליט שאין מדובר באוסף מרשים וכי הרבה מן הספרים הנטושים היו ספרי לימוד בעותקים רבים, שממילא לא היה להם דורש. מצב אחר הוא מצב כתבי היד שהגיעו לספרייה וביניהם ככל הנראה יש כתבי יד חשובים, על פי דברי מר אפרים ווסט שקטלגם, זאת הוא אומר בתוספת הערה, שכתבי יד אלה אינם משתווים באיכותם למצוי באוסף המלומד היהודי פרופ' אברהם שלום יהודה שנמצא בספרייה הלאומית. גם לפי מה שמסר לי עובד הספרייה הלאומית יצחק גילה, התברר מבדיקה שערכו שם שיש לספרייה הלאומית את רוב ככל כותרי הספרים המעטים הפלשתינים  שאספו בבתים הנטושים; ספרים שהספרייה טרחה להפרידם מאוספיה ולסמנם באותיות  AP=ABANDONED PROPERTY.

 

            כלומר לא היו ואין באוסף הקטן של ספרים שהצילו עובדי הספרייה הלאומית מבתי הערבים שברחו במהלך הקרבות, אוצרות שחסרו לספרייה הלאומית ופרנסיה החליטו להשתלט עליהם. בכל מקרה הספרייה הלאומית רק אוצרת  את הספרים הפלשתינים הללו בעבור הממונה על נכסי נפקדים במשרד האוצר, ולדברי אנשיה לא בה תלויה החזרתם לבעלים- אם ימצאו, אלא בהסדרים בין  מדינת ישראל  למדינת פלשתין כשתקום ולמדינות ערב, שגם בהן יש נכסים נטושים יהודיים רבים.

       ה- גורלה  של הספרייה הציבורית ביפו ואוסף ספרים הנטושים בערבית

           מפליא הדבר  שגיש עמית אינו מזכיר בספרו את עבודת הגמר שנכתבה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בידי התלמידה אביב דרעי-וקסלר, במחלקה ללימודי המזרח התיכון, עבודה שאושרה לפני שנה לערך. ראו, אביב דרעי-וקסלר, "מזרחנות אלטרנטיבית והשתלבות במרחב הערבי המקומי: ד"ר ישראל בן-זאב, הספרייה הערבית ביפו והמאבק על ספרים פלשתינים נטושים 1952-1948", עבודת גמר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשרי תשע"ד, ספטמבר 2013.

                אביב דרעי וקסלר משתמשת בתיאוריה הקולוניאלית באופן יותר עדין מגיש עמית, ועומדת בעקבות מחקרים חדשים, על  ההכרח לראות  את היחסים בין כובש לנכבש כתהליכים דינאמיים שיש בהם גם משובים הדדיים. היא מנסה לאפיין קבוצה יהודית שכללה את  אנשי הישוב הישן היהודי האשכנזי בירושלים כד"ר ישראל בן זאב ששם משפחתו מן הבית היה וולפנזון ושל ספרדים מן הישוב בישן היהודי בארץ כבכור שטרית, מן העיר טבריה , כאוכלוסייה של מלומדים ואנשי ציבור ששלטו בשפה הערבית ובספרות הערבית, כי חיו בתוך  חברה מעורבת יהודית-ערבית כל חייהם. גיבורי תרבות אלה שאפו, על פי דברי המחברת, לחידוש חיים משותפים עם הערבים תושבי ארץ ישראל, כשם שהתנסו בהם בילדותם, בנעוריהם ובבחרותם בארץ. על כן לדבריה לא היה זה מקרה שבן זאב היה היזם והמוציא לפועל של איסוף הספרים הערביים הנטושים ביפו , וכי בעידוד של השר לענייני מיעוטים: בכור שטרית הצליח לפתוח ספרייה ציבורית בערבית למען תושבי יפו-תל אביב; ספרייה שהתבססה על אלפי ספרים נטושים שנאספו בעיר עם בריחת  חלק מתושביה הערבים,  במהלך מלחמת העצמאות. הוא ובכור שטרית, רצו לפי דברי אביב דרעי-וקסלר, לחדש ימי חיי יהודים וערבים בני התרבות המקומית ביחד, ולאפשר לכל דורש יהודי וערבי לחדש ימיהם כקדם ולספק להם מקום מפגש ומזון רוחני שהורגלו לו.

              לדבריה היה רעיון זה לצנינים בעיני חכמי ירושלים, אנשי האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית, המזרחנים ילידי אירופה שחפצו בספרים הללו לספרייה הלאומית, ולא התעניינו בחידוש מרקם החיים המשותפים בין יהודים לערבים בארץ, שהיה זר להם. לכן הם פעלו לחיסול המשרד לענייני מיעוטים, לפיטורי בן-זאב ולחיסול הספרייה ביפו והעברת  ספריה לירושלים. עבודה זאת יש בה פן נוסף של השיח הקולוניאלי שמכיר לכאורה באפשרות של חיי יהודים וערבים ביחד בארץ ישראל בתנאי שיאומץ בה הדגם של החיים בין יהודים לערבים בתקופת המנדט הבריטי, שלכאורה לא היו בהם אלימות ושפיכות דמים, שהובילה בסופו של דבר להקמת מדינה יהודית עצמאית, וגם בכך אי אפשר להאריך.

ו- משהו על האפוטרופוס לנכסי נפקדים

             לא אוכל להיכנס כאן לחקיקה ומילויה בתחום השמירה ההשבה של נכסי נפקדים במדינת ישראל שבה מדינתנו אינה שונה בהרבה ממדינות אחרות הנקראות מתוקנות , שמקבלות  רכוש נטוש שמבחינת בעליו יכול להיחשב כאילו הלך לטמיון- שהיא מילה יוונית ומשמעה – אוצר. למעשה יש במדינת ישראל היום שלש רשויות שונות: האפוטרופוס הכללי  – שמשרדיו שייכים למשרד המשפטים ובתוכם גם האגף לנכסים נטושים, אגף הכולל נכסי דלא ניידי : אדמות ובתים ופיקדונות של כספים; האפוטרופוס לנכסי נפקדים ערבים  תושבי הארץ שעזבוה במלחמת העצמאות- שמשרדיו נמצאים במשרד האוצר ועיקרו נכסי דלא ניידי; והחברה להשבת נכסי הנספים בשואה- שהיא חברה עצמאית וגם בה רשומים נכסי דלא ניידי ופיקדונות.  למיטב ידיעתי אוצרות ספרים נטושים אין כמעט בכלל

                            שוד הספרים וכתבי היד של יהודי תימן

              מכאן לפרשת הספרים וכתבי היד  של יהודי תימן שטסו ארצה במבצע מרבד הקסמים והובטח להם שרכושם ובתוכו ספרים וכתבי יד יועמס על אניות ויועבר לארץ שם יקבלוהו. מתוך המשלוח הזה הגיעו ספרים וכתבי יד לספרייה הלאומית, והם קוטלגו בתוכה כ"אוסף אילת". עדיין לא התברר לי מדוע נקרא האוסף אוסף אילת, שכן בעת הגיע העולים ארצה, באילת היה רק בסיס קטן ועלוב של חיל הים באילת, ללא כל אפשרות פריקה ואכסון של מטענים.

    א- מה כולל אוסף הספרים הנדפסים של יהודי תימן?

             אף במקרה של אוסף הספרים של יהודי תימן, כבמקרים הקודמים לא עשה גיש עמית פילוח של המצאי באוסף כדי לעמוד על מיהותו ועל חשיבותו.  לצערי כמו במפעל "אוצרות ישראל" לא מצאתי קטלוג עצמאי של ספרים באוסף אילת, אבל אחד המקטלגים שלו,  מר שלמה צוקר מעובדי הספרייה הוותיקים, כתב לי שלא היו בו למיטב זכרונו ספרים בעלי חשיבות.

     ב- מה כולל אוסף כתבי היד של יהודי תימן?

            לעומת זאת יש רשומות של 866 פריטי כתבי היד ב"אוסף אילת".  בדקתי רשומות אלה ומצאתי כי פריטים אלה אין עליהם רישום של בעלות כלל, וכמעט בלי יוצא דופן, אין תאריך כתיבת כתבי היד בקולופון שלהם. כל מי שעוסק בכתבי יד עבריים יודע שרק לפחות מרבע מהם יש נתונים כאלה לאורך הדורות. מצאתי  כי  חלק גדול מן הפריטים הם הגדות לפסח כתובות ביד, וחלק אחר הוא קטעי תפילה, מקרא, וקונטרסי סגולות שעליהם נוספו חיבורים מעטים מכתבי הרמב"ם, או שבחי האר"י הקדוש הוא ר' יצחק לוריא. לא מצאתי כמעט אף כתב יד קדום ומתוארך בין כתבי היד הללו.

              גיש עמית אינו יודע כי היה חסרון ספרים מודפסים חריף וקשה בתימן, ומכאן ההסבר למציאת כל כך הרבה כתבי יד של הגדות של פסח , שנזקקו להן לשם קיום הסדר. תופעה זאת של העתקה מחיבורים נדפסים בכתבי יד, מאפיינת לא רק את מצאי כתבי היד בתימן, אלא הייתה קיימת גם בצפון אפריקה, בין יהודים, והפלא ופלא היא מצויה גם במזרח אירופה במאה התשע-עשרה, בכתבי יד שמורים עניים שואפי דעת העתיקו לעצמם בין זמני ההוראה שלהם את  ילדי עשירי ישראל;  הוראה שנעשתה בבתי העשירים שלחלקם היו ספריות פרטיות  גדולות.  בדקתי את בסיס האסמכתאות של טענות גיש עמית ושוב ראיתי כי דבריו מבוססים על עדויות, ולא על מצאי בדוק של ספרים וגם  על האשמות שהופצו בעיתון עדתי של יוצאי תימן בשם "אפיקים", ללא שמחברי המאמרים הקצרים שם אמתו טענותיהם ובססון, וכך גם גיש עמית לא בססן.

       ג- הסבר לגנבות מתוך אוסף הספרים וכתבי היד התימניים  ודברי סיכום

             יתכן מאד שהיו גנבות של כתבי יד וספרים מן הארגזים שהגיעו לספרייה הלאומית, בין בדרכם אליה ובין בתוכה. כל זאת כיוון שכאמור לעיל הספרייה  סבלה משך רוב שנותיה מחסרון כוח אדם מיומן שימלא את כל המשימות בקטלוג ושימור מידע. כך קרה למשל להרבה ספרים מ-40,000 הספרים שתרם הפרופ' מרדכי מרטין בובר לספרייה הלאומית, ללא שהבטיח בחוזה  את קיטלוגם וביטוחם, כמו גם שמירתם לאחר העברתם למחסני הספרייה. זאת בניגוד לגרשם שלום שטרח וניהל משא ומתן עם האוניברסיטה העברית שקנתה את האוסף שלו בחייו, אוסף דומה בגודלו , שהוא האוסף הפרטי הגדול בעולם של כתבים ומחקרים בתחום המיסטיקה היהודית היא הקבלה. שלום חתם חוזה עם האוניברסיטה  העברית, שהייתה שותפה בספרייה הלאומית , באותם הימים, והתנה בחוזה את כל מה שלא הבטיח בובר לשמירת ספריו, ככתוב לעיל. והתוצאה? התוצאה היא שאוסף  גרשם שלום משרת היום חוקרים ולומדים מכל העולם וכי חלק ניכר מאוסף בובר נפוץ לכל רוח, בספרייה ומחוצה לה.   בנו של פרופ' בובר, רפאל בובר, סיפר לי לפני שנים רבות, כי הודיעו לו על ספרים נדירים מספרית אביו ומספריית סבא רבא שלו, המשכיל הנודע ר' שלמה בובר, שירש אביו- מרטין בובר, שנמכרו במכירות פומביות בשוק הספרים באמשטרדם.              כללו של דבר חיבורו של גיש עמית מנסה לטפס על  כרעי התרנגולת של שלשה מקרי בוחן אל פסגות ההר הקולוניאלי ולחשוף עוד פשעים מפשעי הציונות ששללה את הגולה וניכסה לעצמה את ספרי בניה הנרצחים; שדדה את נכסי תרבותם של אזרחי הארץ הפלשתינים וכך של בניה התמימים יוצאי תימן . במחילה נראה לי שההר הקולוניאלי הוליד עכבר.

           תודה רבה

——————————————————————————————

נספח:

אבישי אלבוים

ספריית הרמב"ם , בית אריאלה, תל אביב.

 

מצורף צילום שער חוברת שפרסם אברהם שרון (שבדרון) כנגד החזרת הפליטים הערבים למדינת ישראל.

החוברת נדפסה בשנת תש"ט (1949).

בעותק ספריית הרמב"ם (בית אריאלה), בשולי דף השער, הוסיף אברהם שרון בכתב ידו:

נכתב למען טועי דעה ותועי דרך –

בצער עמוק ובברכת כהן: יאר ה' פניו אליהם ויאיר את עיניהם.

הם ולא מעצמות חוץ, גורמי – האב להחזרת הפליטים.

שרון1

 

 

תגובה אחת על ד. המוסיפים חטא על פשע

  1. דן ירדני הגיב:

    לפרופ' גריס שלום,

    יפה ענית לספרו המתלהם של גיש עמית ואני מצר על שלא ידעתי ולכן גם לא השתתפתי בערב העיון במכון ון ליר בחודש שעבר.

    ספרו של עמית בנוי כאותו משל ידוע של המגיד מדובנא: בראשית תקע את החץ ומסביב לו שרטט את מעגלי לוח המטרה.

    בברכה נאמנה,

    דן ירדני,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s