3. הספריות בסיגט כמקום מפגש תרבותי

הספריות בסיגט כמקום מפגש תרבותי

מנחם קרן-קרץ

ההתיישבות היהודית במחוז הגבול מרמורש שבהונגריה החלה במאה ה-18 בעקבות פתיחת הגבולות והגירתם של יהודים, רובם עניים, מגליציה הסמוכה. במהלך המאה ה-19 התגברו גלי ההגירה ובמחוז התהוו חיים יהודיים בעלי מאפיינים יוצאי דופן. בסביבה זו התפתחה חברה דתית בעלת השקפת עולם קיצונית במיוחד שהונהגה על ידי רבניה החסידיים של סיגט – בירת המחוז, בני משפחת טייטלבוים. השקפתו "האורתודוקסית-קיצונית" והאנטי-ציונית של ר' יואל טייטלבוים – הרבי מסאטמר, הינה גלגול מאוחר של השקפת עולם זו. בד בבד התפתח באותה סביבה ממש מרכז של תרבות לא-דתית שבמסגרתו פעלו סופרים, משוררים, הוגים, נגנים, מוזיקאים ואמנים – כולם יהודים שנולדו למשפחות שומרות מצוות. פעילותו של מרכז זה, שמרכזו היה בעיר הבירה סיגט, באה לידי ביטוי בעשרות ספרים ועיתונים, ובהם עיתוני תרבות וספרות שאותם תיארתי בספר העומד לראות אור בקרוב.[1] לאחר מלחמת העולם הראשונה סופח מחוז זה, יחד עם יתר המחוזות בחבל טרנסילבניה, אל רומניה.

אחד מן המוקדים סביבם התגבשו מרכזי התרבות בעיירות ובכרכים של מזרח אירופה הייתה הספרייה הציבורית. ספריית השאלה פעלה בסיגט כבר בשנת 1875,[2] ובראשית המאה ה-20 פתח צבי (בלו) פרל ספרייה שהיוותה חלק מהוצאת הספרים שלו.[3]

ספרייתו של ר' ישראל וייס הייתה הספרייה הידועה והגדולה ביותר בסיגט, וסביבה התקבץ חוג של שוחרי תרבות והשכלה החל מראשית המאה ה-20 ועד לשואה.[4] וייס נולד בשליש האחרון של המאה ה-19 בסיגט למשפחה חרדית עשירה ומיוחסת. הוא התחנך בישיבות המקומיות של רבני סיגט, קנה השכלה כללית נרחבת, דיבר במספר שפות והיה לאיש עסקים מצליח. לו ולאשתו לאה לא נולדו ילדים, וספריו הפכו לאהבתו העיקרית. וייס היה אדם חרדי ובאולם בו פעלה ספרייתו היה ארון קודש והוא שימש גם כבית כנסת ובית מדרש. למרות שנחשב כ"משכיל", היה וייס מבאי ביתו הקבועים של הרב ותרם לאחזקת המוסדות התורניים.[5]

ספרייתו של וייס נודעה כמקום מפגש של בני כל הזרמים וההשקפות והמכנה המשותף להם היה אהבת הספר והלימוד. וכך תיאר הסופר אליעזר באש את הפעילות בספריה:

ר' ישראל וייס בנה בית מדרש בביתו. באותו בית מדרש ששימש לתפילה ייסד ספרייה בת אלפי ספרים – רובם ביידיש ובעברית. מלבד הוצאות שונות של התנ"ך, הש"ס, הפוסקים וספרי אגדה אסף ר' ישראל שלל ספרים משובחים ביידיש ובעברית. החל בספרות היהודית בעברית ועד תרגומים של ספרות העולם ליידיש ולעברית. כך נהג דרך קבע לרכוש את ספרי הוצאת "שטיבל" והוצאות יהודיות אחרות.

בספרייה ניתן היה למצוא כתבי יד יקרי המציאות בעלי ערך אנטיקווארי. כסף לא שיחק אצלו תפקיד כי הוא היה יהודי עשיר.

לא רק שדלתו הייתה פתוחה וכל החפץ יכול היה להכנס לספרייה ולקרוא כאוות נפשו אלא שר' ישראל נהג להגיש כיבוד למבקרים. כך התפתו הצעירים לנגוס בכיבוד ואגב כך גם לטעום גם מן הספרות העברית והיידית. [6]

הספרייה הכילה אלפי ספרים, וחלקים ממנה נרכשו בשלמותם מאספני ספרים אחרים כמו מאות הספרים שנרכשו לאחר שאחד האספנים, ר' אליהו הורוביץ, ירד מנכסיו. על מנת לארגן את ספרייתו שכר וייס תלמיד חכם אשר ערך את קטלוג הספרייה. קטלוג זה אמנם אינו בנמצא, אולם נותר בידנו קטלוג מודפס של ספרייה אחרת בסיגט אותו פרסמה אלמנת האספן משה יהודה דבידוביץ בשנת תרצ"א.[7] למרות שספרייה זו הייתה קטנה מזו של וייס, יש להניח כי מגוון הספרים שהיו בה מרמז גם על אלו שהיו בספרייתו של וייס.

מעבר למאות רבות של ספרי קודש מסוגים שונים ניתן למצוא ברשימה גם ספרים העוסקים בהיסטוריה יהודית כגון ספרו של ד"ר בנימין זאב באכער, אגדות התנאים, או זה של יחזקאל דוקעס, אוה למושב: תולדות רבני אלטונה האמבורג וואנדסבעק. סוג אחר של ספרים הינם ספריהם של המשכילים העבריים כמו אגרות יהודה לייב גורדון, אגרות שי"ר אל שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) או אחיה השילוני החוזה מאת ריב"ל (יצחק בער לוינזון). כמו כן ניתן למצוא גם סיפורת ביידיש כמו ספרו של שלום עליכם, אדם ובהמה, או את תרגומו של סמולנסקין לאיתיאל הכושי מוויניציא מאת סעקספור (כך! הכוונה היא לשייקספיר מחבר המחזה "אותלו"). ברשימה כלולים ספרים התומכים בציונות כמו זה של ר' יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, וספרים העוסקים בהתנגדות לציונות כמו זה של ר' שלמה זלמן לנדא, אור ישרים (מיסד "הלשכה השחורה" בקובנה). בנוסף ניתן למצוא ספרים העוסקים בספרות עברית כגון ספרו של יצחק לייב ברוך, אוצר ספרות ישראל: אנתולוגיה בפרוזה, או של שאלתיאל איזק גראבער, שנתון הספרות. אחדים מן הספרים היו עתיקים, כמו פירוש אברבנאל שנדפס בוויניציא של"ט (1579), וחלקם נדפסו רק שנה לפני פרסום הקטלוג.

אם נשווה רשימה זו ל"רשימת ספרים" [קטלוג] של בית מסחר הספרים של ר' יעקב גרינוואלד (1850-?)[8] שפעל בסיגט בתחילת המאה ה-20, נגלה כי זה עסק באופן בלעדי במכירת ספרי קודש ומי שנזקק לספרים אחרים צריך היה להזמין אותם במיוחד. [9] ב"רשימת ספרים" אחרת, שנדפסה בסיגט בשנת 1912, ובה פורטה מרכולתו של סוחר ספרים מן העיר סרט (Szeret, Siret), ניתן לראות כי הלה אפשר להזמין סוגים רבים של ספרים לרבות סיפורת עברית ויידיש, ספרי ילדים, ספרי לימוד, מדע, היסטוריה, רומנים בהמשכים, מחזות וספרי שירה. [10]

שמעה של ספרייתו של וייס כספריית יודאיקה משובחת יצא למרחוק. וכך, כאשר ביקר ר' יהודה לייב פישמן-מיימון (1962-1875), בסיגט לשם חנוכת מרכז הפעילות של תנועת "המזרחי", הקדים הרב אוהב הספר ופקד ספרייה זו. מקור אחר מאשר אף הוא את היקפה וחשיבותה של הספרייה:

מבחינת ההיקף הייתה ספרייתו של ישראל ווייס הגדולה ביותר. בשני אתריה, בסיגט ובסאטמר, היו עשרות אלפי ספרים ביידיש ובעברית, כתבי פרשנות לתורה וספרות חילונית, ששכנו זה לצד זה. ספרי התנ"ך וספרים תורניים, כתביהם של יהודה הלוי, ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ופרץ ואף תרגומים לספרים של שיקספיר, מולייר, אמינסקו, סטפאן צוויג וקפקא.[11]

מלבד הפעילות השוטפת של הספרייה היא שמשה גם כמקום מפגש לאירועי תרבות שונים. כך ארחה למשל הספרייה אירועים כמו הרצאתו של יעקב שטרנברג,[12] שיחות בנושאי תרבות כמו אלו של משה קופלר מראשי המזרחי בעיר בנושא "הדת היהודית והמדע",[13] או את הרצאתו של אישווא (שם עט) על מנדלי מוכר ספרים.[14] על תפקידה החברתי של הספרייה ניתן לקרוא גם בטקסטים הספרותיים כמו תיאורו של אחד מסופרי סיגט אודות פגישתם של צעירים בעלי נטייה קומוניסטית בספריה העירונית.[15]

היות וספרייתו של וייס לא הייתה ספריית השאלה התארגנו מספר פעילים ואספו מאות ספרים למטרה זו.[16] בערב הפתיחה החגיגית, בנוכחות מאות מוזמנים, התפרץ רב העיר מלווה בפמלייתו אל האסיפה והאשים את המארגנים בהשחתת העיר. במקום התפתחה תגרה אשר נרגעה רק לאחר הגעת המשטרה.[17] אירוע זה הביא לסיום היוזמה וסיגט נשארה ללא ספריית השאלה מלבד הספרייה העירונית שבה היה מספר מועט של ספרי יידיש ובעיקר ספרים בהונגרית ורומנית.

מלבד אוסף הספרים של ווייס, אשר שימש גם כספריה ציבורית, וספרייתו של משה יהודה דבידוביץ שהוזכרה קודם ואשר מנתה כאלפיים ספרים, היו בסיגט עוד שני אספני ספרים חשובים. הראשון – ר' אליהו הורוביץ (1923-1873) יליד סטרי שבגליציה שבאוספו היו למעלה מחמשת אלפים ספרים מהם נדירים ביותר.[18] בשעת גסיסתו ביקש להניח את ספריו האהובים במיטתו ולאחר פטירתו נרכשה כאמור הספרייה בשלמותה על ידי ישראל וייס. אספן נוסף היה ר' מנחם מנדל אקשטיין (1946-1883), משכיל ופעיל ציוני שהחזיק בספרייה שמנתה כששת אלפים ספרים ואף היא הייתה פתוחה לציבור. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגר אקשטיין לארצות הברית אליה הביא את מרבית ספריו. בתחילה שימש כרב חברת "עץ חיים – אנשי אונגרן" בניו יורק ולאחר מכן כרב קהילת יוצאי מרמורש בקליבלנד.[19] כל אוספי הספרים של סיגט אינם קיימים יותר. ספרייתו של דבידוביץ התפזרה לאחר מותו בסיגט וכך גם ספרייתו של אקשטיין שנמכרה במכירה פומבית. ספרייתו של וייס שכללה גם את ספרית הורוביץ התפזרה לאחר השואה וחלקה הגיע לאספנים פרטיים ולספריות ציבוריות.[20]

הרשימה מוקדשת לזכרם של ר' ישראל וזוגתו לאה וייס, דודו ודודתו של אבי צבי קרץ ז"ל, שנספו בשואה.

---

[1] מנחם קרן-קרץ, מרמורש-סיגט: אורתודוקסיה קיצונית ומרכז תרבות יהודית-חילונית למרגלות הרי הקרפטים, מפעל דב סדן – האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2013 (בדפוס).

[2] התור, 9/2/1875.

[3] רוז בילבול, בגוף ראשון: מעשה במעשים, מסיגט לירושלים, מכון דב סדן – האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ז, עמ' 26-25.

[4] על ספרייתו של וייס ראה: "'ישראל ווייס' ביבליאָטעק אין סיגט", מרמרוש-סיגט, יוני 1963.

[5] מאיר יונגער, "הישיבה בסיגעט", הישיבה, שבט תרפ"ט, עמ' לח.

[6] אליעזר באש, פֿאַרבאָרגענע פּראָפֿילן, מונטראול 1978, עמ' 103-102 (במקור ביידיש, תרגום מ. ק.).

[7] אוצר יהודה מכיל רשימה שלמה ומפורטת של ספרי התורני החובב ומאסף ספרי חכמת ישראל….מו"ה משה יהודה דבידוביץ ז"ל…, סיגט תרצ"א.

[8] עליו ראה: "יעקב גרינוואלד – מוכר ספרים", מרמרוש-סיגט, יולי 1970.

[9] רשימת ספרים מבית מסחר הספרים של ר' יעקב גרינוואלד, סיגט תר"ס. על השימוש בקטלוגים מסחריים כמקור היסטורי ראה: חגית כהן, בחנותו של מוכר הספרים, מאגנס, ירושלים 2006, עמ' 142-86.

[10] רשימה מכל מיני ספרים…..דניאל שטערנפעלד, סיגט 1912

[11] יצחק אלפסי, אנה סלאי, אלי נצר (עורכים), העיר שבלב: סיגט היהודית, ארגון יוצאי סיגט בישראל, מתן 2003, עמ' 77.

[12] באש, פֿאַרבאָרגענע פּראָפֿילן, עמ' 103. שטרנברג היה סופר ידוע וגם מנהלה של להקת השחקנים של סידי טאל שהייתה מלהקות התיאטרון היהודיות החשובות ברומניה.

[13] קופלר פרסם את הרצאותיו שעסקו באתגרי היהדות בעת החדשה בספרון שיצא לאור אף הוא בסיגט.

[14] טשרנאָוויצער בלעטער, 6/10/1938

[15] וואָלף טאַמבור, פֿרילינג אָן זון, ייִדיש וואָרט, ארד 1947, עמ' 19.

[16] טשרנאָוויצער בלעטער, 18/11/35

[17] טשרנאָוויצער בלעטער, 1/12/35, 31/12/36. ידיעה זו אף פורסמה בעיתון יוצאי מרמורש בארה"ב: דער מאראמאראשער זשורנאל, אפריל 1936.

[18] אפריון, ב (תרפ"ה), עמ' 153-152.

[19] אפריון ג (תרפ"ו), 141-139; מרמרוש-סיגט, דצמבר 1964.

[20] על גורל הספריות היהודיות ראה: באש, פֿאַרבאָרגענע פּראָפֿילן, עמ' 235.