שערי ספרים העוסקים ב"כללי התלמוד"

__________________________

הרב ד"ר יהודה ברנדס

מכללת הרצוג, אלון שבות

ראשיתם של כללי הפסיקה

 

משמעותם, הווצרותם והתפתחותם של כללי הפסיקה 

המתייחסים לתנאים וספרותם

 

חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה

הוגש לסינט האוניברסיטה העברית בשנת תשס"ב

 

[נוסח לא מוגה ]

 

פרק א:  פתיחה כללית

"כלל פסיקה" הוא עקרון המאפשר להכריע במספר מחלוקות העוסקות בנושאים שונים. פסיקה לפי כללי פסיקה שונה מדרך הפסיקה הפרטנית, שבה דנים בענין השנוי במחלוקת לגופו, ומכריעים את ההלכה על פי שיקולים הנוגעים לענין.

בחיבור זה נעסוק בחקר הכללים לפסיקה במחלוקות התנאים. כללים אלה נוצרו ברובם בתקופת האמוראים והם נזכרים כבר בתלמוד. מגמת עבודה זו היא לבחון את כל כללי הפסיקה במחלוקות התנאים המופיעים בתלמוד. כפי שיתברר, רובם ככולם נוצרו בדורות הראשונים של האמוראים בארץ ישראל. זו תקופה, שלגביה יש בידינו שני מקורות מקבילים, אך בהחלט לא שוים – התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. תקופה זו מהווה, ככל הנראה, חטיבה לעצמה בהתהוות התלמוד. בתקופה המאוחרת יותר של האמוראים, אחרי חתימת הירושלמי, מימי אביי ורבא בבבל, מוצאים בדרך כלל דיונים אודות הכללים שנמסרו בשם אמוראים ראשונים, ולא כללים מחודשים.

המעיין ברשימות כללי הפסיקה הסדורים בספרי הכללים מאז "סדר תנאים ואמוראים" ועד הערך "הלכה" באנציקלופדיה התלמודית, מתרשם שקיימת מערכת סדורה של כללים שכאלה. הכללים בחיבורים אלה נחלקים לשני סוגים עיקריים: כללים "אישיים" – לפסיקה בין אישים, וכללים "עקרוניים", שלא שם החכם הוא המכריע בהם, אלא עקרון מתודולוגי.

מאותה התרשמות ראשונית נראה, שהכללים ה"עקרוניים" מבוססים על שיקולים שיסודם בעקרונות הלכה. כדוגמת הכלל: "יחיד ורבים הלכה כרבים"[1]. מוצאו של כלל זה עוד בימים שבהם נפסקה ההלכה בבית הדין הגדול שבירושלים, ועמדו למנין: "רבו המטמאים טמאו, רבו המטהרים טהרו"[2]. הכלל נסמך על הכתוב: "אחרי רבים להטות"[3]. בקבוצה זו יש להחשיב, לפחות במבט ראשון, גם כללים נוספים, כדוגמת הכלל: "הלכה כסתם משנה",[4] המוסבר בכך שרבי סתם במשנה את הדעה שנחשבה כדעת הרבים. גם הכלל "הלכה כדברי המכריע" מתפרש לעתים ככלל המיוסד על עקרון הרוב: המכריע מצטרף לאחד הצדדים ומטה את הכף – מספרית – לטובת הדעה שהכריע כמותה[5]. כללים עקרוניים אחרים מבוססים על נהלים, המדריכים את מורה ההוראה ואת האדם הפרטי כיצד לנהוג במקרה מחלוקת. כדוגמת הכללים של פרק "מקום שנהגו"[6], המדריכים את האדם ההולך ממקום למקום כיצד לנהוג כאשר הוא נתקל בהבדלים בין מקום מוצאו למקום אליו הגיע. אפשר להכליל בתוך קבוצה זו גם כללים שבהם הכרעת ההלכה קשורה לסוג הבעיה הנידונית, ולא למקרה הפרטי הנדון. כלל מרכזי בקבוצה זו הוא הכלל: "דבר מדברי תורה הולכין אחר המחמיר מדברי סופרים הולכין אחר המיקל"[7]. מכלל זה מסתעפים כללים כדוגמת: "הלכה כדברי המקל באבל"[8] ו"הלכה כדברי המקל בעירוב"[9].

הקבוצה השניה של כללים היא קבוצת הכללים ה"אישיים". כדוגמת: "הלכה כרבי עקיבא מחברו", או "רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי מאיר"[10]. מקובל לחשוב, שראשון הכללים בקבוצה זו הוא הכלל "לעולם הלכה כבית הלל"[11], ואחריו נוצרו עוד כללים אחרים רבים בסגנון זה.

 

ניתן לחלק את הכללים לפי הבחנה אחרת, שאף היא יוצרת שתי חטיבות כללים שונות במהותן. חטיבה אחת, מכילה עקרונות כלליים, היפים לכל מסגרת של פסיקת הלכה. קבוצה שניה, מתייחסת אל החיבורים התנאיים שעמדו בפני האמוראים בבואם לפסוק הלכה על פיהם, ובראשם המשנה שבעריכת רבי יהודה הנשיא. הכללים שבחטיבה השניה מבוססים על הנחות ביחס לסגנון ספרות התנאים ואופן עריכתה. ביניהם: כללים המתייחסים ל"סתם משנה", שבראשם הכלל "הלכה כסתם משנה", ובצידו כללים המתייחסים ל"סתם ומחלוקת" במשנה ובברייתות. כללים המתייחסים לסוגים מסוימים של משניות: מסכת עדיות, "הלכתא פסיקתא", "הלכתא דדינא". וכללים המתייחסים ללשונות מיוחדות במשנה: "אימתי", "במה", "באמת אמרו", "הלכה". כללים מן הסוג הזה מניחים, בהכרח, הנחות מתודולוגיות אודות חיבורי התנאים. כיצד סוגננו וכיצד נערכו, מתי ועל ידי מי.

אמנם, הבחנה זו קשה יותר לשימוש מקודמתה. לא תמיד ברור מאליו לאיזו חטיבה יש לסווג כל כלל. לדוגמה, יש כללים "אישיים" שהגמרא דנה אודותיהם בשאלה אם נאמרו רק ביחס ל"משנתנו", דהיינו למשנת רבי, או שהם אינם תלויים במקור שבו הופיעו. הכלל הנוגע לרבן שמעון בן גמליאל נוסח במפורש ככלל המתייחס ל"משנתנו" בלבד ואילו לגבי הכלל "הלכה כר' יוסי מחברו" נאמר כבר בגמרא שהוא אינו מתייחס דווקא למשנה[12].

בסופו של דבר, כאמור, נוצר הרושם מתוך ספרי הכללים, שיש מערכת שיטתית ועקבית של כללי פסיקה שבהם השתמשו האמוראים ובעקבותיהם הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בבואם להכריע הלכה במחלוקות התנאים.

אולם, עיון מדוקדק יותר ברשימות הכללים מעלה שאלות רבות המערערות את ברירותה של המערכת הזאת.

בחינה של פרטי הכללים, מגלה סתירות וקשיים מסוגים שונים. קיימות סתירות בין כללים שונים. לדוגמה: מצירוף של הכלל "סתם משנה כרבי מאיר" עם הכלל "הלכה כסתם משנה" עולה לכאורה, שבדרך כלל הלכה כרבי מאיר. אבל הכללים האישיים מורים, שבמחלוקותיו עם התנאים בני דורו, שהם התנאים המופיעים יותר מכל במשנה: ר' יוסי או ר' יהודה – אין הלכה כמותו. ובגמרא אף מובא טעם מפני מה אין הלכה כמותו: "שלא יכלו חבריו לעמוד על דעתו"[13]. כיצד, אם כן, משתלבים כללים אלו זה עם זה? סוג אחר של קשיים הוא סתירות בין כללים לבין פסקים בודדים. לפעמים מוצאים את האמוראים פוסקים בהלכה מסוימת בניגוד לכלל, ודבר זה מצוי גם כשמדובר באמורא שמדבריו במקום אחר מוכח שהוא מקבל את כלל הפסיקה. לא רק פסק המנוגד לכלל מעורר קושי, גם פסק בודד התואם את הכלל מעורר תמיהה – שהרי אם היה כלל, מדוע נזקקו לפסק פרטי ולא סמכו על הכלל?

כבר בתלמוד עצמו דנו בקשיים מסוג זה. אמנם לא באופן עקבי ושיטתי, אבל בסוגיות שונות הקשו ותרצו סתירות מן הסוג שהוזכר ודומות להן. הדוגמאות הבודדות לדיונים שכאלה בתלמוד, הורחבו לסוגיות רבות בספרות הראשונים והפוסקים.

כנגד רשימות הכללים הקצרות והחד-משמעיות שנערכו בתקופת הגאונים וראשוני הראשונים, החלה להתפתח בסוף תקופת הראשונים, ובמיוחד בדורות הסמוכים לגרוש ספרד, יצירה עניפה של ספרות עיון בכללים, שבחנה את הסתירות והקשיים, הציעה תירוצים ויצרה מערכת מורכבת, מגוונת, ושנויה במחלוקות רבות של כללי-כללים, כללי-משנֶה וסייגים לכללים, שנועדו לקיים את המערכת תוך כדי תירוץ הסתירות ויישוב הקשיים.

מובן, שספרים אלו נתחברו בדרך הלימוד הקלאסית, בהשראת תורתם של חכמי הראשונים: התוספות באשכנז וספרות החידושים בספרד, ואף בהשפעת תורת העיון הספרדי והפלפול האשכנזי שנוצרו בשלהי ימי הביניים. חיבורים אלה מתייחסים אל התלמוד כעשוי מעור אחד, ומבקשים לפתור את הקשיים בדרך הרמוניסטית וקוהרנטית.

דרכו של מחקרנו זה שונה. אנו נבקש לחזור על הראשונות. לבחון את הכללים כפי שהם מופיעים מתחילתם בתלמודים. נצטרך לבחון באופן יסודי ומפורט את כללי הפסיקה מראשית התהוותם. החל מן היסודות המעטים בתקופת התנאים. ובעיקר, מתוך עיון במערכת הכללים, שנוצרה בתקופת האמוראים.

לשם כך, יש צורך לקרוא בתלמוד קריאה אנליטית ולא סינתטית, קריאה שיש בה תשומת לב לשאלות של נוסח ולשאלות של זמן ומקום. יש צורך להבחין בין מקורות שונים בתלמוד עצמו ובין רבדים שונים בסוגיה – הכל כמקובל במחקר התלמוד הביקורתי. לשם כך נבדוק – עד כמה שידינו משגת – את כל ההתייחסויות המופיעות בתלמודים לפסיקת הלכה, למתודולוגיה של פסיקה, לכללים, וליצירה של ספרות התנאים, המופיעות בתלמודים. התמונה שתתקבל היא של גיוון רב, הבדלים משמעותיים מאד בין מקומות ותקופות, וגם של פער גדול מאד בין התמונה המקוטעת והרבגונית העולה מן התלמודים עצמם, לבין הדימוי השלם והקוהרנטי שעולה מתוך רשימות הכללים הבתר-תלמודיות.

למרבה הפליאה, טרם נכתב מחקר שיטתי על נושא כללי הפסיקה. לפנינו עומדות רק שתי עבודות חלקיות: מאמר של הד"ר י.ז כהנא[14] שליקט את הכללים מתוך התלמוד – בצורה לא ביקורתית, וחיבורו של ד"ר אפרים ב. הלבני, שהתייחס רק לכללים האישיים ובחן בעיקר את מידת שימושם בתלמוד הבבלי[15]. הראשוניות של המחקר חייבה לבנות את כל המגדל מן היסוד: ללקט אחת לאחת את הלבנים הבודדות של הפסקים, הכללים, המאמרים המתודולוגיים המתייחסים לספרות התנאים, ולנתח את הסוגיות שבהן משובצים כל אלה, אחת לאחת.

עד כאן, דובר על השאלות נוגעות לפרטי הכללים, ליחס ביניהם ולסתירות בין כללים לבין פסקים בודדים בגמרא ובפוסקים. כאמור, שאלות אלו נדונו כבר בתלמוד עצמו, וביותר בספרי הפוסקים והכללים. אבל, עוד קודם לפרטים יש לתת את הדעת לכמה שאלות מהותיות בדבר הפסיקה על פי כללים:

השימוש בכללים בפסיקה איננו מובן מאליו. לכאורה, מן הדין היה שידונו בכל בעיה לגופה ויכריעו את ההלכה לפי שיקולים ענייניים: מתוך נסיון לברר את "האמת", או את הפירוש "הנכון" בסוגיה. הסברים רבים ניתנו לצורך בכללים, אך אפשר לסכם ולומר שהצד השווה שבהם הוא, שהכללים משמשים להכרעה במקום שלא ניתן, מסיבות ענייניות או אחרות, לברר מהי ה"אמת" תוך כדי דיון פרטני בנושא הנדון. ולפיכך נזקקו לדרכים חלופיות בפסיקת ההלכה.

כך מנסח את הדברים המהר"י קולון:

נראה, שבכל התלמוד שפוסק: "פלוני ופלוני הלכה כפלוני", שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב. כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו וכן באמוראים ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו, לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו. וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק, עד רב אשי ורבינא שהיו סוף הוראה, ועל דרך זה קבעו ההלכות. [16]

מדברי המהרי"ק עולה, שהכללים אינם מוחלטים, והם נועדו רק למקומות שבהם לא עלה בידי חכמי התלמוד לברר את ההלכה מתוך דיון בגופו של ענין. הכללים נוצרו ככלי עזר משני לפסיקה, ובאמת הדרך הראשונית והעדיפה היא פסיקה עניינית.

שאלת יסוד שניה, היא שאלת מקורם של הכללים: על מה הסתמכו האמוראים שיצרו את הכללים, ומנין נטלו את הסמכות לקבעם?

בכללים ה"עקרוניים", אפשר, באופן כללי, להבין את המקור והטעם לצורת הפסיקה הכוללנית. מדובר בעקרונות משפטיים או פרשניים, המעובדים לדפוס של כללים שימושיים לפסיקה על פי מקורות ההלכה. קשה יותר לפרש מה טעמם ומה תוקפם של הכללים ה"אישיים". ניסוח יפה של הבעיה מצוי בשאלה שנשאלה מר' חיים יאיר בכרך, בשו"ת "חוות יאיר":

ומכל מקום לא אוכל עצור ברוחי מלשאול שאלה כללית בפסקי רז"ל בש"ס. והוא מה שאמרו בכמה מקומות בדרך כלל גדול: "הלכה כפלוני", שכולל כל דבריו בכל מקום שהם. כמו שאמרו הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן בר' יוסי וכן ברבי. ואיך יתכן זה שיהיה אדם מוצלח בכל דרכיו ומכווין אל מרכז האמת בכל דבר, ונגד כל לשון אשר יעמיד אתו למשפט מכל אדם מי ומי שיהיה ירשיע, ודברי כל החולקים עליו ועמו יהיו אין ואפס שוא ושקר, אחר כי הטעות והשגיאה כוללות כל מין אנושי עד שמבחר הנביאים טעה, ואיך יזכה ילוד אשה לזה, כל שכן מי הגיד לחז"ל בש"ס שזכה זה למעלה זו.[17]

אחת ממטרותיו של חיבורנו זה היא להבין את אופן ההתהוות של הכללים ואת ההגיון שעומד מאחריהם. ובכך לתת תשובה לשאלות היסודיות הללו.

שאלות יסוד אלה, נוגעות לנושאים האופייניים לספרות המבואות לתורת התנאים וספרותם. אמנם, גם במקומות שבהם הדיון נוגע בעניינים שנדונו כבר בהרחבה בספרות המבואות ומחקר התלמוד נצרכנו לעבודה ראשונית, אם כי ניתן היה להשתמש במקורות שכבר לוקטו על ידי מחברים קודמים. לדוגמה: השאלה הידועה אם רבי התכוון לפסוק הלכה במשנה, היא שאלה מרכזית בחקר המשנה וכל חוקרי המשנה, מאז רב שרירא גאון עסקו בה. ברם, נקודת המבט של מחקר המשנה שונה בתכלית מנקודת המבט של מחקרנו זה: בעוד שהקודמים ביקשו לבחון מה היתה פעולתו של רבי, אנו בוחנים מה היה יחסם של האמוראים, יוצרי הכללים, אל פעולתו של רבי. כפי שיתברר, השאלה מה היתה כוונתו של רבי בעריכת המשנה אינה זהה לשאלה כיצד הבינו האמוראים את מגמות הפסיקה שבמשנה.[18] לא זו בלבד, אלא שאי אפשר להכליל ולקבוע עמדה אחידה אצל כל האמוראים בענין זה, ואנו נבחין בין עמדות חלוקות ואפילו מהופכות אצל אמוראים שונים: בתקופות שונות ובמרכזים שונים.

הבחירה להתמקד דווקא בכללים הנוגעים למחלוקות התנאים נובעת משני טעמים. ראשית, הכללים הנוגעים למחלוקות התנאים הם הכללים הראשונים שנוצרו והם שקבעו את אופיה של הפסיקה על פי כללים לכל הדורות. לכן, העיון בכללים אלו מאפשר לעמוד על הבסיס של מערכת כללי הפסיקה כולה. שנית, היות וכללים אלו נוצרו בתקופה מוגבלת ומוגדרת: שלהי ימי התנאים ותקופת האמוראים, הרי ששדה המחקר ברור ומוגדר היטב – מדובר בשני התלמודים בלבד, ובספרות התנאית שביסודם.

יש לקוות, שהעיון ביסודות ובהתחלות של מערכת כללי הפסיקה יועיל גם להשליך אור על האילן רב הפארות של כללי הפסיקה, שצמח ונסתעף במשך הדורות מן השרשים שניטעו בימי המשנה והתלמוד, שכן, המסקנות של עבודה זו חורגות מעבר למשמעות הכללים הנידונים בה. ושתי סיבות לכך:

ראשית, הכללים הנדונים בה הם כללי יסוד שמשמשים לא רק את תקופתם. לדוגמה, הכלל "הלכה כרבים", איננו כלל המתייחס רק למשנה ולדברי תנאים, הוא הועבר אחר כך לפסיקה בין האמוראים, והוא גם משמש כבסיס לשיטת הפסיקה של השלחן ערוך. הכלל "הלכה כסתם משנה", שהוא כלל הנראה כמבוסס על הבנה מסוימת את עריכת המשנה, מועתק על ידי בעלי הכללים לחיבורים מאוחרים יותר. כגון, הכלל של הגאונים שיש לפסוק הלכה כדעה שסוגיה דתלמודא שקלא וטריא אליביה, או הכלל שיש לפסוק כדעת הסתם בשלחן ערוך כנגד דעה המובאת בו בשם "יש אומרים". הוי אומר: גם כללים מתודולוגיים שנוסדו בתקופת האמוראים והתייחסו במקורם לספרות התנאים או אף למשנה בלבד, המשיכו להוות במשך הדורות כללי יסוד להכרעה בחיבורים אחרים.

הסיבה השניה, שהופכת את המחקר הזה לבעל חשיבות רחבה, מעבר לתקופה ולכללים הנדונים בו היא, שדרך יצירתם של כללים בימי התנאים מהווה דגם לכללים אחרים שיווצרו בדורות מאוחרים יותר. לדוגמה, אחת החידות הגדולות בתולדות ההלכה היא מדוע זוכה ספר מסוים או חכם מסוים שהלכה תתקבל כמותו. מה הסיבה למעמד המיוחד שזכה לו הרמב"ם, השלחן ערוך, ה"קיצור שלחן ערוך" או בדורנו: ספר "משנה-ברורה". מול כל אחד מן החיבורים הללו עמדו בזמנו חיבורים מקבילים, שמחבריהם לא נפלו, לכאורה, בגדולתם בתורה וביכולת הפסיקה שלהם מן המחברים של הספרים הללו, ובכל זאת, כמין בת-קול יצאה מן השמים והכריזה שהלכה כמותם.

שאלה זו דומה לשאלה שנשאלה כבר בתלמוד, ביחס לכללים האישיים של התנאים. במה זכו בית הלל שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כמותם? במיוחד לנוכח ההנחה, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"[19]!

שאלות מעין אלו מלוות גם היבטים אחרים של כללי הפסיקה שנוצרו במשך הדורות. הבנה מעמיקה של התהליכים שעמדו ביסוד הווצרותה של מערכת הכללים בראשיתה, יכולה לסייע בהבנה כללי הפסיקה בכל הדורות, גם אלו שנוצרו הרבה אחרי כללי האמוראים ומתייחסים לפרטים אחרים לגמרי.

המשמעות האקטואלית של המחקר הזה נוגעת לשאלות יומיומיות ממש בעולמה של הפסיקה המודרנית, ושאלות הנהגה פרטית וציבורית של דורנו. השאלה כיצד נקבעת סמכותו של פוסק מסוים, או זרם מסוים בהלכה ובהנהגה, מעסיקה רבות את כל מי שמתעניין במערכת ההלכה. בין אם אלו הנזקקים לפוסקי ההלכה באופן ישיר, ובין אם אלו שאינם מדקדקים בהלכה, אך חייבים בהתייחסות לעולמם של בעלי ההלכה בשל מעמדם הציבורי והשפעתם על החברה הישראלית והיהודית כולה. לא בכדי, יוצאים בשנים האחרונות ספרים ומחקרים רבים הדנים בהיבטים השונים של דרכי עיצוב ההלכה, מעמד וסמכות החכמים, ונושאים קרובים לנושאים הללו[20].

לא אחת חשים בחסרונו של מחקר יסודי, הבוחן את היסודות הראשוניים של התגבשות דפוסי פסיקת ההלכה בישראל. החיבור שלפנינו מיועד, בין היתר, להשלים מעט מן החסרון הזה, ולשמש פתיחה לעיסוק מחודש ויסודי במקצוע הכללים בכל היקפו.

"דבר בשם אומרו":

על הבקיאות:

מובן שהדרך לליקוט וסידור של מקורות מרובים מכל רחבי התלמודים מצריכה שימוש באמצעי עזר. מצאתי את המשפטים הבאים שנכתבו על ידי גאון עולם, ר' שלמה אלישיב, בעל ה"לשם", הולמים מאד להכתב כמודעה והתנצלות גם בהקדמת עבודה זו:

מצאתי את עצמי ראוי להודיע כאן בפרטות, שכל הבקיאות המובא בספר זה וכן בכל הספרים שחנני הקב"ה אל יעלה בלב המעיין שבחכמתי שאבתי כל הבקיאות הללו, כי בעוה"מ חסר אני מכל בקיאות. אך נודע הוא שנתרבה עתה ספרים הרבה בכל חלקי תורה המראים את כל בקיאות, הן בתנ"כ ובש"ס ובמדרשים … וכן בספרי ראשונים ואחרונים, ובהם אני משתמש למצא כל אבני חפץ מאבני שהם ואבני אקדח הצורך לענייני. אך להזכיר אותם בשמם בתוך הספר הוא דבר שאין מתקבל אל הלב כי אינו הגון כלל להזכיר פסוק מתנ"כ בשם הקונקורדאנציא וכן מאמר חז"ל בשם הבית אהרן וכיוצא מספרי הבקיאים, אשר רבים הם ואי אפשר לפרטם. אך מה גדול זכותם ורב טוב צפון להם מאל גמולות ה' אשר כעל ישלם[21].

ואוסיף על דבריו, שבימינו נתחדש עוד כלי בקיאות חשוב ביותר: המחשב ותוכנות החיפוש כדוגמת "פרויקט השו"ת" של אוניברסיטת בר אילן, שנעזרתי בהן הרבה מעבר לצרכי בקיאות בלבד. התכנה מאפשרת גם עריכת מבחנים סטטיסטיים שונים שיש בהם אישוש משמעותי למסקנות שהוסקו מתוך עיון בסוגיות ומקורות בודדים. גם העתקת המובאות נעשתה פשוטה ונוחה בהרבה. אם כי, אין זה מסיר מעל הכותב את האחריות לבדיקת כל ציטוט וציטוט במקורו.

ועל העיון:

כבר עמדו קדמונים על החובה לומר דבר בשם אומרו, הן מצד איסור גזל, הן מצד שמביא גאולה לעולם:

א"ר חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (אסתר ב כב), על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה, הוי אם שמעת דבר הוי אומר בשם אומרו[22].

מובן, שלאור הדברים הללו, השתדלתי להקפיד על ציטוטי המקורות והרעיונות שכבר קדמוני בהם אחרים, כמקובל. אמנם, בפרקים העוסקים בשאלות המבוא לספרות התנאים, רבו עד מאד הדיונים בספרי החוקרים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולפעמים נבדלים הם זה מזה בניואנסים דקים. במקומות אלה ציינתי רק למחברים עיקריים שנסמכתי עליהם, והפניתי למאמרים אחרונים שבהם צוטטו בהרחבה מקורות קודמים. אקוה שבכך ניתן לצאת ידי חובת "דבר בשם אמרו".

והנה, מאמר זה המופיע בתנחומא בשם ר' יוחנן, נזכר בבבלי בפי ר' אלעזר[23] תלמידו. ודווקא בין הרב והתלמיד הללו, שמהם למדנו ערך הבאת דבר בשם אמרו, מצינו מעשה מהופך:

ר' יוחנן הוה מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי והיה ר' אלעזר חמי ליה ומיטמר מן קדמוי. אמר: הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי, חדא דלא שאל בשלומי וחדא דלא אמר שמועתא משמי. א"ל: כך אינון נהגין גביהן, זעירא לא שאל בשלמיה דרבה דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו.

מי מהלכין, חמי ליה חד בית המדרש. אמר ליה: הכא הוה ר' מאיר יתיב דרש ואמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל, ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה! אמר ליה: כל עלמא ידעין דר"מ תלמידו דר' עקיבה.

אמר לו: כולי עלמא ידעין דר' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן[24].

אי הכי, ליהוו כולי עלמא ידעין, שמי שליוה את לימודי בחוג לתלמוד כמעט מראשיתם, והנחה אותי ברוב גלגוליו של מחקר זה הוא מורי הפרופ' יעקב זוסמן הי"ו. כדרך שנהג ר' אלעזר בר' יוחנן רבו, אף אני איני יכול ואיני רשאי להבחין בין רעיונות שקבלתי מפיו, בין סברות שנתחדשו לי דרך לימודי, ובין דברים שנתגלגלו ועלו, נבחנו ונבדקו ונתקנו שוב ושוב בשיחותי עמו. ועל כן, לא ציינתי בגוף החיבור באופן שיטתי דברים ששמעתי מפיו, אלא במידה והם נתפרסמו בכתובים.

התודה והברכה נתונות לו, האחריות כמובן, כולה עלי.

 

————————————————————————-

  נספח: הכללים בספרות הכללים

 

בפרק זה נרשמו כללי התלמוד, הנוגעים לתנאים וספרותם, המופיעים בספרי הכללים.

הכללים סודרו לפי סדרם של הספרים.

בתחילת הרשימה מופיעים החיבורים הקדומים ביותר, מתקופת הגאונים: הלכות קצובות דבני מערבא, והלכות דיינים, המופיעים בספר הלכות גדולות, וסדר תנאים ואמוראים. אחריהם מופיעים ספרי הכללים העיקריים מתקופת הראשונים ותחילת תקופת האחרונים.

בהערות לכל כלל צוינו מקורותיו בתלמוד ובספרי הכללים העיקריים, חילופים והסתייגויות לגביו, פרטי משנה וכדומה[25].

המקורות לכל כלל מסודרים לפי סדר הדורות.

צורת הסידור הזאת מאפשרת לראות בנקל את התפתחות מערכת הכללים במהלך הדורות.

1. ספרי כללים מתקופת הגאונים

 

 

הלכות קצובות דבני מערבא

בבל, (א"י?) המאה התשיעית? חיבור מתקופת הגאונים המשובץ בתוך ספר "הלכות גדולות"[26]. יש בו כשלשים כללים, כמעט כולם כללים אישיים. מלבד האישיים, נמצאים עוד שני כללים, הכלל "סתם ומחלוקת הלכה כסתם" בלי פירוט האפשרויות השונות והכלל "כל מקום ששנינו במשנתנו באמת ובמה דברים אמורים ואימתי ובזמן הלכה למשה מסיני". לדעת רי"נ אפשטיין, הקובץ לקוח "בודאי מספר פסקים מעין מעשים לבני א"י, ובהלכות קצובות אלה השתמש גם בעל סדר תנאים ואמוראים שנתחבר בסורא (בשנת ד' תרמ"ז) אע"פ שיש בהן כמה דברים שאינם מתאימים לבבלי"[27]

כללים במשנה:

• סתם ומחלוקת הלכה כסתם[28].
• וכל מקום ששנינו במשנתנו באמת, ובמה דברים אמורים ואימתי ובזמן הלכה למשה מסיני[29].

כללים אישיים:

• ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי[30], ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי[31], ר' שמעון ור' יוסי הלכה כר' יוסי[32].
• ר' אלעזר ור' יוסי הלכה כר' יוסי[33], ר' נחמיה ור' יוסי הלכה כר' יוסי[34], ר' אליעזר בן יעקב ור' יוסי הלכה כר' יוסי[35], כל אילו הלכה כר' יוסי מחבריו, במה דברים אמורים שנחלק עליו אחד אבל אם נחלקו עליו רבים הלכה כרבים[36].
• ר' מאיר ור' שמעון הלכה כר' שמעון[37], ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' שמעון[38].
• ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה[39].
• ר' יהודה ור' אליעזר בן יעקב הלכה כר' אליעזר בן יעקב[40].
• רבי ור' אלעזר בר' שמעון הלכה כרבי[41], רבי ור' יוסי בר' יהודה הלכה כרבי[42], רבי ור' ישמעאל בר ר' יוסי הלכה כרבי, במה דברים אמורים שלא אמר משום אביו אבל אמר משום אביו הלכה כאביו[43].
• כל מקום שאמר ר' שמעון בן אלעזר בלא מחלוקת הלכה כמותו[44].

• רבי ור' שמעון בן גמליאל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל[45], ר' מאיר ור' שמעון בן גמליאל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל[46], ר' יהודה ור' שמעון בן גמליאל הלכה כר' שמעון בן גמליאל[47], ר' שמעון ור' שמעון בן גמליאל הלכה כר' שמעון בן גמליאל[48], ואפילו ר' יוסי שהלכה כמותו מחברו, הוא ורבן שמעון בן גמליאל הלכה כר' שמעון בן גמליאל[49], וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה[50].
• ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע[51], רבן גמליאל ור' יהושע הלכה כרבן גמליאל[52].
• ר' עקיבה ור' טרפון הלכה כר' עקיבה[53], ר' עקיבה ור' יוחנן בן נורי הלכה כר' עקיבה[54].
• בית שמי ובית הלל הלכה כבית הלל חוץ מבית שמי אומרים מכבדין את הבית שהלכה כבית שמי[55], וכל מקום ששנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמי[56].

הלכות דיינין בהלכות גדולות

בבל, המאה התשיעית? בתוך "הלכות דיינין" בספר הלכות גדולות מופיעות שתי רשימות, האחת זיהוי חכמים לפי הרשימה שבסנהדרין י"ז ב'[57], והשניה: העתקת הכללים שבגמרא בעירובין מ"ו ב', ונוסף עליהם: "אמ' ר' משרשיא ליתנהו להני כללי וסיפא קא משמע לן דהני כללי [לאו] דברי הכל נינהו. רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ורב הוא דלית ליה הני כללי"[58].

 

• ר' יעקב ור' זריקא אמרי כר' עקיבה מחבירו כר' יוסי מחבירו כר' מחבירו.
• למאי הילכתא? ר' אסי אמ' הלכה ר' חייא בר אבא אמר מטין ר' יוסי בר חנינה אמר נראין.
• ובלשון הזה אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן: ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואין צריך לומר ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי , אמר רב אשי אף אנו נאמר ר' יוסי ור' שמעון הלכה כר' יוסי דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה .
• אמר רב משרשיה ליתנהו להני כללי וסיפא קא משמע לן דהני כללי [לאו] דברי הכל נינהו וב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ורב הוא דלית ליה הני כללי[59].

סדר תנאים ואמוראים

בבל, כנראה סורא, המאה התשיעית? חיבור קטן מתקופת הגאונים שהגיע לידינו במהדורות שונות ובקבצי כת"י שונים זה מזה[60]. יתכן וזהו שם כולל לרשימות כללים מתקופת הגאונים ואיננו חיבור אחד. פרופ' א. מרכס פירסם קטעים שונים שזיהה אותם כסתו"א[61], אך נראה שלפחות אחד מהם קרוב יותר לנוסח הלכות קצובות דבני מערבא. [62] המהדורה המדעית והמעודכנת ביותר של החיבור נערכה ע"י ק. כהנא בשנת תרצ"ה[63].

 

בתחילת החיבור: רשימות מקבלי התורה ממשה ועד הסבוראים. רשימת הנשיאים, רשימות תנאים ואמוראים מי קיבל ממי וסדר הדורות. זיהוי תנאים שלא נזכרו בשמם המלא. להלן יועתקו כללים שיש בהם חידוש על פני הבה"ג.

כללים במשנה

• כל סתם משנה ר' מאיר[64], סתם ברייתא ר' נחמיה[65], סתם סיפרא ר' יהודה בר אלעאי[66], סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי[67], וכלהו אליבא דר' עקיבא[68], (סתם ברייתא ר' יוחנן[69]).

• בימי התנאים לא היה התלמוד מסודר אלא כל אחד היה מפרש המשנה על פי השמועה והקבלה או על פי הסברא[70].
• כל מקום ששנינו בראשונה תקנו כך וכך ואין שם [שם] חכם כך ההלכה[71].
• וכל זה הכלל כך הלכה[72].
• וכל משנה שמשיבין ממנה תשובה הלכתא כמותה[73].
• וכל סתם משנה הלכה[74], מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם[75], סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם[76], סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם[77], מחלוקת במשנה וסתם בברייתא אין הלכה כסתם[78].
• לפיכך כל מקום שחולקין [שני] חכמים בתוספתא בסיפרא וסיפרי וסתום במתניתין כחד מינייהו הלכה כמאן דסתימא במתניתין כוותיה, וכל מילתא דפליגי בה במתניתא וסתמא בבריתא כחד מינייהו לית הילכתא כההיא ברייתא[79].
• וכל עדות שהעידו בבחירתא דבר ברור הוא[80].
• תוספתא לא דבר קצוב הוא ולא דבר מסויים הוא וכן תורת כהנים שהוא סיפרא דבי רב, וסיפרי שהן חומש ואלה שמות וחומש הפיקודים וחומש משנה תורה ששמן מדרש והללו נקראו בתלמוד ברייתא יש מהן שהן הלכה ויש מהן שאין הלכה. כיצד? כל ברייתא שאין חולקין עליה בתלמוד הלכה כמותה … וכל ברייתא שחולקין עליה בתלמודא[81] אין הלכה כמותה… הלכך ליכא למיקם עלה דברייתא ותוספתא וסיפרא וסיפרי כי אם על פי אמוראין שבתלמוד. [82]
• והלכה כר' יהושע (בן לוי) בכל מקום (במשנה)[83],
• ר' מאיר ורבן גמליאל הלכה כרבן גמליאל[84] ר' יהודה ורבן גמליאל הלכה כרבן גמליאל[85] ר' שמעון ורבן גמליאל הלכה כרבן גמליאל[86]
• וכל מקום שנחלק ר' עקיבא עם יחיד הלכה כמותו, לפי שהלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו[87] ר' ישמעאל ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא[88] ר' (אלעזר) [אליעזר] ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא[89] ר' נחמיה ור' עקיבא כר' נחמיה[90].
• והלכה כר' יהודה בכל עירובין אבל לא במחיצות[91].
• ר' יהודה ור' נחמיה הלכה כר' נחמיה[92].
• ר' מאיר ור' שמעון מי שמחמיר הלכה כמותו[93].
• והלכה כר' שמעון בכולה שבת ואפילו בדבר שאינו מתכוון, כגון הוצאת דם בתולים שאינו מתכוין לחבורה אלא לבעילה וכגון פקק החבית שאינו מתכוין לסחיטה אלא לפקוק חביתו ושניהן מותרין חוץ ממוקצה מחמת איסור שאין הלכה כמותו[94].
• והלכה כר' מחבירו ולא מחביריו[95] ובמקום אביו אין הלכה כמותו[96].
• רבי ור' יוסי הלכה כרבי[97].
• (וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. ערב בגט פשוט ציידן בגיטין ראייה בזה בורר).[98]
• רבי ור' שמעון בן אלעזר הלכה כרבי[99].
• וכל מקום ששנה ר' אלעזר [ב"ר שמעון] בלא מחלוקת הלכה כמותו[100].
• וכל מקום ששנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. ומכריע לאו בהדייהו הוא אלא לאחר זמן ופליג לחד מינייהו[101].
• והיכא דקא מקשו תרי תנאי [או] תרי אמוראי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר חזי אי איכא רבה בהדי תלמידא אין הלכה כתלמיד במקום הרב[102].
• כל מקום שנהגו וכל כי האי גונא הילכתא פסיק' היא[103].
• יחיד ורבים הלכה כרבים[104].
• והלכתא כדברי המיקל בעירובין ובאבל[105].
• ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא, ואיכא דאמרי בדאורייתא עבדינן לחומרא ודממונא לקולא דמקילינן על התובע ואין מוציאין ממון מידו אלא בראיה ברורה[106].
• ואף על פי שאמרו חכמים הלכה כפלוני ופלוני היכא דאיכא אמוראי בתראי דקיימי כחד מינייהו הילכתא כוותיה[107].
• וכל קושיה שלא הוכרעה בראשונה או באחרונה עשה כזו [עשה] עשה כזו עשה[108].

 

אגרת רב שרירא גאון

בבל, פומבדיתא, המאה העשירית. חיבור גדול של רב שרירא גאון העוסק בתולדות החכמים ובמתודולוגיה של ספרות התנאים והאמוראים. בתוך דבריו דן גם בכללי המשנה והתלמוד ובכללי פסיקה[109]. עניינים שונים מספר זה צוטטו בגוף חיבורנו.

 

מבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני

בבל, סורא, המאה הי"א. חיבור גדול מאד, בערבית, מרב שמואל בן חפני, גאון סורא במאה הי"א. שלא הגיע לידינו בשלמותו. המהדורה השלמה ביותר יצאה לאור ע"י פרופ' ש. אברמסון[110]. ובה קטעים מכחמשה פרקים. אין בקטעים אלו קובץ שלם של כללי פסיקה. רוב המבוא שבידינו, מתייחס לתלמוד הבבלי ולא לספרות התנאים וכללי הפסיקה בה, ולפיכך חשיבותו לענייננו מעטה יחסית[111]. יתכן שכללי התלמוד המיוחסים לרב שמואל הנגיד נלקחו מהמבוא של רשב"ח, ועי' לקמן.

 

הקדמה לפירוש רב נתן אב הישיבה

פירוש משנה לסדר זרעים, המיוחס לרב נתן, ראש ישיבת ארץ ישראל בשלהי המאה הי"א ובחלק הראשון של המאה הי"ב.[112] לדעת ר"י קאפח החיבור איננו מרב נתן, אלא ליקוט של מחבר תימני, שהשתמש בין השאר בפירושו של רב נתן. בהקדמה יש סקירת תולדות תושבע"פ בסגנון המוכר מהקדמות הרמב"ם למשנה ולספר המצוות. ומביא שם גם רשימה קצרה של הכללים האישיים. אין בכלליו שום תוספת על הקודמים.

יש להדגיש שניים מתוך הרשימה:

• ר' מאיר ור' שמעון הלכה כר' שמעון[113].
• ודברים שנחלקו בהן ב"ש וב"ה הלכה כב"ה בכולן חוץ מעשרה דברים שהלכה בהם כב"ש לא כב"ה, אמרם במסכת עדיות ואלו שחזרו ב"ה להודות כב"ש, א… ב… ג… ד…[114]. דברים אלו הלכה בהם כב"ש. ה' … י'.[115]

2. ספרי כללים מתקופת הראשונים

מבוא התלמוד, לר' יוסף בן יהודה

ר' יוסף בר' יהודה, בן ר' יהודה בן ר' יוסף בריה דר' יעקב הדיין ספרדי ברצלוני (ן' עקנין)[116]. מבוא התלמוד[117]

חיבור יוצא דופן בספרי הכללים. יש בו הרבה כללים מחודשים שלא נמצאים בשום מקום אחר. חלקם הוציא מן הגמרא ואחרים – אין להם כל מקור. נראה שהספר לא היה ידוע למחברים שאחריו, שכן נשאר בכת"י בערבית עד המאה הי"ט. אבל יתכן מאד שהוא משמר מסורות גאוניות, ואולי היה לפניו חיבור המבוא או הכללים מתוך המבוא של ר' שמואל בן חפני.

כללים מחודשים בספרו:

• משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע – ר' מאיר[118].
• אין הלכה כתלמיד במקום הרב[119].
• כדברי המכריע – והנ"מ במתניתין אבל בברייתא לא[120].
• אין הכרעת שלישית מכרעת, כגון שני חכמים חולקים והמכריע אינו שוקל כמותן, אלא פחות מהן, אין הכרעתו הכרעה[121].
• כל היכא דאמרו הלכה כך וכך דרשינן ליה בפירקא, אי אמרו מנהג לא דרשינן כי אתא לקמן מוינן ליה, ואי אמרו נהגו אפילו לא מורינן להו[122].
• כל דתנא לה גבי הלכתא פסיקתא הלכה היא[123].
• אין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ[124].
• ספק טרפות להקל, ספק נבלות להחמיר[125].
• כל המיקל בארץ, בח"ל אין הלכה כמותו[126].
• כל מקום ששנו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון אמר ר"ע מנין לע"ז וכו' כך הלכה, וכל מקום ששנו בראש הפרק ר' פלוני אומר כך וכך כגון ר' אליעזר אומר אינה הלכה[127].
• וכל מקום שאנו אומרים בגמרא תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאנו אומרים דבי ר"י תנא אין הלכה[128].
• כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי לפרש ובמה לחלוק[129].
• ר"ט ור"ע הלכה כר"ע דר"ע חברו של ר"ט הוה, ר"ע ור' יוחנן בן נורי הלכה כר"ע כללא דמילתא הלכה כר"ע מחבירו[130].
• איבעיא להו ר' מאיר ור"ש הלכה כמאן תיקו[131].
• ר"מ ור"ש ור' יוסי אם נחלק אחד מהם עם רשב"ג הלכה כרשב"ג[132].
• הלכה כרשב"ג בטריפות[133].
• הלכה כר' אליעזר בארבע[134]… והנ"מ בטהרות אבל בשאר סדרים איכא טובא.
• ב"ש וב"ה הלכה כב"ה חוץ מד' דברים שהלכה כב"ש[135].
• הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי[136].
• שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו ויש מהן שהלכה כמותו ולא כיוצא בו, ויש מהן ש[אין] הלכה כמותו כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון שנים מהם הלכה כמותו וכיוצא בו, ואחת אין הלכה כמותו וארבעה הלכה כמותו ולא כיוצא בו[137].
• הלכה כר"ש באבל, הלכה כר"ש בדבר שאינו מתכוין ומודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, הלכה כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה, בכל השבת כולה הלכה כר"ש ואפילו במוקצה מחמת מיאוס … הלכה כר"ש בגרירה … אין הלכה כר'י במלאכה שאינה צריכה לעצמה… [138]
• נשואין ומלקיות הלכה כר' וסתות ושור המועד הלכה כרשב"ג[139].

• אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים[140].
• הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה[141].
• הלכה כר"מ בגזירותיו[142].
• הלכה כדברי המיקל באבל[143].
• הלכה כר' אלעזר בגיטין[144].
• הלכה כרבי בגיטין ואפילו ביחיד אצל רבים[145].
• הלכה כדברי המיקל בעירובין ואפילו יחיד אצל רבים[146].
• כל מקום שנאמר בו באמת במשנה הל"מ הוא והם הדברים שלא למדו אותם במדה מי"ג מדות ולא מפסוק[147].

ספר כריתות, לר' שמשון מקינון.

צרפת – ספרד, המאה הי"ג-י"ד. חיבור מבוא מקיף לספרות התנאית והאמוראית. בחלק הרביעי מתוך החמשה: "ימות עולם" מוקדש לתולדות תנאים ואמוראים ושלשלת המסורת, השער השלישי בחלק זה עוסק בכללי הפסיקה. באופן בסיסי, רשימתו מבוססת על סדר תנאים ואמוראים, אבל משוקעת בחיבורו גם יצירתם של בעלי התוספות[148]. לעתים הוא מנמק ומציע מקור להסביר דבריו. מחברים שבאו אחריו החשיבו את ספרו לספר יסוד ועשו אותו בסיס לדבריהם.

תוספות שיש בדבריו על קודמיו:

• סתם ומחלוקת עליו דאיתא באותה בבא חולק, אמרו בפרק החולץ דלא חשיב סתם, ואפילו הכי יש לסמוך עליו מקצת[149] .
• יש לחלק בין סתם ובין לשון חכמים, דהא רבי סתם אע"ג דלא סבר הכי כדאיתא ריש שבועות, ולעולם כל דבר שסתם בלשון חכמים [עדיפא][150].
• וכל מקום ששנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ודוקא במשנה אבל בברייתא לא[151].
• הלכה כרבי אליעזר בן יעקב בכל מקום, דמשנת ראב"י קב ונקי[152].
• רבי ור' אלעזר בר' שמעון הלכה כרבי ואם אמר משם אביו הלכה כמותו[153].

מבוא התלמוד המיוחס לר' שמואל הנגיד

המאה ה12. חיבור קצר ובו כללים מתודולוגיים בתלמוד שרובם אינם כללי פסיקה[154]. בסופו של החיבור רשימת כללים, בענייני סתם ומחלוקת, פתרון הסתמות וכללים אישיים בין תנאים ואמוראים. ר"מ מרגליות זיהה שאין החיבור הזה מר"ש הנגיד הספרדי אלא מר' שמואל בן חנניא נגיד מצרים.[155] אבל אפשר שהוא קיצור ממבוא התלמוד של ר' שמואל בן חפני גאון. רשימת הכללים שלו דומה בסדרה ובתכניה יותר להלכות קצובות דבני מערבא[156].

הוספות על קודמיו:

• ר' אליעזר ורבן גמליאל הלכה כרבן גמליאל[157].
• ואין הלכה כתלמידי ר' אליעזר חוץ משמונה הלכות[158].
• ר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב הלכה כר' אליעזר בן יעקב[159].
• רבי ור' יהודה הלכה כרבי[160].

• רבי ור' מאיר הלכה כרבי[161].

ספר הפליאה

חיבור קבלי שמחברו וזמנו אינם ידועים במדויק, אך משוערים לתחילת המאה החמש-עשרה.[162] המחבר עסק הרבה בצדדים הקבליים של ההלכה, ובכלל זה גם בהיבטים הנסתרים של כללי הפסיקה. בתוך כך הוא מביא רשימת כללי פסיקה, בסגנון המקובל בספרי הכללים של הראשונים. סביר להניח שהוא השתמש ברשימה קיימת ולא חיבר רשימה לצורך הספר.

כך נפתחת רשימת הכללים שלו:

והא לך סדר התנאים שהם מפתחות דתנויי. סתם ומחלוקת הלכה כסתם לכן העלימהו להיות הלכה כמותו, וכן ר' מאיר ור' יוסי ר' שמעון ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ר' אלעזר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. כל אלו הלכה כר' יוסי מחביריו וכי מכולם היה ר' יוסי בעל סברא וחכם אלא בעבור שכוחו היה משיג למעלה יותר מכולם ע"כ היה הלכה כמותו שכל אלו כל אחד היה יודע השפעתו ואחיזתו.

הפיסקה הזאת יוצאת מן הכלל בנסיון להציע טעם לפסיקת ההלכה כר' יוסי. רוב הרשימה מובאת כחטיבה אחת, בלא הערות רעיוניות מעין זו, ונראה שהדוגמה היחידה הזאת היא עקרון שעל פיו יש להסביר את כל הכללים האישיים.

דוגמה לטעות בציטוט כלל:

ר' אלעזר ור' יהושע הלכה כר"י חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה מ"מ היכא דפסק הלכה כר"א הלכה כמותו.

יתכן שאין זו אלא פליטת קולמוס של המחבר או של מעתיק.

ככל הנראה, החיבור שבו השתמש בעל ספר הפליאה כמקור לרשימת כללים זו הוא נוסח כלשהו של סדר תנאים ואמוראים. זאת מפני שדרך עריכת הרשימה דומה לזו שבסתו"א, ואף ביטויים האופיינים לו מצויים ברשימה זו, כגון:

"והא לך סדר התנאים", "והא לך תחלת האמוראים". "ואחריהם רב גדא ורב סמא שהיו סוף סבוראי, והנך אחריתי שהיו תלמידים לא קחשיב להו ותן את דעתך כי מכאן אתה למד מאן הוי רבי ומאן הוי תלמיד ומאן הוי בר זוגיה". "וכולהו תלמידי ר"ע הם והם איפלוגי אליבא דר"ע ואת ר"ע לא ראו למה כי לא היו עמו בדורו אלא פליגי בדבריו על דעתו"." "כל תוספתא וספרא לאו דבר מסויים הוא ולא דבר קצוב הוא…"

אמנם רשימת כללי הפסיקה בתנאים שלו קרובה ביותר להלכות קצובות דבני מערבא שבספר הלכות גדולות. בראש ובראשונה, מפני שבשונה מן המקובל בנוסחאות סתו"א, ובשאר ספרי הכללים התלויים בו, הוא מביא את הכלל "ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' שמעון", ואת הכלל "ר' מאיר ור' שמעון הלכה כר' שמעון", כשיטת הלכות קצובות. גם מבחינת סידור הכללים של התנאים, יש התאמה כמעט מלאה בין רשימתו לבין הרשימה של הה"ק. זהו אם כן צירוף מעניין, שלא מצאתי לו מקור נוסף, שילוב בין הרשימה של הלכות קצובות לבין הרשימה של סתו"א[163].

3. ספרי כללים מתקופת גרוש ספרד וראשית ימי האחרונים

 

ר' ישועה בן יוסף הלוי: הליכות עולם.

מתלמיסאן שבאלג'יר. הספר נכתב בטולדו שבספרד, אליה גלה המחבר מעירו בשנת רכ"ז (1467). יש להניח שהושפע מר' יצחק קנפנטון, בעל "כללי התלמוד", שנפטר בשנת רכ"ג והשפעתו על לימוד התורה בדורו ובדור שאחריו היתה עצומה, ובכלל זה גם בענין הלימוד השיטתי ועריכת כללים. ניכר השימוש הרב שעשה בספר הכריתות. הספר מכיל סדר הדורות וסדרי המשנה והתלמוד, כללים בדרכי המשנה והתלמוד, באור למדות שהתורה נדרשת בהן וכללי פסיקה[164].

הכללים שנוספו בו או חודשו בהם פרטים:

• אין למדים הלכה מפי משנה[165].
• עדות הלכה היא, ויש מי שאומר דדוקא עדות דלבתר מחלוקת אבל עדות גרידא לא.[166]
• מסורת בידינו וביד כל תלמידי חכמים שכל מקום ששנינו בראש הפרק א"ר פלוני, כך היא ההלכה, ובל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר אינה הלכה[167].
• כל דתני לה גבי הלכתא פסיקתא הלכה היא[168].
• אין הלכה כר' אליעזר משום דשמותי הוא[169].
• הלכה כר' מאיר בגזרותיו[170].
• וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. "ואיכא אמוראי דלית להו האי כללא דרשב"ג".[171]
• אין הלכה כרשב"ג בטרפות[172].

ר' יהודה ן' כלאץ: מבוא התלמוד. 

חיבור כללים בדרכי התלמוד, ובו כששים כללים ובהם מעט כללי פסיקה. רש"ז הבלין מזהה את המחבר כר' יהודה ב"ר שלמה הכהן כלאץ (הראשון) שחי בספרד במחצית השניה של המאה הט"ו ומשם עבר לצפון אפריקה, לתלמסאן. הספר המכיל טרמינולוגיה אופיינית לבית מדרשו של ר"י קנפנטון, ושייך, אם כן, לחוגו של בעל ה"הליכות עולם"[173].

כללים מחודשים או נוספים אצלו:

• הלכה לעולם כמ"ד מילתא מציעתא[174].
• כל היכא דא"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים[175].
• תניא: לעולם הלכה כב"ה והרוצה לעשות כב"ש עושה, כב"ה עושה, כקולי ב"ש וב"ה רשע, כחומרי ב"ה וכחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך אלא או כקוליהון וחומריהון דב"ש או כקוליהון וחומריהון דב"ה[176].
• היכא דאמרינן הלכה כר' פ' בגזרותיו, ר"ל בדבר שהוא מחמיר עליו מדברי תורה, ואיסור והיתר ע"י גזרת דבריהם, כך כתב רש"י ז"ל בכתובות פ' אע"פ[177].
• תניא בפרק כירה, לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן, דברי ר' מאיר ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר. אמ' רבה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה. וקרי' לר' יהודה (מבריח) [מכריע] ופי' (מבריח) [מכריע] מכביד למטה לכף מאזנים, מכריע את שכנגדו. וכן בכאן ר' יהודה מצטרף עם ר'מ לאסור חמין והוו להו שניים ור"ש אחד, והרבים מכריעים בכף, ור"י מצטרף עם ר"ש להתיר צונן, והוו להו שנים ורבים מכריעים את הכף. אם ר' יהודה הוא המכריע מחמת צירופו עם כל אחד מהם[178].
• אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן, כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה …ורבה בר רב הונא פליג עליה דר' יוחנן ואמר דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואפי' בערב וצידן חוץ מראיה אחרונה דלית הילכתא כוותיה. כך תמצא בס"פ זה בורר[179].

4. חיבורי כללים של האחרונים – מבחר

מכאן ואילך, ספרות הכללים משתמשת באופן קבוע בספר הכריתות ובהליכות עולם, חלק גדול מהחיבורים נכתבו כפירוש או כהשלמה לספרים אלו, והם עוסקים יותר במו"מ בדברי קודמיהם ובהוצאת כללים חדשים מדברי הראשונים, כללים הנוגעים בעיקר לתלמוד ולא בפסיקה במקורות התנאים.

להלן רשימה נבחרת של חיבורים מן הדורות הבאים:

 

ר' יוסף ן' וירגא, שארית יוסף:

חי בספרד בתקופת הגירוש. חיבור על דרכי הגמרא וכללי הסוגיות[180]. הנתיב השמיני, נתיב ההלכה, עוסק בכללי פסיקה. חיבור ששימש מקור חשוב לבאים אחריו.

ר' בצלאל אשכנזי, כללי התלמוד:

חיבור גדול שבו כ- 850 כללים. לא כולו הגיע לידינו[181]. לדעת שוחטמן, כתה"י שבו השתמש, מהספריה הלאומית, הוא מהדורה מאוחרת ומתוקנת יותר מזו שבכתה"י של מארכס. המחבר הכיר והשתמש בהליכות עולם ובשארית יוסף. לדעתו של שוחטמן ספר זה הוא השלמה לספר כריתות. הספר מכיל בעיקר מובאות מספרי הראשונים ואינו חוזר לכללים היסודיים שבספרות הגאונים, הראשונים וההליכות עולם. אבל יש בו כמה פיתוחים מעניינים של כללים מתודולוגיים במשנה וביניהם בהבנת דרך העריכה של רבי והמשמעות של הסתם, מהם שהובאו לעיל בגוף העבודה.

ר' שמואל אבן סיד, כללי שמואל:

ר' שמואל סידלייו, (אבן סיד)[182], ממגורשי ספרד. (ה"א רט'ו – ר'צ בערך). דרכי הגמרא וביאורי המדות שהתורה נדרשת בהם.[183] מסודרים על סדר א"ב. המחבר הוא תלמידו של ר' יצחק די ליאון – תלמידו הגדול של הר"י קנפנטון. תלמידו וחתנו של ר' יצחק אבוהב. הספר נכתב במצרים. ובתוכו נזכרת שנת רפ"ב. מהווה מעין תקציר של הליכות עולם, וסידורו מחדש על פי סדר א"ב, כדי להקל על הלומדים. בין הכללים פזורים גם כללי פסיקה.

ר'מ דאנון, כללי התלמוד:

היה תלמיד של ר"י אבוהב. הספר מוזכר ב"אוצר גנזים" סימן ט'.[184]

ר' יהודה אבן בולאט, כלל קצר:

ר' יהודה בר' יוסף אבן בולאט (נפטר קרוב לשנת ש"י). על החכמות וסיגיהן ומעלת לימוד התורה ואופני הלימוד.[185]

ר' יוסף קארו, כללי התלמוד:

חיבור על כללי התלמוד שנתחבר כהשלמה לספר הליכות עולם.[186] הכיר גם את "כללי שמואל".[187]

כללי הגמרא: ר' דוד בר' שלמה ן' זמרא, רדב"ז. ר' עמנואל בר' מנחם הספרדי.

שני חיבורים בעלי שם דומה, נדפסו בתוך ספר מהררי נמרים, ויניציא שנ"ט (ה"א ר'ל – של"ב). בעיקרם עוסקים בכללי הלימוד בשיטת העיון הספרדי, ונראים כפיתוח והרחבה של ספר דרכי התלמוד מר' יצחק קנפנטון. אך יש בהם גם מעט כללים מתודולוגיים.

ר' ישעיה הורוביץ, (השל"ה):

המאה ה16. בתוך ספר שני לוחות הברית, חלק תורה שבעל פה, קובץ גדול של כללי הש"ס. מביא כללי המידות שהתורה נדרשת בהם, וכן מכללי העיון של ר' יצחק קנפנטון, ובהמשכו כללים מסודרים עפ"י א"ב שונים. בדרך כלל מצטט כללי הלכה מהליכות עולם, והשתמש גם בספר הכריתות ובשארית יוסף.

אסיפת כללים: ר' יאיר חיים בכרך:

המאה ה17. חיבור על כללי הש"ס שנדפס בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ד. והוצא לאור גם בפני עצמו[188].

ר' שלמה אלגאזי: יבין שמועה, הליכות אלי, גופי הלכות:

טורקיה – ירושלים, המאה השבע עשרה. (ש"ע – תמ"ג). יבין שמועה הוא פירוש והשלמה ל"הליכות עולם" ואותו חיבר תחילה. גופי הלכות והליכות אלי הם ספרים עצמאיים שחיבר מאוחר יותר[189]. כבר היבין שמועה מייצג באופן מובהק את המעבר מכתיבת חיבורי כללים כמבוא וכלי עזר ללומד, להפיכתם למקצוע בתורה. זהו פירוש מקיף ורחב המפלפל בכללים של הליכות עולם, מקשה ומתרץ כדרכו של נושא כלים בחיבור קלאסי. בספרים הבאים הגישה הזו מתרחבת אף יותר שכן הוא נושא ונותן בהם גם בדבריו הקודמים ב"יבין שמועה" וגם בדברי מחברים אחרים בני זמנו, מהם שהתייחסו בספריהם ל"יבין שמועה".

"הליכות אלי"[190], ספרו השני בנושא הכללים, מסודר על סדר א"ב, כמו כללי שמואל. בהקדמה הוא מציין שספר זה נכתב כתחליף לכתיבת שיטות לסוגיות ומסכתות, כיון שמלאכת כתיבת השיטות ארוכה מדי (לסוגית חרמש היו לו רנ"ה קושיות, שכתבם בנעוריו ונגנבו ממנו), העדיף לחבר חיבור קצר יותר של כללים, שהוא שימושי בכל מקום בש"ס. והוא רואה בספר הזה ספר לימוד חובה לתלמידים.

"גופי הלכות"[191]: חלק שני מהליכות אלי, השתמש כבר בכללי התלמוד של ר' בצלאל אשכנזי.

ר' יעקב חגיז, תחילת חכמה:

שימש כדיין בבית דינו של הר"ש אלגאזי בירושלים, ספרו עוסק בכללים ומתייחס בין היתר ליבין שמועה[192].

כנסת הגדולה, ר' חיים בנבנשתי:

חי בזמנו של ר"ש אלגאזי, גם הוא דן ביבין שמועה, והר"ש אלגאזי הגיב לדבריו בהליכות אלי.[193] הכללים שלו קובצו מן החיבור הגדול ונדפסו במהדורת וילנא בכרך ברכות, אחרי מבוא התלמוד לר"ש הנגיד. לאחרונה יצא במהדורת "מכון הכתב"[194] כרך מקובץ של כללי כנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה מתוך כל כתביו.

יד מלאכי: ר' מלאכי הכהן מונטיפישקלי:

ליוורנו, המאה ה18. אחד המאספים החשובים ביותר של ספרות הכללים. מסודר לפי א"ב. השתמש במאות ספרים שקדמוהו, ספרי כללים וספרי ראשונים ואחרונים. נושא ונותן בהרחבה בכללים השונים[195].

עין זוכר: ר' חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א:

ליוורנו, המאה ה18. חיבור על כלל הגמרא וההלכה, מסודר לפי א"ב. מרבה לדון בספרי ראשונים ואחרונים, ובספרי כללים שקדמוהו[196].

מלא הרועים: ר' יעקב צבי יאליש:

זאלקווא תקצ"ח, האלברשטאדט תרי"ט. בח"ב מדות וכללים שהתורה נדרשת בהם וכללי הפסיקה. אולי אפשר להחשיב אותו כחיבור המשקף את חדירת תורת הכללים לעולם הלימוד במזרח אירופה. בעוד שאצל השל"ה, הכללים הופיעו בתוך חיבור שיסודו אגדה: מוסר, דרוש וקבלה, כאן הכללים מופיעים כחלק מחיבור הלכתי מובהק.

—————————

1 בבלי ברכות, ט' ע"א, וש"נ. יבמות מ' ע"א ובמסורת הש"ס השלם שם.

2 תוספתא חגיגה, פ"ב ה"ט, וש"נ.

[3] שמות כ"ג, ב.

[4] בבלי יבמות מ"ב ע"ב, ובמסורת הש"ס השלם שם.

[5] להלן עמ' 325 בפרק "הלכה כדברי המכריע"

[6] משנה פסחים פ"ד.

[7] תוספתא עדיות פ"א, ה"ה, וש"נ.

[8] בבלי עירובין מ"ו ע"ב, וש"נ.

[9] בבלי עירובין מ"ו ע"ב, וש"נ.

[10] בבלי עירובין מ"ו ע"ב, וש"נ.

[11] תוספתא סוכה, פ"ב ה"ג, וש"נ.

[12] עי' להלן, בפרקו, עמ' 242

[13] בבלי עירובין, י"ג ע"ב.

[14] כהנא, י.ז. "כללי ההלכה הנמצאים בתלמוד הבבלי".

[15] הלבני, א.ב. "כללי פסק ההלכה בתלמוד". בדרך כלל מציע הלבני את הרשימה הכוללת של המופעים של כל כלל מהכללים שדן בהם בתלמוד. והמבקש לראות רשימה סדורה לגבי כל כלל יקחנה משם.

16 שו"ת מהרי"ק שורש קס"ה. דיון בדעת הרב קוק המבוססת על דברי מהרי"ק אלו, ובו כמה וכמה רעיונות בדבר המחלוקת, הפסיקה והכללים, העולים בקנה אחד עם חלק ממסקנותינו: א. הילביץ: "לבעיית דעת מכרעת בהלכה ושיטת הראי"ה קוק זצ"ל" ושם עמ' 147 ואילך.

17 שו"ת חוות יאיר, סי' צ"ד.

[18]  כבר העיר על כך ר"ד הנשקה, "משנה ראשונה", עמ' 256 והע' 2 שם.

[19] בבלי, עירובין י"ג ע"ב, וש"נ.

[20] א. שגיא, הקדיש מחקר שלם לבירור הפרשני של המושג "אלו ואלו דברי אלקים חיים", בהניחו שמתוך כך יתבררו תפיסותיהם של הפרשנים את "משמעותו של השיח ההלכתי": "אלו ואלו" הוצ. הקיבוץ המאוחד, 1996. לענין סמכות והנהגה הוקדשו מאמרים וקבצים לא מעטים. כמו לדוגמה, הקובץ "בין סמכות ואוטונומיה", בעריכת ז. ספראי וא.

שגיא, ת"א תשנ"ז, ושם ביבליוגרפיה מרובה.

[21] ר' ש. אלישיב, "לשם שבו ואחלמה", ספר "הדע"ה", ד' ע"א ד"ה "וכבר הודעתי".

[22] תנחומא בובר פרשת במדבר סימן כז.

[23] בשם ר' חנינא. בבלי מגילה ט"ו א' וש"נ.

[24] ירושלמי ברכות פ"ב, ד' ע"ב. ומקבילות: מועד קטן פ"ג, פג ע"ג. מדרש שמואל (בובר) פרשה יט.

 

[25] הרשימה איננה סקירה מלאה של ספרות הכללים וגם מערכת ההערות איננה אפארט מדעי שלם, שלשם התקנתם יש צורך בעבודה מקיפה שלמה. (שעדיין מצפה למי שיעשנה). מטרת הרשימות וההערות היא להציג תמונה כללית של תולדות הטיפול בכללים שהם נשוא עבודתנו – בדורות שאחרי חתימת התלמוד.

[26] הילדסהיימר, כרך ג' עמ' 17 – 18, ושם הערות ביבליוגרפיות.

[27] רי"ן אפשטיין, מעשים לבני א"י עמ' 36. ועי' ר"ש אברמסון, לתולדות נוסח סדר תנאים ואמוראים, עמ' 244-246

[28] עמ' 17. נראה שזו מסורת הירושלמי, שאיננה מפרטת את כל כללי הסתם, אלא רק כלל עקרוני אחד. ולכן איננה מבחינה בין סתם ומחלוקת אחריו לבין מחלוקת ואחריה סתם, כמו בבבלי. ועי' בהערת הילדסהיימר ולעיל עמ' 306 ואילך.

[29] זו הרכבה של שני מקורות בבבלי, "כל באמת הלכה היא" – מימרת ר' אלעזר בבבלי ב"מ ס' ע"א. "כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה במשנתנו אינו אלא לפרש דברי חכמים": עירובין פ"ב ע"א, וסנהדרין כ"ה ע"א. צ"ל ש"אימתי" ו"בזמן" אינם שני מונחים נפרדים אלא ביטוי אחד: "אימתי … בזמן" וכך פירש בהגהות בן אריה למבוא התלמוד של ר"ש הנגיד. בגמרא נאמר "כל באמת הלכה", ולא נזכר 'למשה מסיני', וכן מובא בבה"ג ח"א עמ' 105. ומפי' רש"י בגמ' אכן נראה שלא הבין זאת כהלכה למשה מסיני.  עי' הערת הילדסהיימר כרך ג', עמ' 18, הערה 13. המאמר השני, בענין "אימתי" ו"במה" אינו מוצג בגמרא ככלל הלכה אלא ככלל פרשני, עי' לעיל עמ' 331. סתו"א, כהנא, עמ' 13, סתו"א מחז"ו עמ' 487 (חסר "ובזמן"). סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 9: "אמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה דברים אמורים אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן אמר מאימתי לפרש ובמה לחלוק". במבוא לר"ש הנגיד. ובכריתות עמ' קצ"ה, אינו מנסח כלל אלא מביא את הדיון במסכת סנהדרין בענין ר' יהודה במשנתנו.

[30] מפורש בבבלי עירובין מ"ו ב', בירושלמי, תרומות פ"ג ה"א הוא נגזר מן הכלל כר' יוסי מחברו. נראה, שהפירוט כאן הוא פיתוח של הכלל הקיבוצי, כר' יוסי מחבריו, כי הוא מונה גם פרטים שאינם מצויים ברשימת הבבלי. סתו"א, כהנא עמ' 14 (מחז"ו עמ' 490) כריתות עמ' קפ"א.

[31] בבלי שם, ירושלמי – כלול בכלל הקיבוצי. סתו"א, כהנא עמ' 14, (מחז"ו עמ' 490).

[32] בבלי שם, ובירושלמי כחלק מהכלל הקיבוצי: סתו"א כהנא עמ' 14, (מחז"ו עמ' 490), כריתות עמ' קפ"א.

[33] אינו מפורש בבבלי, ונגזר מהכלל הקיבוצי. אינו נמצא מפורש בספרי הכללים האחרים.

[34] אינו מפורש בבבלי, נגזר מהכלל הקיבוצי. בסתו"א רק בחלק מהמהדורות.

[35] אינו מפורש בבבלי, ונגזר מכלל הקיבוצי, והחידוש כאן שהוא עומד כנגד הכלל כראב"י. מכיון שבהמשך הוא משתמש בכלל של ראב"י, חייבים לומר שהכלל הזה נוצר מהתגברות הכלל הקיבוצי כר' יוסי מחבריו על הכלל של ראב"י. מה שמוכיח שוב, שהמחבר השתמש בכלל הקיבוצי ולא בפרטים. נראה, שהבין "מחברו" כחכם בן זמנו ובר פלוגתיה, היינו – מרשימת תלמידי ר' עקיבא, ולכן פירט את כל הרשימה הידועה של תלמידי ר"ע. אבל לא כלל את רשב"ג שאיננו חבירו, כמבואר לקמן. סתו"א, מחז"ו עמ' 490.

[36] מבוסס על הגירסה: הלכה כר' יוסי מחבירו. ויש לכך ראיות נוספות בגמרא, עי' לעיל בפרקו. סתו"א, כהנא עמ' 14, (מחז"ו עמ' 490).

[37] כירושלמי, ולא כבבלי שנשאר בתיקו. ירושלמי תרומות, פ"ג ה"א, שביעית פ"ח ה"ז. סתו"א מרכס, קטע A עמ' 3. מבוא לר"ש הנגיד. זו אחת הראיות לזיקה של שלשת החיבורים זה לזה, (ה"ק דבני מערבא, קטע A של מרכס והמבוא של הנגיד). ושלשתם קשורים לירושלמי.

[38] בניגוד לבבלי ולגירסתנו בירושלמי. וכנראה היתה לו גירסה אחרת. ולפי גירסתו ר' שמעון בעדיפות גדולה יותר מר' יהודה, בניגוד לבבלי. ועי' ע"ז בפרוט בפרקו, לעיל עמ' 255 . לדעת הילדסהיימר, יש נוסחאות בכת"י שמורות שכך היה לפניו בבבלי, ועי' הילדסהיימר הערה 7. נוסח הכלל שלו מהופך לזה שבסתו"א, סתו"א, כהנא עמ' 15, (מחז"ו עמ' 490)

[39] בבלי, עירובין מ"ו ב', ירושלמי תרומות פ"ג. סתו"א כהנא עמ' 15, (מחז"ו עמ' 490) מבוא לר"ש הנגיד. כריתות עמ' קפ"א.

[40] לפי הכלל שהלכה כראב"י. עירובין ס"ב ב', ומבואר לעיל בפרקו. סתו"א, כהנא עמ' 15, (מחז"ו עמ' 491), כריתות עמ' קפ"ב.

[41] נובע מהכלל הקיבוצי: כרבי מחברו, המופיע בשני התלמודים, אך מודגש במפורש בפי ר' יונה בירושלמי תרומות. וכן על פי ירושלמי דמאי, פ"ב ה"א. סתו"א, כהנא, עמ' 16, (מחז"ו עמ' 491), כריתות עמ' קפ"ג.

[42] נובע מהכלל הקיבוצי, גם כאן, מנה את החכמים חבריו, בני זמנו. ואינו מחיל את הכלל על מי שקדמו לו. ונוסף בכת"י: "בד"א כשאמר משמו אבל אם אמר משום אביו ר' יהודה הלכה כאביו. (סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3) , אבל יתכן שזה דילוג או העברה מהסעיף הבא הנוגע לר' ישמעאל בר' יוסי. מופיע גם במבוא לר"ש הנגיד.

[43] נגזר מהכלל הקיבוצי. אבל מבוסס גם על דברי ההערכה של רבי לר' יוסי. ויסודו בגמרא: נדה י"ד ב', שבת נ"א א', יבמות ק"ח ב', ירושלמי תרומות פ"ג ודמאי פ"ב ה"א. עי' לעיל בפרקו. סתו"א כהנא עמ' 16, (מחז"ו עמ' 491), ומקור הסיוג "כשאמר במקום אביו" הוא מר' יעקב ב"ר מרדכי גאון. (ג"ג עמ' 86 והערת הילדסהיימר בעמ' 18, הע' 10). מבוא לר"ש הנגיד.

[44] אין לזה מקור בתלמוד. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3. מבוא לר"ש הנגיד. עוד דוגמה לקירבה בין קטע A של מרכס, לה"ק ולמבוא של ר"ש הנגיד.

[45] מבוסס על הכלל הלכה כרשב"ג במשנתנו, עי' לעיל בפרקו. ואינו סותר לכלל כרבי מחבירו כיון שהוא אביו ולא חבירו. ואין ראיה לדברי הילדסהיימר בהערה, שהכוונה לרשב"ג הראשון. סתו"א, כהנא עמ' 16, (מחז"ו עמ' 491) מרכס, קטע C עמ' 11. לדעת הילדסהיימר הכוונה לרשב"ג הראשון, אך אין לזה ראיה בנוסח הה"ק. כריתות עמ' קפ"ג. ומכיון שבהמשך שם איתא שאין הלכה כרבי במקום אביו, הציעו לפרש שכאן מדובר ברשב"ג הראשון. מבוא לר"ש הנגיד.

[46] בכריתות עמ' קפ"ג: ר' מאיר ור' גמליאל. והנוסח מחולף גם בנוסחאות סתו"א. לפי הסדר מופיע בראש הרשימה של רשב"ג. ועי' בהערת המהדיר לכריתות, עמ' קפ"ג הע' ל"ג.

[47] מבוסס על הכלל הלכה כרשב"ג במשנתנו. ואולי הובא כדי להדגיש שהוא עדיף על תלמידי ר' עקיבא האחרים. דהיינו, שהכלל איננו רק כלל במשנה אלא גם כלל אישי, בכל מחלוקותיו עמהם.

[48] כנ"ל בהערה הקודמת. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 4.

[49] מבוסס כנראה על הכלל "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו…". כאמור לעיל, שיטתו היא שהכלל מ"חבירו" מתייחס רק אל חבריו ממש. רשב"ג איננו כלול בחבורת תלמידי רבי עקיבא הגם שהוא בן זמנם, שכן הוא שייך לשלשלת הלימוד של בית הנשיא ולא של תלמידי ר' עקיבא. כמבואר בספ"ק דאבות.

[50] עפ"י הכלל בגמרא כתובות ע"ז א'. ועי' בפרקו. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3. ואינו בנוסח מחז"ו. וכן סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 9. "ואמ' רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וציידין וראיה אחרונה וסי' עצ'ר. ערב בגט פשוט בסוף ב"ב, ציידין במי שאחוז קורדי במ' גיטין וראיה אחרונה בדיני ממונות בסנהדרין". מבוא לר"ש הנגיד.

[51] אינו ממש כלל בתלמוד, אבל נובע מדחיית הלכותיו של ר' אליעזר המבוארת בנדה ז' ע"ב, ועי' לעיל עמ' 149 ואילך, ועמ' 191 ואילך. לפי בבלי נדה ז' ע"ב. סתו"א, כהנא עמ' 17 (מחז"ו עמ' 491). "אבל הלכה כר' אליעזר היכא דפסיק הלכתא" (סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3). עי' בסתו"א כהנא עמ' 16, שנכנס גם נוסח "הלכה כר' יהושע בכל מקום" או "כר' יהושע בן לוי בכל מקום במשנה", והוא מכללי אמוראים – "כריב"ל בכל מקום" ואין ריב"ל במשנה, מלבד שני מקומות שאינם משנה: פרק קנין תורה באבות וחתימת עוקצין. מבוא לר"ש הנגיד. כריתות עמ' קפ"א.

[52] אין לזה מקור בגמרא, ואולי הסיקו ממשנת ראש השנה, שר' יהושע קיבל מרותו של רבן גמליאל.

[53] נגזר מהכלל ר' עקיבא מחבריו, המופיע ברשימת הבבלי. ומבורר בכתובות פ"ד ב', שר' טרפון נחשב חברו של ר' עקיבא. סתו"א, כהנא עמ' 16 (מחז"ו עמ' 491).

[54] נגזר מהכלל ר' עקיבא מחבריו. גם כאן, למרות שהפרטים לא מופיעים בגמרא, מונה ה"ק את חבריו הידועים שנחלקו אתו במשנה. וגם ל"חברות" זו מקור בבכורות מ' ע"א. סתו"א, כהנא עמ' 16 (מחז"ו עמ' 491),

[55] הכלל מוסכם בתלמודים במקומות רבים. היוצא מן הכלל מפורש בברכות נ"ב ב', כדעת רב הונא, ודלא כר' אושעיא שמהפך הדעות. סתו"א, כהנא, עמ' 13, (מחז"ו עמ' 489), מזכיר בפירוש שיש מי שמהפך ושונה הלכה כב"ה. כריתות עמ' קע"ט. עי' לעיל, בפרקים העוסקים בהתקבלות ההלכה כבית הלל, בתקופת התנאים ובראשית תקופת האמוראים.

[56] הרשימה מצויה בעדיות פ"א מי"ב – י"ד, אין מקור מפורש לכך שבאלה הלכה כבית שמאי, אבל זה מובן מאליו. סתו"א, כהנא, עמ' 13, (מחז"ו עמ' 489). כריתות עמ' קע"ט.

[57] לא עסקנו בנושא זה בעבודתנו ולכן לא נדון בפרטי רשימה זו כאן. עי' מש"כ ע"ז מורי הפרופ' אברמסון במבואו לפרק קמ"ב ממבוא התלמוד לר' שמואל בן חפני, עמ' 111. ומה שכתב שם בהערה 4.

[58] הילדסהיימר, כרך ג' עמ' 12. משפט זה הוא היסוד לקבלת הכללים על ידי הגאונים: הם מכירים בכך שהשימוש בכללים הוא מדר' יוחנן, ורב אינו מקבלם, אך פוסקים לפי הכלל שהלכה כר' יוחנן במחלוקתו עם רב, לקבל את רשימת הכללים.

[59] זו העתקת סוגית הכללים הבבלית בעירובין מ"ו ב'. משפטי הסיכום מורים על אי-ודאות בתקפות הכללים, כמו גם הציטוט של מחלוקת האמוראים "למאי הלכתא". ברור שהקטע הזה הוא ממקור אחר מאשר הקטע הקודם, "הלכות קצובות", וברור גם מה ההבדל. כאן מדובר בציטוט גמור של הבבלי, שם מדובר בהלכות של בני מערבא, ואכן השפעה ירושלמית ניכרת בהם, אם כי הם מכילים גם עקרונות בבליים. יצוין שבקטע דבני מערבא אין ספקות בתוקף הכללים וזה תואם לדברינו, שהכללים התקבלו בירושלמי ביתר תוקף מאשר בבבלי. גם בחלק מהקטעים מסתו"א שליקט מרכס, הועתקה רשימת הכללים כפי שהיא מופיעה בבבלי עירובין. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 4, קטע C עמ' 9. בקטע A ובעיקר בקטע C, יש נטיה כללית להביא ציטוטים של הכללים מן התלמוד, בניגוד לנוסח הספר כפי שהוא במהדורת מחז"ו וכהנא, שם ערוכים הכללים בלשון המחבר. יתכן והקטעים שאצל מרכס מורים על שלב מוקדם של עריכת הספר, ויתכן שהקטעים הללו מורים על תוספת מאוחרת. הדבר נוגע לחקר סתו"א ואינו נוגע לנושא עבודתנו, אם כי יש לשים לב לנוסחאות התלמוד שבקטעים אלו. העתקת הסוגיה בעירובין מצויה גם בהליכות עולם, שער חמישי פרק ראשון אות א'. (עמ' רכ"ט במהד. פורטנוי).

[60] שרי האלף א' ,עמ' קס"ג: חיד'א: ועד לחכמים, ליוורנו תקנ"ו. שם הגדולים בן יעקב, ח"ב וילנא תרי"ג. הערות וח"נ של שד'ל ושי'ר, פראג תקצ"ט. נויבואר בתוך סדר החכמים וקורות הימים ח'א אוכספורד תרמ"ח. גרוסברג מ. בתוך סדר עולם זוטא, לונדון תר'ע. ועם פירוש אבן ציון לר' אליעזר אפרתי, ווארשא תרכ'ו. [רב פעלים מר' אברהם בן הגר"א, ווארשא תרנ"ד, עמ' 132, ואוצר הספרים לבן יעקב, עמ' 414 מס' 186]

[61] בספר היובל תפארת ישראל [לוי], ברסלא תרע'א.

[62] קובץ A של מרכס הנחשב אצלו לסתו"א דומה בכמה עניינים להלכות קצובות דבני מערבא, כמבואר לעיל בהערות לכללים שבהלכות קצובות.

[63] מוגה על פי כ"י שונים ומבואר ע'י ר"ק כהנא: פפא"מ תרצ'ה. עי' עוד על הספר: ש. אסף, תקופת הגאונים וספרותה, עמ' קמ"ז. רא"ה וייס בית תלמוד, שנה א' עמ' 27. מ. אלון, המשפט העברי, עמ' 1287. ש. אברמסון, לתולדות נוסח תנאים ואמוראים, עמ' 217 ואילך. ובעמ' 230 ואילך פרסם קטעים חדשים מן הגניזה.

[64] סתו"א, כהנא, עמ' 11, מחז"ו עמ' 486. והוא הכלל של ר' יוחנן בבבלי סנהדרין פ"ו א', ושל רשב"ל בירושלמי.

[65] שם. מבוא לר"ש הנגיד: ושם איתא "סתם תוספתא".

[66] שם. מבוא לר"ש הנגיד.

[67] שם. "וסימניך מנד"ש", סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 12. מבוא לר"ש הנגיד.

[68] שם. הוספת סתו"א: "ולא ר' עקיבא. ולא היו עמו בדור אחד, אלא הפליגו בדבריו על דעתו". (כהנא, עמ' 11). "והן תלמידי ר' עקיבא ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד אלא הפליגו על דעתו". (מחז"ו עמ' 486). בהערת ר"ש הורוויץ, הביא מתוך סתו"א שלחיד'א: "והם היו תלמידי ר"ע ולאחר מותו נחלקו על דעתו". ובנוסח ספר הקנה: "והם איפלוגי אליבא דר"ע ואת ר"ע לא ראו, למה כי לא היו עמו בדורו אלא פליגי בדבריו על דעתו". החיד"א סובר שזו תוספת איזה כותב בגליון הספר, ואילו הורוויץ טוען שכיון שכך הנוסח גם בכתה"י, קשה לשער שזו הוספה חיצונית. וכך הוא ברוב כתה"י. מבוא לר"ש הנגיד.

[69] סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3. וקיים רק בכת"י אחד. ואין לו מקור בגמרא ואולי נשתבש יוחנן מנחמיה?

[70] סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 2.

[71] שם. אינו נזכר לפניו ואין לו מקור מפורש בגמרא.

[72] סתו"א, רק במרכס, קטע C עמ' 12.

[73] סתו"א, רק במרכס, קטע C עמ' 11.

[74] סתו"א כהנא עמ' 13 (מחז"ו עמ' 488). על פי המאמר שמובא בבבלי בשם ר' יוחנן: שבת מ"ו א' וש"נ. בסתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3, ביטוי חסר מובן: "והלכה ככולה משנה". כריתות עמ' קפ"ו: "כל סתם משנה הלכה כסתם". ועי' בעיטור סופרים, כריתות עמ' קפ"ו הערה מ"ט. שמבחין בין סתם משנה שאין עמה מחלוקת כלל, והיא הלכה למשה מסיני (!) לסתם שיש בצדו מחלוקת והוא פסיקה במשנה. ועי' מירסקי, מבואות למשנה, עמ' 39 – 40 שפירש כך שני סוגי הסתמות במשנה וסבר לפתור בזה הסתירות בכללי הסתם. אבל לדברינו, הסתירות נובעות מתהליך הווצרותו של הכלל "הלכה כסתם משנה" והתקבלותו בבבל. ועי' בפרקו.

[75] על פי בבלי יבמות מ"ב ב'. סתו"א, כהנא, עמ' 13 מחז"ו עמ' 487. מבוא לר"ש הנגיד. כריתות עמ' קפ"ו.

[76] על פי הבבלי ביבמות מ"ב ב'. סתו"א, כהנא עמ' 13, מחז"ו עמ' 487. מבוא לר"ש הנגיד. ומוסיף: "והני מילי בחדא מסכתא אבל בתרתי לא אמרינן". כריתות עמ' קפ"ו. ושם בעמ' קצ"א דיון בסדר המשנה בתרי מסכתות, בנזיקין ושאר הש"ס. עי' לעיל, שבהלכות קצובות דבני מערבא הובא רק המשפט: "סתם ומחלוקת הלכה כסתם", בלא הבחנה בקדימות הסתם והמחלוקת. לדעת הרשב"א (ב"ק ק"ב ב', ובתשובות, ח"א סי' קי"ד) הכוונה לסתם שיש בצדו מחלוקת ולא במשנה אחרת. ביבמות מ"ב ב', וב"ב קכ"ב ב', ובירושלמי תענית פ"ב ה"א מפורש ש"סתם ומחלוקת אין הלכה כסתם", וראה מש"כ בפרקו, שבירושלמי עדיין לא סדורה מערכת הסתם והמחלוקת כמו בבבלי, אף על פי שהמקור גם בבבלי הוא מר' אבהו.

[77] לפי יבמות מ"ב ב'. סתו"א כהנא, עמ' 13, מחז"ו עמ' 487. מבוא לר"ש הנגיד. כריתות עמ' קפ"ז ומוסיף: "בפרק החולץ איכא מ"ד סתם במשנה ומחלוקת בברייתא אין הלכה כסתם משנה".

[78] לפי יבמות מ"ב ב'. סתו"א כהנא, עמ' 13, (מחז"ו עמ' 487). מבוא לר"ש הנגיד. ומוסיף: "והיינו דאמרינן אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא לו". כריתות עמ' קפ"ח.

[79] סתו"א, כהנא עמ' 13 מחז"ו עמ' 488. כריתות עמ' קפ"ט. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 1, סתו"א, מרכס, קטע B עמ' 6: "מחלוקת דברייתא וסתם דמתניתין הלכה כסתם דמתניתין מחלוקת דמתניתין וסתם דברייתא אין הלכה כסתם דברייתא. והיינו דקאמ' ר' לא שנא ר' חייא מנא ליה (יבמות מ'ג ע'א) ופי' ר' לא שנא במשנה שסידר ר' חייא תלמידו שסידר הברייתא אחריו מנא ליה".

[80] עפ"י ברכות כ"ז א'. סתו"א, כהנא עמ' 14, (מחז"ו עמ' 489). כריתות עמ' ק"פ.

[81] נוסח אחר בסתו"א: חולקין בה בתלמודא.

[82] סתו"א, כהנא עמ' 18, מחז"ו עמ' 491, בשינויי נוסח, וכן בקטעים שפרסם מרכס יש שינויים והוספות. מבוא לר"ש הנגיד: "ואין למדין לא מפי משנה ולא מפי תלמוד בזמן שהלכה בצדה אבל בזמן שאינה בצידה מפי תלמוד הלכה היא". ולשון הכריתות, עמ' ק"צ: "וכל ברייתא שחולקין עליה בתלמוד אין הלכה כמותה, דהא מתניתין דייקא טפי מברייתא, ואשכחן בכמה דוכתי כי הא דאמרינן יחידאה היא, או מתניתין מני ב"ש היא, כלומר לאפוקי מבית הלל, וכל שכן ברייתא דפליגי עלה בתלמוד דעקרי לה מהלכה.

[83] סתו"א, מחז"ו עמ' 491 מרכס, קטע A עמ' 3. והנוסח כריב"ל – כך הוא הנוסח בכריתות עמ' קפ"ד, ועי' שם דיון ארוך בהערת המהדיר ומקורות בספרי הראשונים שהביאו כלל זה שהלכה כריב"ל כנגד ר' יוחנן. אבל תימה שזה כלל אמוראים ומה עניינו כאן? ולכן כנראה הוגה לר' יהושע. אבל בכריתות הכלל מופיע בסוף רשימת כללי התנאים. ועי' בהערת ר"ש הורוויץ עמ' 491 הע' ל'. בנוסח סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 11 יש הכלאה של שתי הנוסחאות: "והילכתא כר' יהושע בן לוי בכל מקום ובמשנה הלכה כר' יהושע"

[84] סתו"א, כהנא עמ' 16, מחז"ו עמ' 491. וחסר בהרבה כת"י. כריתות עמ' קפ"ג וגם שם יש חילופי נוסח בין ר"ג לרשב"ג. ספק בעיני, אם זו רשימה מקבילה לזו שבהלכות קצובות, הפורטת הלכות כרשב"ג, וכאן יש שיבוש בנוסח, או שיש כאן הקבלה בין רשב"ג לבין רבן גמליאל, ופירטו שגם הלכה כר"ג כנגד כל תלמידי ר"ע. אבל לא ברור מה המקור לכך. וראה בהערה לקמן על הכלל ר"מ ורשב"ג.

[85] סתו"א כהנא עמ' 16, מחז"ו עמ' 491. וחסר בהרבה כת"י.

[86] סתו"א כהנא עמ' 16, מחז"ו עמ' 491. וחסר בהרבה כת"י.

[87] בבלי עירובין מ"ו ב'. עי' בפרקו. סתו"א, כהנא עמ' 14, מחז"ו עמ' 489. בסתו"א, מרכס, קטע A עמ' 2:"הלכה כר' [עקיבא] מחבירו כגון ר' טרפון או חכם אחר המפליג נגדו לא מחביריו כגון רבים המפליגים נגדו, וכן כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו". כריתות עמ' קפ"א. בהלכות קצובות לא נזכר הכלל הקיבוצי ורק שני פרטים.

[88] סתו"א, כהנא עמ' 16 מחז"ו עמ' 491. זהו פרט נוסף לכלל הלכה כר' עקיבא מחבריו.

[89] על פי בבלי ברכות ל"ו ב'. סתו"א, כהנא עמ' 16 מחז"ו עמ' 491. כריתות עמ' קפ"א. אך בסתו"א, מרכס, קטע A עמ' 5: "ר' אלעזר ור' עקיבא היכא דפסק הילכתא הלכה כר' אלעזר".

[90] סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3. נראה כשיבוש.

[91] עירובין פ"א ב' וצ"ה א'. ועי' בפרקו. סתו"א, כהנא עמ' 15, מחז"ו עמ' 490 . יש נוסחאות שחסר בהם יהודה, ומשמע שהכלל מתייחס לרבי, אבל נראה שזו השמטה חסרת יסוד . כריתות עמ' קפ"א.

[92] סתו"א, כהנא עמ' 15, מחז"ו עמ' 490. כריתות עמ' קפ"ב. אין לו מקור בגמרא.

[93] מבוסס על הבבלי בעירובין מ"ו ב', שבו ר' מאיר ור' שמעון נשאר בתיקו. עי' בפרקו. סתו"א, כהנא עמ' 15, מחז"ו עמ' 490. כריתות עמ' קפ"ב.

[94] לפי שבת קנ"ז א', וכתובות ה' ע"ב. לעיל נתבאר שזה "סימן" ולאו דווקא כלל מחייב. סתו"א, כהנא עמ' 15, מחז"ו עמ' 490. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 4 מדגיש שכלל זה תקף גם נגד ר' יוסי, הגם שיש כלל כר' יוסי מחברו. כריתות עמ' קפ"ב.

[95] סתו"א , כהנא עמ' 14, מחז"ו עמ' 489.על פי עירובין מ"ו ב. ודלא כספיקו של ר'ח בב"ב קכ"ד ב': "בכל מקום הלכה כר' מחברו ויש סבירא אפי' מחביריו". (סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3). ה"ק עמ' 18. מבוא לר"ש הנגיד. ועי' לעיל שבהלכות קצובות ודאי הכיר את הכלל אך לא צטטו ורק פרט יחידים שחולקים עם רבי.

[96] כריתות עמ' קפ"ג, ונמצא בחלק מנוסחאות סתו"א. ושנוי במחלוקת ראשונים. ועי' יד מלאכי סי' רל"ח ושדי חמד כלל ק"א. ועי' לעיל בהלכות קצובות.

[97] סתו"א מחז"ו עמ' 491 ומנוגד להלכות קצובות.

[98] סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 3. ואינו בנוסח מחז"ו. ובקטע C ביתר אריכות: "וכל מקום ששנה ר' [שמעון בן] גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וציידן וראייה אחרונה. ואמ' רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וציידין וראיה אחרונה וסי' עצ'ר. ערב בגט פשוט בסוף ב"ב, ציידין במי שאחוז קורדי' במ' גיטין וראיה אחרונה בדיני ממונות בסנהדרין". סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 9.

[99] נגזר מהכלל הקיבוצי, אבל מבוסס גם על בבלי כתובות נ"א א'. שם הודגש שפסקו כרשב"א כחריג מן הכלל. סתו"א כהנא, עמ' 16, (מחז"ו עמ' 491), אבל בסתו"א, מרכס, קטע C עמ' 11, יש הלכה כרשב"א. וראה בהערות כהנא. מבוא לר"ש הנגיד.

[100] סתו"א, כהנא עמ' 16, מחז"ו עמ' 491: ר' אלעזר. כריתות עמ' קפ"ד: ר' אלעזר ב"ר שמעון. ולשניהם אין מקור.

[101] בבלי, ברכות מ"ג ב' וש"נ. ונדון בפרקו . סתו"א, כהנא, עמ' 14. מחז"ו עמ' 489. כריתות עמ' ק"פ. כריתות, חלק חמישי, שער שלישי, י"ז (עמ' רצ"ו): "היכא דאשכחנא ג' תנאי וחד מינייהו לא כמר ולא כמר אלא דעת שלישית אין זו הכרעה ויתכן דלא מסקינן הלכתא כוותיה. אבל כשהשלישי ס"ל כחד מינייהו הלכה כוותיה דהוי מכריע, והוי מאן דפליג עליה אחד במקום שנים". לדעת הכריתות כלל זה אמור רק במשנה.

[102] סתו"א, כהנא עמ' 17, מחז"ו עמ' 491. סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 1: "והיכא דמקשי שני תלמידים זה לזה או אמוראים או תנאים ולא נתפשרה הלכה לא כמר [ולא כמר] אם הרב בהדי תלמיד הלכה כדברי הרב. ות"ן דעת"ך באיל"ו החכמי"ם המפליג"י ז"ה ע"ם ז"ה כמ"י הלכ"ה ול"א תטע"ה לעול"ם". זה משפט המהווה הקדמה לרשימת החכמים וסדר דורותיהם ולימודם. משמע, שהכלל קיים רק כ"שלא נתפשרה הלכה". כריתות עמ' קפ"ה (כחתימה לרשימת הכללים האישיים), נוסף: "עד רבא ומכאן ואילך הלכה כבתראה".

[103] סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 11. בספר כריתות עמ' קצ"ה דן בשני המאמרים "מנהג מבטל הלכה" ו"אין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג", אך אינו מנסח כלל.

[104] סתו"א, מרכס, קטע A עמ' 5. ר"ש הנגיד.

[105] סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 12.

[106] סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 12.

[107] סתו"א, כהנא עמ' 17, (מחז"ו עמ' 491). סתו"א, מרכס, קטע C עמ' 9:"וזה הכלל שאמרנו ר' פלוני ור' פלוני הלכה כפלוני בזמן שאין פסק הלכה בה בתלמוד כדברי אחד מן החולקין . ואם בה פסק הלכה ואפי' כמו שאמרנו שאין הלכה כמותו עליו לסמוך לפי שהתלמוד פסק הלכה כמותו וראיה לדברי ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' שמעון במוקצה לבד ממוקצה מחמת איסורו ומודה ר' שמעון וצימוקין בלבד ועל זה תסמוך ודבר זה ידוע". כריתות עמ' קפ"ד.

[108] סתו"א, מרכס, קטע B עמ' 6. על פי ברכות כ"ז א'. עי' לעיל עמ' 168.

[109] עי' רשימה ביבליוגרפית ב"שרי האלף", כרך א' עמ' קנ"ט. מהדורה מסודרת בשני נוסחאות, נוסח ספרד ונוסח צרפת, עם חלופי הגירסאות מכל כתבי היד וקטעי הגניזה, ועם הערות שונות ע"י רב"מ לוין, חיפה תרפ"א. ד"צ ירושלים תשכ"ז. מבוא והערות במהדורת רבמ"ל. ועי' גם אלון, המשפט העברי עמ' 1288. ורי"נ אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים, ירושלים תשכ"ג עמ' 610 – 615

[110] הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים תש"נ. קדמו לו: א. קוילי בספר זכרון לא.א. הרכבי, פטרבורג תרס'ט עמ' 161 – 163. י.נ. אפשטיין, קובץ על יד, י'ג, ת"ש עמ' ג' – ח'. א.נ.צ רות, תרביץ כ"ו, תשי"ז, עמ' 410 – 420. מ. צוקר, סה"י לבארון, י'ם תשל"ה, עמ' שי'ט – שכ'ט. ואברמסון עצמו סיני פ"ח, תשמ"א עמ' קצ"ג – רי"ח, ושם צ"ב, תשמ"ג, כ"ה – כ"ט. ועי' עוד בתרביץ כ"ו, תשי"ז, עמ' 421 – 423

[111] אבל יש חשיבות בנוסחות הגמרא שלו כפי שהעיר פרופ' אברמסון במבוא עמ' 18 . ואף אנו מצאנו בו ברכה, עי' לעיל עמ' 184 .

[112] את שידוע על הספר ומחברו סיכם רמי"ל זק"ש במבואו לספר, בהוצאת המשנה מהדורת "אל המקורות" תשט"ו. ושם ציין למי שקדמוהו, י. מאן וש. אסף.  והוסיף עליו מ.צ. פוקס, "המשנה בתימן" עמ' קס"ב – קס"ה.

[113] כנוסח הירושלמי והלכות קצובות.

[114] מפרט ההלכות הללו שבמשנה עדיות.

[115] מונה רשימת של שש הלכות שבהן הלכה כב"ש ומקורם בסדר רע"ג, לפנינו בסדר"ע השלם ק"א – ק"ב, ומובא בתוס' סוכה ג' ע'א ד'ה דאמר, רא'ש שם בשם רב עמרם, בלשון "יש פוסקים" ק"א – ק"ב. נוסחה זו, המציינת ששה דברים שבהם הלכה כב"ש, איננה נמצאת בסתו"א ובה"ק. אבל נמצאת במבוא לר"ש הנגיד, בנוסח משונה: "חוץ מששה דברים שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה ושלשה שהלכה כבית שמאי" ויש להפך המספרים. שלשה שאמרו לא כזה ולא כזה הם בריש עדיות, והששה הם ממניינו של סדר"ע. בסתו"א אינו מופיע, ויתכן שזו דעה חולקת, שכן הרי"ף ותר"י לברכות נ'א ב', סברו שאין הלכה כמותם בששה אלו. אבל כשחזרו ב"ה להורות כב"ש (יבמות קט'ז ב', גיטין מ'א ב', עדיות פ'א מי'ב י'ג י'ד, כלים פ'ט מ'ב, אהלות פ'ג מ'ג-ד) לכו"ע הלכה כמותם.

[116]  בזיהויו של המחבר עסק ד. צ בנעט, במאמרו "יוסף ן' שמעון התלמיד של הרמב"ם ויוסף אבן עקנין". עמ' 11 – 20. והביא שם דעות החוקרים שקדמוהו.

[117] נדפס לראשונה מכת"י, ותורגם מערבית, ומבוא מאת א. נויבואר, קראטאשין – ברסלוי תרל"ב, דפוס צילום ירושלים תשכ"ז.

[118] עמ' 3, עפ"י עירובין י"ג ע"א.

[119] שם.

[120] שם.

[121] שם.

[122] עמ' 4, עי' בפנים עמ' 49.

[123] עמ' 5. עי' לעיל עמ' 299.

[124] עמ' 5 ומאריך בפירוש הדוגמאות. עי' לעיל עמ' 42.

[125] עמ' 5.

[126] עמ' 6.

[127] עמ' 6. ראה להלן שהובא באופן חלקי בהליכות עולם בלי ציון המקור.

[128] זהו כלל בתלמוד ולא בספרות התנאים, אבל נוגע להלכה התנאית.

[129] השוה להלן, שבעלי הכללים שהביאו כלל זה הביאו את הדעה ששניהם לפרש ולא הבחינו ביניהם.

[130] שם עמ' 7. ועי' לעיל בהלכות קצובות שהביא שני הפרטים בלא נימוק ובלא הכלל הקיבוצי. נראה שדברי ר"י בר"י מבוססים כאן על ה"ק או רשימה דומה.

[131] אינו מביא דעת הירושלמי, ואף לא את הפסק שפוסקים כמחמיר. אלא רק ציטוט מהבבלי עירובין מ"ו ב'.

[132] עי' לעיל בהלכות קצובות. שוב נראה שזהו סיכום של הרשימה שם.

[133] עי' מש"כ, בעמ' 78 שאינו כלל, והובא גם בהליכות עולם. עי' לקמן ובהערות שם. יתכן שהליכות עולם הכיר את הספר, אך אינו מזכיר אותו.

[134] מונה את הארבע שבגמרא נדה ז' ע"ב.

[135] מונה ארבעה דברים, והוא שונה מהמסורת הרגילה המקובלת מרב עמרם גאון שיש ששה דברים.

[136] מצטט הדוגמאות מהגמרא, ועי' בפרקו.

[137] מונה דוגמאות מן הגמרא בפרק אחרון בכתובות. עי' בפרקו.

[138] ומגדיר מהי מלאכה שאינה צריכה לעצמה. ומביא לכולם מקורות מהגמרא.

[139] עי' ברשימת הכללים בפרק ב'.

[140] עי' בפרק אודות ר' יוסי, ועי' מש"כ בעמ' 77.

[141] אינו כלל, ועי' ברשימת הכללים בפרק ב' וש"נ.

[142] עי' ברשימת הכללים בפרק ב' וש"נ, הובא גם בהליכות עולם.

[143] עי' בפרקו.

[144] עי' ברשימת הכללים בפרק ב', ואינו כלל, כמבואר בפנים.

[145] לא ברור מה המקור, ויתכן שהגירסה משובשת וצ"ל: כר' אלעזר בגיטין.

[146] עי' בפרקו.

[147] עי' לעיל בהלכות קצובות. ויש כאן סיוג של מושג הל"מ, ואולי ניכרת כאן השפעת הרמב"ם בהקדמת המשנה.

[148] שרי האלף, ח'א עמ' קס'ב. קונשטנטינא רע"ו. עם מ'מ מר' מאיר היילפרון, קרימונה שי'ח. עם הוספות תחילת חכמה מר' יעקב חאגיז, וירונה ת"ז. עוד הוספות מר' יוסף פוריש, אמסטרדם תס'ט. זאלקווי תקנ"ט עם תחלת חכמה לר"י חגיז. עם לקוטי מרדכי לר' חיים מרדכי זילברמן, ווארשא תרי'ד. עם תקוני המדפיס ר' יצחק גולדמן, ורשא תרמ"א. עם פירוש מעט צר'י לר' יואל צבי ראטה, ניו יורק תשכ'א. ועם "עיטור סופרים" י'ם תשכ"ה. בהקדמת עיטור סופרים מבוא לספר ומחברו, רשימת כת"י ופירושים. אורבך, בעלי התוספות, עמ' 720 – 722. ושם בהערה 3 בקורת על מהדורת עיטור סופרים.

[149] לפי יבמות מ"ב ב'. ומה שיש לסמוך הוא "מההיא דפ"ק דביצה דקאמר ביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה דאע"ג דאותו סתם איכא פלוגתא עמו." (עמ' קפ"ח) ומוסיף "ירושלמי דפרק החולץ: (הי"א) וכן ירושלמי דפ"ק דמגילה (ה"ו), ואפילו אחרים שנו מחלוקת ורבי שנה סתם הלכה כסתם. הוא מורה כיחידאה, פירוש שהורה כר' יוסי ולא כסתם משנה, ר' שמואל בר אבא הדא דאיתמר כשאין מחלוקת אצל סתם, אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בזו הלכה כסתם, ר' יוסי בר בון בשם ר' אחא, הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם. ונראה לי דילפינן מתוך זה ב' הלכות, דאם יש סתם אצל המחלוקת עצמו כמו שיש ב' תנאים חולקין בדבר אחד ואחר כך תיכף דעת שלישי אין הלכה כסתם, אלא אם כן יש מחלוקת לפניו וסתם במקום אחר כמו בפרק אחר או באותו פרק רחוק מן המחלוקת. עוד למדנו דין אחר, שאם יש בין יחיד וחכמים מחלוקת בהאי פרק ובפרק אחרינא סתם הלכה כסתם. כיון דסתם בלשון חכמים אע"פ שהוא מחלוקת ואח"כ סתם". ועי' עכ"ז הערות עיטור סופרים באריכות.

[150] כריתות עמ' קצ"ג. עי' הערת עיטור סופרים שם.

[151] כריתות עמ' ק"פ, על פי בבלי שבת מ' ע"א. ומציין שבמקו"א בספר פירש מהו מכריע.

[152] כריתות עמ' קפ"ב. על פי עירובין ס"ב ע"ב. ועי' שם בהערת המהדיר אות כ"ט על דבר ההגהה בדפוס קרימונה. ה"ע ח"ה, פ"א ס"ה. מהרי"ק שם דן אם גם לגבי רבים. וכן ביב"ש. קודמיו לא הזכירו את הכלל אלא רק פרטו הלכה כמותו כנגד חכמים מסוימים, עי' לעיל.

[153] כריתות עמ' קפ"ג. ונראה שזה מושפע מרבי ור' ישמעאל בר' יוסי. ואין לו מקור מפורש, עי' בהערת עיטור סופרים.

[154] בסוף ספר הליכות עולם, קושטא ר"ע. ובדפוסי תלמוד רבים, בסוף מסכת ברכות מאז אמשטרדם תע"ד. בש"ס דפוס וילנא הוא נדפס עם הגהות ר' ישעיה ברלין, היעב"ץ ו"בן אריה" מר' זאב בן אריה אב"ד טעלז, וסביבו גם "קיצור כללי התלמוד" מלוקט מספרי הכללים הבאים: גופי הלכות, הליכות אלי, הליכות עולם, כריתות, תחלת חכמה, של"ה, שארית יוסף, מהררי נמרים וכן מהכס"מ ומגדל עוז.

[155] מרגליות, הלכות הנגיד, עמ' 68 – 73.

[156] יש בו: ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. ר"מ וראב"י הלכה כראב"י. כל מקום ששנה רשב"א בלא מחלוקת הלכה כרשב"א. כל מקום שנאמר בד"א מאימתי ובזמן באמת הלכה למשה מסיני.

[157] מבוא לר"ש הנגיד.

[158] מבוא לר"ש הנגיד. כנראה מבוסס על סוגית נדה ז' ע"ב שבה "הלכה כר"א בארבע" בטהרות, ועוד סוגיות בשאר הש"ס. עי' בפרקו.

[159] מבוא לר"ש הנגיד. ואח"כ מוסיף: משנת ראב"י קב ונקי.

[160] מבוא לר"ש הנגיד. פרט לפי הכלל הלכה כרבי מחברו.

[161] מבוא לר"ש הנגיד. פרט לפי הכלל הלכה כרבי מחברו.

[162] רשימה ביבליוגרפית לדיון בנושא: ס. באומן, מי חיבר את ספר הקנה וספר הפליאה? תרביץ נ"ד תשמ"ה, עמ' 150 הע' 1. ועי' תגובתה של מ. אורון, שם, עמ' 297-298.

 [163]עי' לעיל, שבין הקטעים שנקבצו ע"י מרכס כקטעי סתו"א יש גם קטע (A) שהלכותיו דומות להלכות קצובות.

[164] שרי האלף, כרך א', עמ' ק"ס: אשבונה, ר"ן. עם מבוא התלמוד מר' שמואל הנגיד, קושט' ר"ע, ויניציאה ש"ה, סביוניטה שכ"ז, מנטובה שנ"ג עם כללי התלמוד מר' יוסף קארו, שאלוניקי שנ"ח ועם יבין שמועה מר' שלמה אלגאזי ויניציאה שצ"ט, ליוורנו תקנ"ב, ווארשא תרמ"ג, ירושלים תש"ך ועם תרגום לטיני מאת ל' אימרפריאור, ליידן שצ"ד. לאחרונה יצאה מהדורת ר' שמריהו פורטנוי, מכון "שער המשפט", ירושלים תשנ"ח. מבוססת על כת"י ועם מבוא ופירוש מקיף. הציונים בעבודה הם למהדורה זו. עי' גם קרית ספר שנה י"ב, א. א. פינקלשטיין. לדעת פורטנוי היה לפניו גם "כללי הקל וחומר" לר' משה אבן מוסא.

[165] ה"ע, ש"ה פ"ג ס"ב, עמ' רנ"ב. ומפרש שהכוונה היא שאין סומכים להלכה על מקום שנאמר בו במפורש במשנה "והלכה כדבריו" וכיו"ב. מהרי"ק מציין גירסת הגמ' בנדה – "אין למדים הלכה מפי תלמוד" אבל המשמעות שווה. וכן ביבין שמועה שם. ועי' לעיל בנוסח המורחב של כלל זה שעל פי הירושלמי.

[166] ה"ע, ש"ה, פ"ג, ס"ה, עמ' רנ"ג. ומהרי"ק ציין למקורותיו.

[167] ה"ע, ש"ה, פ"ג, ס"ו עמ' רנ"ד. וכתב ע"ז מוהרי"ק: מסורת זו איני מכירה.

[168] ה"ע, ש"ה, פ"ג, ס"ג, עמ' רנ"ב. ומפרש מהי הלכתא פסיקתא, – שאינה במקומה. ועי' בפנים בפרקה.

[169] ה"ע, ש"ה, פ"א, ס"ח, עמ' רל"ט.

[170] הכלל אינו נזכר בספרי הכללים הקודמים לה"ע. ה"ע מסביר במפורט מדוע אין הלכה כר' מאיר, מלבד בגזרותיו. (עמ' רכ"ט).

[171] לשון ה"ע שם ס"ז עמ' רל"ז, הכלל אינו נמצא בסתו"א נוסח מחז"ו וכהנא. ולא בספר כריתות. ביד מלאכי אות ש"ז מוכיח שהרמב"ם ועוד ראשונים לא סברו כלל זה. בה"ק נראה שהשתמש בכלל הלכה כרשב"ג אך לא הזכיר את הניסוח הזה וכדרכו פרט אותו ליחידים. העובדה שהכלל מופיע בנוסח A במהדורת מרכס בסתו"א, מעידה שוב על קירבתו של נוסח זה להלכות קצובות.

[172] ה"ע, ש"ה, פ"א, ס"ז. ודחהו היד מלאכי סימן ד', באמרו שאינו כלל אלא מקרה פרטי, והחיד"א דחק לפרש כך את הה"ע עצמו, שאינו אלא מעתיק לשון הגמרא במו"ק. יעיר אזן, מערכת א', אות כ"ח.

[173] נדפס לראשונה מכתב יד ע"י ר' משה הרשלר. סיני כרך נ'ה, תשכ'ד. עמ' כ"ה – ל"ה. לזיהויו של המחבר עי' ש.ז. הבלין, לתולדות משפחת אלכלץ, עמ' 645.

[174] מציין מקורו בר"ן ליומא.

[175] מצטט את הגמרא, ואיננו עושה מזה כלל הלכה כקודמיו מאז הלכות קצובות.

[176] ציטוט הברייתא הידועה הוא חריג בספרי הכללים, שהרי כבר נפסקה הלכה באופן מוחלט כבית הלל. וצ"ע.

[177] ניסוח הדברים ככלל מורחב הוא מוזר, שהרי אין זה אלא מאמר יחיד ביחס לר' מאיר.

[178] העתקתי הדברים מפני שיש כאן ניסוח בהיר וייחודי של רעיון המכריע כהכרעת רוב, עי' בפרקו.

[179] בסוגיה בסנהדרין ל"א א', מובא פסק של רבה בר רב הונא שאין הלכה כרשב"ג בראיה אחרונה, ופסק מקביל: הלכה כחכמים. וביארו בגמרא, שהניסוח הזה אתי לאפוקי מהכלל של ר' יוחנן ולומר שבכל המשנה חוץ מראיה אחרונה הלכה כרשב"ג.

[180] אדריאנופול שי'א עם מפתח, מנטובה שנ'ג. עם הגהות מר' ירוחם מאיר ליינר, ווארשא תרס'ט. צולם מחדש ע"י אחיינו, ר' מרדכי יוסף ליינר, עם ספרים נוספים, ניו יורק תשמ"ה.

[181] מהדורת מארכס, עפ"י כת"י בביהמ"ד לרבנים בניו יורק, בתוך לדוד צבי, ספר יובל לרד"צ הופמן, ברלין תרע"ד, עמ' 179 – 217, בחלק העברי. ומבוא בחלק הלועזי עמ' 369 – 382. מהדורת אליאב שוחטמן, שנתון המשפט העברי תשמ"א, עמ' 247 – 308 החיבור נחתם במצרים שנת של"ה.

[182] אין להחליפו עם ר"ש סירילאו מפרש הירושלמי. עי' מבוא לכללי שמואל עמ' 14.

[183] בס' תמת ישרים מר' אברהם בר' בנימין מוטאל, ויניציאה שפ"ב. ומעובד עם מבוא הערות ומ"מ בשם עיטור סופרים, י'ם תשל"ב.

[184] שוחטמן מציין שכתה"י נמצא בביהמ"ד לרבנים בניו יורק) כללי התלמוד לר' בצלאל אשכנזי, עמ' 249. נזכר גם במבוא של סופר לכללי שמואל עמ' 10.

[185] עפ"י שרי האלף ח"ב, עמ' תנ"ו: נדפס לראשונה בקונסטנדינה, [רצ"א בערך]. חזר ונדפס עם מבוא מאת ר' מיכל רבינוביץ, בקובץ אזכרה, ירושלים תרצ"ז, מחלקה ד'.

[186] דפו"ר: שאלוניקי שנ'ח.. לאחרונה: מהדורת פורטנוי, ירושלים תשנ"ח, עי' לעיל ב"הליכות עולם".

[187] מבוא למהדורת "עיטור סופרים" ל"כללי שמואל" עמ' 6 הערה 4.

[188] עם ספר תחילת חכמה, אמסטרדם תס"ח. עי' בקונטרס הכללים של ילינק, עמ' 215. חיבור "כללים" אחר של רי"ח בכרך, בעל אופי לקסיקלי בשם "מר קשישא" יצא לאור מכתב יד בירושלים בשנת תשנ"ג, אולם אין בו עיסוק מסודר ומיוחד בכללי הפסיקה.

 [189]פורטנוי, מבוא להליכות עולם, עמ' 17.

[190] דפו"ר: איזמיר תי"ח. מהדורה חדשה: אהבת שלום, ירושלים תשנ"ח, בעריכת ר"ש פורטנוי.

[191] דפו"ר אזמיר ת"מ. סדילקאוו תקס"א.

[192] פורטנוי, מבוא להליכות עולם, עמ' 17.

[193] פורטנוי, מבוא להליכות עולם, עמ' 17.

[194] ירושלים תשנ"ח.

[195] דפו"ר: ליוורנו תקכ"ז, ברלין תרט"ז עם הוספות ותקונים מר' ישעיה ברלין ור' י.ד במברגר. פרעמישלא תרל"ז.

[196] ליוורנו תקנ"ב, לבוב תרכ"ה. ונכלל בס' יעיר אוזן. במהדורת ירושלים תשכ"א נוסף קונטרס "דברי סופרים" מר' שמחה בונם דוד סופר.