ג. צו קריאה

בס"ד    

 

יאיר אמזל

ספרן הספרייה התורנית במרכז האקדמי לב –  ירושלים

 

צו קריאה

"ציטוטים מאנשי רוח על חווית הקריאה שלהם, תוך דיון משמעותי לחיים"

 

יאיר אמזל בפתח ספריית המרכז האקדמי לב

 

בעת האחרונה אני משלים סבב שלם של סקירות על ספרים באתר של "המרכז האקדמי לב". הסקירות יצאו בתדירות שבועית ועסקו בספר הקשור במישרין לפרשה. הסקירות פורסמו באתר של האקדמי לב . בסוף כל סקירה יש פינה של "ציטוט השבוע" העוסק בערך הקריאה ותובנה אישית שניסיתי ל"הציף". ציטוטים אלו כונסו כאן  יחדיו.

 

מגוון הציטוטים לקוח מאתר – "בין המרכאות". בחרתי ציטוטים מתוך הקטגוריה של "ספרים  וסופרים" (יש שם למעלה מ – 400 בנושא זה בלבד)  לפי טעמי.

 הבחירה הייתה לפי תחושה ראשונית אינטואיטיבית מאיזה ובאיזה ציטוט אפשר להרחיב ולהעמיק. היה חשוב לי גם שלציטוטים  שאני דן בהם תינתן משמעות ותובנה גם מעבר לתחום הצר של הקריאה, וזה גם אחד הפרמטרים  שלפיהם בחרתי את הציטוטים.

כל ציטוט זוכה לדיון והעמקה ובסוף תובנה קטנה לחיים. הקובץ נכתב בצורה קלילה ומעט הומוריסטית ויש בו גם קצת מבט ביקורתי כלפי אלו הצורכים את תרבות המערב בצורה בלתי מבוקרת.

 

 

"כדי להבין עַם, מן הראוי להקשיב לדרך שבה הוא מספר את סיפוריו".

 (הרב יונתן זקס –  מתוך הגדה של פסח – פסח על שום מה?!)

 

בספרות האנושית יש סיפורים מסוגים רבים. יש סיפורים  – אנו מכירים אותם מילדותנו – המסתיימים במילים "והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה". את אלו אנו מכנים אגדות, דמיונות, מיתוסים. תמיד האושר יבוא אחרי שהקללה הוסרה, המכשפה מנוצחת והדרקון חוסל. בקיצור הקונפליקט נפתר. ליהדות אין סיפורים כאלה כי היא אינה מאמינה במיתוסים. בנראטיב היהודי המאבק ברע אינו מסתיים לעולם. ודווקא בשל כך יש משמעות  של תיקון מתמשך ואין סופי. בפעם הבאה שמישהו ישאל אותך: "הי! הכל טוב?" תענה  בחצי חיוך  "אם הכל יהיה  טוב, נאלץ לסגור את הבסטה, ולפנות את מקומנו לעם אחר שיעלה על במת ההיסטוריה".  אנו כאן ונהיה כאן  לנצח לשפר ולהשתפר.

 

* * *

 

הטלוויזיה חינוכית מאוד בעיני. בכל פעם שמישהו מדליק אותה, אני הולך לחדר השני וקורא ספר."

(גרושו מרקס)

 

הפעם הציטוט הינו מתריס במיוחד. הוא מבטא באופן קריר וציני את יחסו של מרקס לעולם התעשייה הבידורית והנהנתנית הזולה והפופוליסטית. כל זה אל מול מה שמייצג יותר מכל את התרבות השפויה והאותנטית – הספר!  הספר אינו בריחה כפי שרבים נוטים לחשוב אלא האלטרנטיבה היחידה שיש לנו כהורים וכמחנכים. אם הנך פותח ספר במקום לפתוח את השָלַט אתה יכול להיות בטוח שתמיד תהיה לך קליטה לערוץ של אהבה וחמלה, כלפי כל הסובבים אותך.

 

* * *

 

 

"ספרים כמו נופים מצליחים להטביע עצמם ביתר תוקף ועומק כשהם נקראים בגיל המתאים"

( אנטואן דה סנט אכזיפרי – מתוך הספר הנסיך הקטן(

 

בקריאת ספר טוב ובזמן מתאים מתרחש התהליך הבא:

חוץ כלפי פנים (קירוב/הפנמה)

פנים כלפי חוץ  (ריחוק/החצנה)

הערכה

תיעול  (מציאת נתיבי שיוך)

הזדהות

השמה (מימוש הנלמד בנתיב)

העצמה

הרפיה (נתינת מנוחה ובדיקת כיוונים חדשים)

 

 

 

כמו שאדם המביט בנוף בזמן מתאים בו האופק בהיר והראוּת חדה, יוצר השראה והרפיה, כך קריאה בספר בזמן מתאים, יוצרת השפעה ושינוי מקסימלי.

 

 

* * *

 

 

"יש לחשוש מארבעה עיתונים עוינים יותר מאלף רימונים".

(נפוליאון בונפרטה)

 

תובנה מעניינת של גדול המצביאים, המדברת על כוחה של המילה. אלף רימונים המתפוצצים בזירת הקרב ימיתו אולי אלפי איש ויגרמו לאומה שלמה עגמומיות ודכדוך,  אך לא יצליחו להפיל מכיסאו  את המציע הנכשל ואף לא למנוע את הקרב הבא.  אך עיתון עוין, זה החוקר ויורד לפרטי פרטים שם נחשפים בדרך כלל כל הסיאובים ומתבררות כל השחיתויות, יכול בנקל לגרום לירידתו ולרמיסת כל תהילתו ולמפעל חייו של המנהיג  ולעיתים אף להסתלקותו.

 

* * *

 

 

"דע לך שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה מילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה, כל המפעל העצום של האדם יוצא וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים"    

 (מאיר אריאל)

 

החטא הקדמון (חטא אדם הראשון), חטא העגל כמו גם חטא המרגלים, היו חטאים שהנפשות הפועלות בהם שימשו שימוש לא מדויק בלשון ובסגנון. קצרה היריעה לפתח כאן קביעה זו אך המתבונן  בשלושת האירועים התנ"כיים הללו יסכים לזאת בנקל. הדיבור הוא פעולה המקשרת בין הגוף למחשבה. זוהי פעולה פיסית גופנית אך היא מבהירה ונותנת שיקוף למחשבה ולחשיבה.

בשל כך מוסברת אפוא תופעת הגמגום של משה, שכן גמגום נגרם מריבוי מחשבות שאינן ניתנות להיאמר ולהתבאר  אל מול הקצב האיטי של הדיבור. "המפעל העצום" עליו מדבר מאיר אריאל ז"ל העלול ליפול ולקום בעזרת המילים מוכר למחבר היטב (עיין ויקיפדיה) אך מלמד אותנו מבעל ניסיון כי יש ערך חיובי או שלילי  לכל מילה ומילה שתיאמר על ידינו במהלך חיינו.

בפעם הבאה שהסוללה של האנדרואיד תיגמר אל תמהר למלאה. במקום זאת הטען עצמך במחשבה מחודשת על נחיצותם של השיחות שעשית היום ועד כמה יכולת לחסוך מעצמך אי נעימויות  ומבוכות בשל שיחות וניסוחים בלתי הולמים.

 

* * *

 

 

"הלשונות נבראו כדי שבני אדם לא יבינו איש את שפת רעהו" 

(ש"י עגנון)

 

לאמירה זו ככל אמרותיו של המחבר הוא מכוון למקור תנ"כי או חז"לי.  תחילת ספר בראשית (יא,א) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". מדובר על הדור שאחרי דור המבול המנסה לבנות עיר ומגדל שראשו בשמיים. ה' יורד לראות את העיר אשר בנו בני האדם והמסקנה המתבקשת היא "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות"… "הבה נרדה ונבלה (נבלבל) שם שפתם אשר לא ישמעו את שפת רעהו".

רבים, בעיקר בתקופת הפוסט-מודרניזם מדברים על שוֹנוּת כערך עליון, בעוד אדם היודע שפות רבות נחשב כמשכיל ומתקדם, בא ש"י עגנון ומייחס את ריבוי השפות לא כאידיאל אלא כדבר שהורתו בחטא ולידתו בכפירה.

אילו יכולנו כולנו לדבר בשפה אחת, זה בגובה העיניים של רעהו, לא היינו צריכים לאיים בערבית, לקלל בפולנית ולהתנצל באנגלית.

 

* * *

 

 

"בכתביו של אדם חבויה נשמתו המעורטלת"

(סמואל ג'ונסון)

"קריאת כל הספרים הטובים היא אכן כמו שיחה עם האנשים האצילים ביותר מהמאות החולפות שכתבו אותם. ברם, זו שיחה מכוונת היטב בה הם חושפים בפנינו רק את הטובים שבהרהוריהם" 

(רנה דקארט).

 

לפנינו שני ציטוטים המנוגדים בתוכנם. הציטוט הראשון מבטא את האותנטיות והבראשיתיות של הכתיבה, לפיו בכתביו של אדם יש את מיצוי עולמו הפנימי. לפי הציטוט השני המובא מרנה דקארט – פילוסוף ומתמטיקאי החתום על האמרה הידועה "אני חושב משמע אני קיים".  בכתיבה יש מקום להסתרה וסופר בטבעו מגלה את החיובי בלבד שבהרהוריו ובמחשבותיו.

הקורא את הכשרתם והשתייכותם של שני הוגים אלה, יוכל בנקל להבין מדוע הגיעו למסקנות כה הפכיות. דקארט הפילוסוף, אבי תורת הספקנות, סבר שיש להטיל ספק בכל דבר "החשוד" בוודאות, ורק אז כאשר השכל מרוקן, ניתן להגיע ולבסס ודאות אמיתית.  לעומתו ג'ונסון היה מחנך ואיש הגות אשר האמין במה שלפניו ורק משום כך הצליח להביא את תלמידיו לעולם ודאי פנימי וחיובי.  רוצה לומר שהפילוסוף הוא ספק ופקפקן לעומת המחנך שהוא מאמן ומעצים.

שתי גישות לקיום האנושי שיכולות לתת משמעות הפוכה לתפקידנו עלי אדמות.

 

* * *

 

לומדים בספריית המרכז האקדמי לב

 

סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר. 

 (ארנסט המינגווי)

 

סופר המכבד את עצמו ומודע לגודל האחריות שלו כסופר, יעשה כל שביכולתו לכתוב באופן הנקי והטהור ביותר. כל מילה ומילה יש לה משמעות בחיינו, אך אם שגינו ניתן עוד לתקן. לעומת זאת ברגעים האחרונים לחיינו כל המילים שייאמרו ראוי  שישקלו בסלע ,שכן לא תהיה דרך לתקן אותן.

יתרה מכך, האדם הרואה את קיצו "ממטר" יעביר את  המסר (התובנה) החשוב לו בחייו, כלומר  לא רק האחריות לכתיבה אלא גם למסר. ניתן להסיק כי סופר שהצליח לכתוב עוד ועוד כל פעם ופעם הביא עצמו (באופן מושאל) לפירוק טוטאלי למחיקת העצמיות שלו וביטול עצמי שכן רק בדרך קשה ומייגעת זו הצליח להביא כל פעם מסר חדש לעולם.

 

* * *

 

"בספרות, כמו באהבה, אנחנו מתפעלים ממה שבחרו האחרים".  

(אנדרה מורואה)

 

נעשו אין ספור מחקרים להבין איזה תכנים מעסיקים ביותר את האנשים. התוצאות  שהעמיקו את חוסר הוודאות  של החוקרים הובילו למסקנה שאין מסקנה. וזאת משום שגם בתחום המידע הכל עניין של טרנדים. כשעורך דין היה בשיא כולם למדו משפטים, כשרואי חשבון היו בשיא כולם למדו חשבונאות וכן הלאה.

המקור השבוע מלמד כי רק מי שיש לו שורשים, מי שמקשיב לנטיותיו ובעצם טבעו אוהב חכמה הוא זה אשר ימצא את הדרך לחיות ולאהוב  בדרכו הייחודית. הדברים מזכירים לי את שירה של רחל שפירא – שיר של יום חולין המדבר על דרך  אותנטית ומאוד אישית לביטויה של הרוח והנשמה:

אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט

אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט

אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט

אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט .

 

 

"אתה יודע שקראת ספר טוב כשאתה מעביר את הדף האחרון ומרגיש קצת כאילו איבדת חבר".

(פול סאוויני)

 

כולנו שמענו מעת לעת בזמן שירותנו הצבאי פקודה בסגנון הלקוני-משהו: "קודקוד א' נא תחבור לגדוד המסייעת".  המילה תחבור פירושה בהקשר זה היא להצטרף ולהתאחד. אך טמונה בה גם המילה חיבור. בימינו, בעידן הפייסבוק והטוויטר, כמעט שכחנו מה הוא חיבור אמיתי. בא הציטוט ואומר כי בספר טוב יש ממד של חבֵרות וחיבור. כמו שחבר טוב וידיד אמת ייתן לך עצמאות וחופש בחירה מה לקבל במפגש ביניכם, וגם אם סירבת לקבל חלקים מאישיותו, עדיין הוא יישאר חברך הנאמן. כך בספר יש לך אפשרות לקבל ממנו ברוחב לב דברים מסוימים ואילו חלקים פחות מתיישבים על הלב יישכחו ממך. בתום הקריאה עם דפדופו של העמוד האחרון, אולי לא תמצא שם מילים כתובות אך קיים שם דף לבן, לבן אך לא ריק.  שכן אתה יודע שהייתה כאן חברות והנך שייך לאלו שחברות אמת נגעה בלבבם, ומחברת את חייהם לחיים מלאים יותר ועשירים בתוכן וברוח.

 

* * *

 

 

התועלת הגדולה ביותר בכל ספר היא שהוא מלהיב את הקורא לפעולה עצמית.

(תומאס קרלייל)

 

הספר כמו מחנך טוב אינו מסתפק בכך שתלמידו ילך בדרך הישר כאשר הוא בכיתה. המבחן בהצלחתו של תלמיד הוא כאשר הוא מתעצם ומיישם את תלמודו גם מחוץ לבית הספר או הכיתה. וזה מזכיר לי את פירושו של החפץ-חיים על הפסוק  "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". מה הוא לכו בנים? היה צריך לומר בואו בנים שמעו לי…אלא שבנים הרוצים לדעת האם נרכשה בהם "יראת ה' טהורה" ילכו  ויצאו לעולם העשייה ושם יהיה המבחן הגדול האם למדו יראה מה היא או שח"ו לא למדו.

 

* * *

 

 

"ספרים אחדים משאירים אותנו חופשיים ואחדים הופכים אותנו לחופשיים". 

(ראלף וולדו אמרסון)

 

יש כאן הבחנה בין ספרים שגורמים למחנק שעם סיומם אנו מנסים להתאושש מחוסר החמצן שהם מנעו בעדינו. ומנגד יש ספרים המצליחים להכניס בנו אופטימיות חסרת תקנה. ספרים מוצלחים הם אלה שמרחבים את גבולות החופש והדרור. ספר טוב מעודד אותנו לגשת שוב לעמדת הקטלוג הממוחשבת ולחפש ספרים נוספים שכתב המחבר.

 

* * *

 

 

"מקום שבו שורפים ספרים שם ישרפו בסוף גם בני אדם".

 (הינריך היינה, 1820)

 

מזעזע לחשוב עד כמה הוכחה אמיתותו של ציטוט זה הלכה למעשה בזמן שואת אירופה.

ספר הינו הכרה בתרבות, הכרה ברוח, הכרה שהאדם הוא יצור עם רגשות ותובנות. שריפת ספר כמוה כהעמדת האדם בשורה אחת עם בעלי-החיים.

 

* * *

"אנו קוראים כדי לדעת שאיננו לבד" 

 (ק' ס' לואיס)

 

הבדידות מובנת במידה זו או אחרת בכל אחד מאתנו. היא פרי חטא הבאושים  של הטכנולוגיה המתוקשרת. נכנס אחד מבני המשפחה  הביתה זורק את התיק ליד מפתן הדלת ומצטרף בחדוה לצופים, אלו אולי יישירו אליו מבט ואולי לא, זה בעולמו וזה בעולמו. הבדידות שאנו כל כך מנסים לברוח ממנה היא פרי החלטתנו ובחירתנו. הספר שהינו ידידו הטוב של האדם מראה לו כי תמיד יש דרך לחזור אל התקשורת האינטימית והיא הדרך האולטימטיבית לתיקון חטאו של אדם הראשון עם אשתו שנבע אף הוא מחוסר בתקשורת בין-אישית ומשפחתית. בפעם הבאה שהינך נכנס לסלון הפנה מבט ממסך הטלוויזיה אל כוננית הספרים הנשכחת שלוף ספר וצא למרפסת, התרווח ותן לאנרגיות חיוביות לחדור אל נשמתך.   

 

* * *

 

בית בלי ספרים הוא כמו חדר ללא חלונות" 

 (פרנסיס בייקון)

 

תפקידו של חלון הוא להכניס אור וזה נעשה גם כשהחלון סגור. שימוש  נוסף שיש לחלון הוא הכנסת אוויר צלול לחדר ודילול האוויר המחניק.  זה קיים רק אם האדם אכן פותח לרווחה את חלונות ביתו.  כמו החלון הסגור שבעצם הימצאותו הוא מאיר את הבית כך עמודת ספרים הנמצאת בסלון הבית מעידה כי בעלי הבית נושאים בלבם מקום יקר עבור אוצרות הרוח. אך מעלה גדולה ממנה היא פתיחת הספרים המאווררים ומרעננים כל מחנק ומזרימים חמצן נקי לנפש ולנשמה.

 

* * *

 

 

כשאתה מוכר ספר, אינך מוכר רק חצי ליטרה נייר, צבע ודבק, אלא חיים שלמים וחדשים

(עממי)

 

ספר אינו סך כל המרכיבים שלו אלא טמונה בו חוויה תרבותית רוחנית שמובילה את הקורא למחוזות מרוחקים אך כל כך מוכרים. בהיותך מוכר ספר רגע לפני שאתה מוחק את המחיר מכריכת הספר, חשוֹב עד כמה עמל המחבר וכמה כוחות נפש הושקעו בכתיבתו, ואז אם תתמיד בכך תמצא את עצמך מרפרף פה ושם בין לקוח ללקוח,  בשלב הבא מאמץ  ספר אל ליבך,  ובשלב הסופי מביט דרך הדלת של חנותך בסוף יום עבודה ומתעצל לצאת אל החום או הקור תוך העדפה ברורה לשבת בכיסאך ולהשתוקק לספר הבא.

 

* * *

 

עט, דיו ונייר מפחידים אותי יותר מחרב ומאקדח 

(אלכסנדר דיומא)

 

בכדי להבין את משמעות הדברים יש צורך לדעת מעט מי הוא אלכסנדר דיומא. משורר צרפתי שכתב למעלה  ממאתיים ספרי מסעות רומנים ומחזות. אחד האנשים העשירים בצרפת של המאה השמונה-עשרה.  נלווה אל גנרלים רבים ותיעד את ניצחונותיהם. מספרים כי  די היה לו להשתתף  בקרב  אחד בלבד על מנת שתהיה לו השראה לכתיבת כמה וכמה רומנים עבי קרס. מכאן אולי יוסבר חששו מכתיבה  לא מוצלחת יותר מפציעה בשדה הקרב, שכן פציעה שלו עצמו הייתה מהווה עבורו מקור לכתיבה ולהעמקת הקשר עם קוראיו. אך כתיבה בלתי מוצלחת עלולה להוות  ירידה משמעותית  בפרנסתו ומעמדו הכלכלי האיתן.

* * *

אני מחלק את כל הקוראים לשני סוגים: אלו הקוראים בשביל לזכור, ואלו הקוראים בשביל לשכוח. 

(ויליאם פלפס)

 

הציטוט השבוע משמר מיתוס ישן האומר כי יש שני סוגי קוראים: יש קורא הבא ללמוד ולקבל משמעות מהספר עצמו, הסוג קורא הזה אין לו עניין אלא בהבנת המסר והסגנון של הסופר. ישנו סוג אחר של קוראים אלו שהספר נועד להיות פתח מילוט, מקור בריחה אל עולמות המשכיחים לכמה זמן את המציאות היום יומית הסיזיפית והרוטינית שבה הם חיים. אלו גם אלו עושים (לטעמי) את המעשה הנכון ובדרך מקדמים ומעצימים את עצמם ואת כל מי שבסביבתם.

 

* * *

מדפי הספרים בספריית הרמרכז האקדמי לב

 

 

"לדעתי אין זה מתפקידו של הסופר לפתור בעיות כגון אלוהים, פסימיזם וכו'; תפקידו הוא אך ורק לתעד מי, תחת אילו תנאים, אמר או חשב מה על אלוהים או פסימיות. האמן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם; תפקידו להיות עֵד נטול פניות. שמעתי שני רוסים בשיחה מבולבלת אודות פסימיות, שיחה שלא פתרה דבר; כל שעליי לעשות הוא לשחזר את אותה שיחה בדיוק כפי ששמעתיה. הסקת מסקנות היא מנת חלקם של חבר-המושבעים. משמע, הקוראים. תפקידי היחיד הוא להיות מוכשר, משמע, לדעת איך להבדיל עדות חשובה מאחת חסרת חשיבות, להציב את דמויותיי באור הנכון ולדבר את שפתם".

(אנטון צ'כוב   {מתוך מכתב לאלכסיי סובורין (30 במאי, 1888)})

 

הציטוט הפעם מדבר על כתיבה שצריכה  להיכתב בטהרה. כתיבה ראוי לה שלא תהיה מוטה לא תשכנע לא תשדל ולא תטיף. כתיבה צריכה לצאת ממקום שאינו שיפוטי. עניינה של הכתיבה לגרות את הקורא לחשיבה עצמית. על הסופר לתת אמון  בציבור הקוראים שלו כי יש להם כלים והם מסוגלים לעשות את הביקורת על שנכתב באופן עצמאי .

 

* * *

 

 

"הספרות אפשרית רק בסופו של תהליך אקסטזה ראשונית וכתוצאה מהתחשלות רוחנית שבמהלכה האדם מעבד ומעכל את זיכרונותיו הכאובים, תוך כדי בניית אישיות".  

(חורחה סמפרון)

 

הסופר חורחה סמפרון מאורה שנפטר ב 2011 בפריז היה סופר, מחזאי ותסריטאי ספרדי שחי בצרפת רוב ימיו וכתב בעיקר בצרפתית. ב-1943 נעצר סמפרון על ידי הגסטפו ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד בינואר 1944 בגלל פעילותו במחתרת הצרפתית. עיקר יצירתו נסבה על חוויותיו הקשות מ-15 החודשים שבהם היה כלוא במחנה. היה גם התסריטאי של הסרט "הווידוי" (1970) שעסק ברדיפה מצד השלטונות.  חורחה  שכפי שראינו עבר משהו בחיים, מלמד אותנו כי יש משמעות לסבל בעולם. לאחר ההחלטה שלו כי העבר הוא חלק מחייו וכי הוא לא משאיר את העבר מאחור, הוא מחליט כי   בניית חיים  לצידו  של הסבל תוך התעמתות מתמדת עימו בסופו של דבר תהווה כר ליצירה ולהתפתחות אישית.  במילה סבלנות טמון השורש ס.ב.ל  וכבר אומר פתגם עתיק כי "הסבלנות שורשיה מרים ופרותיה מתוקים".  בפעם הבאה שילדיך יחזרו הביתה עם בוץ בנעליים וילכלכו את הבית בדיוק לאחר שניקית אותו לכבוד שבת, עשה "פוס" שמח על כך שיש להם מה לנעול  ושיש להם בית ללכלך כי היו תקופות לא רחוקות שלאנשים כמו חורחה לא היה לא זה ולא זה.

 

* * *

 

עדיף לכתוב לעצמך ולהישאר ללא קהל, מאשר לכתוב לקהל ולהישאר ללא עצמך.

(סיריל קונולי)

 

רבים נולדים עם כישרונות כאלו ואחרים.  כאשר הינך רוצה לממש את שבנפשך דרושה ראייה מפוקחת  מלווה בצניעות טבעית, באיזה מהכישרונות  ברצונך  להתמקד. ישנם רבים שאינם מנצלים עד תום את הפוטנציאל שלהם, וזה בסדר.

העיסוק בכתיבה גם הוא זקוק לכישרון. אומר הכותב: אם בחרת את הכישרון הלא נכון והינך כותב וכותב ללא קהל קוראים שעוקב אחר מאמריך, הרי שבכך גילית כי הינך חי בדמיונות – מנותק מעצמך  וטועה בשיקול הדעת.

בפעם הבאה שתרצה לממש את עצמך  בכתיבה התחל מהבסיס, תן לאיש ממכריך לראות את אשר כתבת וראה את תגובתו. המדד לכתיבה מוצלחת אינו טמון בכמה יקראו את  דבריך אלא  איזו השפעה ואיזו משמעות חדשה לחיים תהיה  לקהל קוראיך.

 

* * *

 

"סופר בספרו צריך להיות כמו אלוקים ביקום, נוכח בכל מקום ונראה בשום-מקום".

(גוסטב פלובר       {מתוך "מכתב אל הגברת לואיז קולה" (9 בדצמבר 1852) })

 

בציטוט הפעם ישנה אמירה חכמה כלפי האופן בו סופר צריך להיות נוכח בכתיבתו. סופר טוב כותב עם יד על  הדופק המרגיש את פעימות הלב של הקורא ונמצא שם בשבילו ואיתו . אך יחד עם זה ייזהר הסופר תמיד לשמור על צניעות  ואל יבליט באופן מוחצן ומאוס  את אישיותו ומאוויו. בהשוואת נוכחות הסופר בספרו לנוכחות הא-ל בעולמו יש משום אתגר גדול לאדם אך מעל לכל  נאמנות ביסוד האמוני- דתי בהשגחה פרטית.

 

* * *

 

"ספרים הם הדבר הטוב ביותר בשביל התועלת הנכונה. בשביל הרעה, הם הדבר הגרוע ביותר. מהי התועלת הנכונה?   היכן הקצה בו כל האמצעים נועדו להשפיע?   הספרים הם שם בשביל השראה בלבד. מוטב שלעולם לא אראה ספר, מאשר שאיזרק כליל ממסלולי בעקבות משיכתו-השאלתו".

(רלף ולדו אמרסון)

 

הציטוט השבוע הינו ביקורתי וחד משמעי כלפי הספר כיצירה חיובית והקריאה כערך.  הציטוט שאינו עושה חיים קלים לחובבי הקריאה שבינינו, מזכיר במקרה או שלא במקרה את נשיא ארה"ב הנכנס בימים אלה לתפקידו, אשר שוחט כל פרה קדושה בדרכו אל  המשרה הנכספת.  מכל מקום ההוגה הנכבד שציטטנו, סבור כי ספרים נועדו להשראה בלבד.  בכך לועג ואף מבטל באחת כל יוצר ומלחין המממשים את כשרונם בעת השראה.  עבורו מה שנראה משמע זה קיים.  אין משמעות מעבר למקום ולזמן.  לכן לא אתפלא כי אדם זה לא יראה בספר דבר חיובי אלא רוע, שכן ספר עבורו הוא פיקציה שהורתה בדמיון ולידתה בשיגעון.

בפעם הבאה שנשים את הסימנייה בין דפיו של ספר זה או אחר בסוף קריאה מהנה ומענגת, נזכור כי יש אנשים הקיימים בינינו המבטאים עולם שלם עכור ומנוכר לכל ניצוץ של רוח והתרוממות הנפש. ואז נכריח את עצמנו לעשות עוד מאמץ קטן לקרוא דף נוסף שיוסיף נדבך להעמקת האור והטוב בעולם.

 

* * *

 

"העולם נורא, איום, אכזר, חסר רחמים, אפל, כמו חלום רע. הוא לא מקום מתאים לחיות בו. הספרים היו המקום היחידי שבו התקיימו רחמים, נחמה, שמחה ואהבה.  הספרים אהבו את כל מי שפתח אותם והעניקו ביטחון וידידות מבלי לתבוע דבר תמורתם"

(קורלינה פונקה)

"ישנם ספרים שנועדו לטעימה, אחרים לבליעה, ומעטים מאוד ללעיסה ולעיכול". (פרנסיס בייקון)

 

פרנסיס בייקון שהיה פילוסוף אנגלי וקיבל את תואר האצולה בערוב ימיו מדמה את סוגי הספרים למיניהם לחוש הטעם ולפעילות החיך. בליעה עושה תמיד קונוטציה של תרופה ודבר מר שיש לבולעו. לעומתו טעימה בדרך כלל מתקשרת לדבר מתוק עד מאוד שיש בו הנאה אך גם היא גובלת בדחייה ובמיאוס. לעומתם האוכל המאוזן זה שמכיל גם ערך תזונתי מבורך וגם יש הנאה מסוימת בטעמו, הוא ההרכב המנצח והתועלת לגוף בפירוקו של מזון זה יש לו השפעה מיטבית לאורך זמן. בפעם הבאה שיהיה לכם בוקר פנוי ורגוע, ערבבו  חופן גרנולה עם יוגורט פירות טעים פתחו ספר מומלץ ותרגישו איך האיזון חוזר ליום אנרגטי במיוחד.

 

* * *

 

"אם תאכל שלוש ארוחות ביום תהיה שמן, אם תקרא שלושה ספרים ביום תהיה חכם"  (שמעון פרס).

 

נשיאנו לשעבר בוחר להעביר מסר נכון וראוי אך לא בדרך צלולה.  שכן שלוש ארוחות מומלצות ע"י רופאים כמניעה להשמנה. אם הן ארוחות ואם הן הבלעדיות.  ואילו קריאה של שלושה ספרים ביום גורמת להשמנת יתר בשל פעילות גופנית הנבצרת ממשכיל שכזה.  אך כרעיון, צודק האומר. הקריאה מחכימה ומלמדת, מיישבת ומרחיבה דעתו של אדם.

שמעתי פעם אדם, איש של צורה, אומר משהו פחות מתוחכם ממה שניסה נשיאנו לומר, אך בצורה מדויקת יותר.  הוא אמר: "מי שעיסוקו בחנות פלאפל, אוכל פיתה בזמנו הפנוי, ואילו מי שעיסוקו בספרנות, קורא ספרים בזמנו הפנוי".   ההחלטה בידכם…

 

* * *

 

"אדם מאבד את המגע עם המציאות אם אינו מוקף בספריו."

(פרנסואה מיטראן)

 

עמדנו על כך שספר מעצב ומבסס את ערכיו של האדם ומעדן את נטיותיו. אדם שחדל מלקרוא בוחר בחיים ללא שורשים עמוקים, בחיים נטולי תוכן וזהות.  לעומת זאת אם אתה מוקף בספרים שממלאים את חייך וקובעים את בחירותיך תגיע למסקנה כי קריאת ספר אינה בריחה אלא דרך חיים. ואז אחרי הרבה שנים של קריאה והעמקה קרני האור החודרים אליך בעד החרכים כבר לא יסנוורו את עינך ולא יצליחו  להשלות אותך.

 

* * *

 

"ספרים הם כמו מראות: רואים בהם רק מה שיש בפנים".

(קרלוס רואיס סאפון)

 

בעמדך מול מראה משתקף כנגדה רק מה שאתה מציב מולה. אין משמעות למראה אלא רק למה שנראה כאן ועכשיו. היא לא מזהה תהליכי שינוי, אינה מודדת מהירויות ואינה מגיבה למחשבות.

ספר על כל מעלותיו עדיין יש בו מבט מצומצם על המציאות. הקורא נגרר אחר סיפור מבלי שיראה את התמונה הכוללת ומבלי להתבונן כיצד הוא עצמו היה מגיב לסיטואציה זו או אחרת המתרחשת בסיפור.

ידע הקורא כי עם פתיחת העמוד הראשון הוא מועד להנאה פסיבית ומובל בעל כורחו אחר כוונותיו של הסופר.  בפעם הבאה שהנך קורא ספר ומעמיק בקריאתו, יחד מספר דקות לעצירה והתבוננות מנקודת המבט האישית שלך, ובכך הנך נעשה שותף סמוי אך פעיל לעלילה ולמחברה.

* * *

 

"לעולם לא אשתוקק לשוחח עם אדם שכתב יותר ממה שקרא"

(סמואל ג'ונסון)

 

ג'ונסון הבורר את מילותיו בפתגם מדהים זה, מנסה בדרכו להבהיר לנו כי כתיבה לכשלעצמה אינה מטרה.  כתיבה המונעת מדחף של פרסום וכבוד, מאמביציה של כסף וממון, מוטב שלא תיכתב. שכן, כתיבה נכונה צריכה להיות בנויה נדבך אחד נדבך, שלב אחר שלב, דבר הדורש חכמה ואינטליגנציה, חתירה לאמת ולטוב ורצון כן להתחנך תחילה למען עולם טוב יותר ומועיל יותר.

בדרכו בז ג'ונסון לכתבים ולכותבים פופוליסטיים ושטחיים ששיחה עמם, גם אם תארך שעה או שעתיים, לא תלמד אותנו אף לא דבר אחד המקדם את עולמנו הפנימי והמוסרי.

בפעם הבאה שתנסה להבין מאמר מלומד גם אם החתום עליו הינו ד"ר או למעלה מכך, פתח תחילה את ספר תהילים, קרא מזמור אחד או שניים ממי שידע יותר טוב מכולנו לבטא בשפתיו את אשר בלבו ועל מר גורלו.  אז אולי יש קצה-קצהו של סיכוי שתבחין מאיזה מניע כתב הכותב שלפניך את אשר כתב.

 

* * *

 

"לוקח הרבה מאוד זמן כדי לא לכתוב ספר"

(דאגלס אדאמס)

 

דאגלס אדאמס אזרח אמריקאי לא עושה הנחות בציטוט נוקב זה.  לדעתו כתיבת ספר היא לא הפואנטה. להיפך, אדם שנמנע מלכתוב ספר ועומד במיאונו, הוא זה המוכיח על חוזקו המנטלי וחוסנו האינדיבידואלי, שיש טרנד ויהיה חיובי וערכי ככל שיהיה, צריך מסה של אנשים דעתנים ואיתנים שיעמדו כנגדו ויראו לנו שיש אלטרנטיבה לא פחות טובה ואולי אף משובחת ממנה.

דאגלס פורץ הדרך בתחום הספרות הבדיונית, מדגיש לנו שאינטליגנציה ויצירתיות אינם הכרחיים ליצירת ספר. יש דרכים נוספות ומגוונות לביטויה של החכמה.  וכבר כתב החכם מכל אדם "וביותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ"  (קהלת יב,יב).

בפעם הבאה שתהיה נוכח בקיומו של רב-שיח אינטלקטואלי בפאנל חשוב, גם אם ישתתפו בו טובי המוחות, עשה הפסקה, בדוק את שמות המשתתפים באותו דיון, מקד את מירב הקשבתך דווקא לדובר שיש בעברו הכי מעט ספרים. קרוב לוודאי שהוא האדם החדשני והמקורי שביניהם.

 

* * *

 

 

"סופר הוא מי שעושה חידה מן התשובה"

(קארל קראוס)

 

כתיבה טובה היא תהליך טרנספורמציה שבמהלכה דברים ברורים וחד-משמעיים, או לפחות כאלה שחשבנו שהם כך, הופכים לסימני שאלה.  סופר טוב אינו מניח הנחות יסוד מבלי שבירר, בדק והפך כל אבן בדרכו לבנות את התיזה שלו.  הדבר הכרחי בכתיבה מדעית אך גם רלוונטי לא פחות בכתיבת ספרות יפה.  סופר המעביר את קוראיו תהליך שכזה מצליח לא רק להנעים את זמנו של הקורא אלא גם להחכים אותו ולתת לו נקודות מבט אלטרנטיביות לדברים שכאילו ידועים ומוסכמים. בפעם הבאה שתבקש חתימת מחבר על כריכה של ספרו החדש, עכב אותו לרגע ובקש ממנו לגלות לך גילוי נאות האם משהו השתנה בו במהלך הכתיבה. אם כן דע שראויה חתימתו לא רק להתנוסס על הכריכה אלא גם למסגר אותה כראוי ליצירת אומנות לא פחות מכך.

 

* * *

 

 

לכתיבה שלי דרושה לי פרישות, לא כמו של "נזיר מתבודד", פרישות כזאת לא תספיק, אלא כמו של מת. כתיבה, מבחינה זו, היא שינה עמוקה יותר, כלומר, מוות, וכמו שאי אפשר ואין מושכים ומוציאים מת מקברו, כך גם אי-אפשר למשוך אותי משולחן-הכתיבה שלי בלילה.

(פרנץ קפקא,  מתוך הספר "מכתבים אל פליצה")

 

קפקא מציג את הגישה הנכונה לדעתו של הסופר אל הכתיבה והסיפור. לדעתו הסיפור המשובח הוא פרי יצירה של התמסרות וטוטליות. הסופר הטוב אינו רואה את עצמו כחלק חיצוני מהעלילה אלא מטביל עצמו ונותן כאילו לסיפור להוליך ולצאת מפנימיותו. הדימוי החוזר ונשנה למת מוביל אותנו אל המסקנה כי מחבר טוב צריך להגיע לרמת ביטול עצמי ולכתוב את כתיבתו במנותק מהאגו והחשיבות העצמית היתרה.   

 

* * *

 

"יש לי את כל הסימפטיה לאמריקני שהוחרד כל כך ממה שקרא אודות השפעות העישון, עד שהוא החליט לוותר על קריאה" 

(הנרי ג' שטראוס)

 

שטראוס בדרך המיוחדת שלו לועג לאדם האמריקאי הטיפוסי שבוחר לחיות בכחש. על המאזניים יש שני משקלים, אחד חיים של מודעות וערכיות ומאידך חיי נהנתנות ומתירנות. האדם הלוקח אחריות  על חייו לא חושב על העכשיו וסיפוקיו אלא חי במודעות הולכת וגדלה להשלכות של נזקי הבריאות וסיכוני התחלואה . האדם שקריאה על נזקי העישון גרמה לו להפסיק לקרוא  במקום להפסיק לעשן הוא אדם  עייף ומיואש. בפעם הבאה שתשקול אם להיכנס לסניף הבורגראנץ'  הקרוב  אנא דמיין  כיצד חי האדם התשוש העייף והמיואש שחדל לגדול וממשיך לזלול את צרכנותה של התרבות המערבית על  תחלואיה וריקבונה, ואז יש סיכוי שתעשה סיבוב פרסה ותחזור לאכילה בחיק משפחתך בסביבה תומכת ורגועה.

 

* * *

 

 

ניתן לחלק קוראים לארבעה סוגים:

1. ספוגים – שקולטים את כל מה שהם קוראים ומחזירים הכל כמעט באותו מצב, רק מעט מלוכלך יותר.

2. שעוני חול – שאינם שומרים דבר ומסתפקים בקריאת ספר לשם העברת הזמן.

3. שקיות שואב-אבק – שאוספים רק את האשפה של מה שהם קוראים.

4. יהלומים – יקרים ונדירים באותה מידה, שמפיקים תועלת מקריאתם ומאפשרים לאחרים להפיק תועלת גם כן.

(סמואל טיילור קולרידג')

 

הספר הוא משאב תרבותי, בדיוק כמו משאבי טבע ומשאבי אנוש. שאיבה ברוטאלית מדי תזהם את  הסביבה ובסופו של דבר תכלה את המקור לבלי שוב. ספרים כמשאב ניתנים להיקרא ברמות שונות. יש אשר יפיקו מהם רק הנאה זמנית (שעוני חול), יש אשר יקחו מהם אמירות בודדות שאינן מתאימות לאורח חייהם או לאמונתם ויעשו מזה סנסציה עולמית (שקיות שואב אבק), יש שישאבו מהם הנאה והעצמה שתוענק באופן נדיב לחברה(יהלומים), ויש שקוראים וקולטים הכל ללא חוש ביקורת וממילא לא נצפה מהם לתחושות קיצוניות לא לחיוב ואף לא לשלילה (הספוגים).

 

(ואם יש לכם זמן פנוי עשו השוואה לקטע של כנגד ארבע בנים מההגדה)

 

* * *

 

מודעות פרסומת