ישיבת תורת כהנים, העיר העתיקה, ירושלים.

חלופי מכתבים עם  ד"ר איל דודסון

דברי הערכה והספד של איל צורפו בסוף הרשימה.

 

א, ז' באייר תשע"ה

שלום איתם!

אני עסוק כיום בכתיבת מדריך למטייל בעיר העתיקה בירושלים, בעקבות ההתיישבות היהודית מאז רמב"ן.

נתקלתי בדבר קיומה של ישיבת תורת כהנים, שהקים הגרא"י קוק "מול מקום המקדש" בראשית שנות העשרים אבל מצאתי מעט מאוד התייחסות אליה, הן במקורות והן במחקר.

מצאתי התייחסות לכך בקונטרס "שפתי כהן" שהוציא הרב בתרפ"א, ובמחקר – במאמר של ש"ז שרגאי בסיני פ"ה (תשל"ט), וכן במאמר שנכתב כנראה בידי בחורי ישיבה בביטאון ישיבת תורת כוהנים בתשמ"ב. באותו מאמר נטען שהישיבה פעלה בבית ישיבת חיי עולם, אבל לא מצאתי לכך כל תימוכין.

האם אתה מכיר מקורות בעניין זה? האם תדע לאשש את מיקום הישיבה בבניין הנ"ל?

תודה רבה וכל טוב,

איל דודסון

 

ב, ז' באייר תשע"ה

שלום וברכה!

לשאלתך בעניין ישיבת תורת כהנים, בדרך קצרה:

בכרוז שהדפיסו מייסדי הישיבה בסביבות תרפ"א, נאמר כי "הננו מן המודיעים כי מהיום והלאה נקבע מקום הישיבה הקדושה תורת כהנים ברחוב המיידאן, בחצר השייך לישיבת חיי עולם, בבית הגדול אשר חלונותיו שקופים ומכוונים מול הכותל המערבי, הר הבית וקודש הקדשים" (הובא על ידי הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, תל אביב תש"מ, עמ' תק"ן-תקנ"א). הרי איפוא מיקום מדוייק. איני בקיא מספיק בנפתולי העיר העתיקה ובצורתו של בניין חיי עולם, אבל נשמע לי שלא מדובר בהכרח בבניין המוכר, אלא שמא בחצר אחרת, שהייתה שייכת אמנם לישיבה זו.

ואגב, כתובתה של הישיבה בשנת תרצ"א[1], היתה: ישיבת תורת כהנים על הר ציון, ת.ד. 442.  הרי שעברה מקום בשלב מסויים.

כעת בדרך ארוכה, אודות המוסד בכלל. אקדים ואומר שאיני מכיר מספיק את תולדות המוסד, ואף מי היו מנהליו בפועל איני יודע כעת, אך מה שאני יודע אכתוב:

ישיבת תורת כהנים נוסדה בסביבות אביב-קיץ תר"פ, לאור חזון של הראי"ה להקים מוסד מיוחד שבו ילמדו כהנים (דווקא) את דיני קודשים והעבודה במקדש, כהכנה לגאולה במעין חזונו של החפץ חיים (שהיה כידוע מי ש'הכניס' את הראי"ה בשעתו, עוד בסוף שנות התר"מ, לעניין לימודי קדשים). הראי"ה לא עמד בראשות המוסד אך הוגדר כנשיאו ובשנים הראשונות טיפל בענייניו באופן ישיר.

כחלק מן החזון האמור – ישיבה לכהנים בענייני כהונה – פנה הראי"ה לרבנים ידועים מרחבי העולם שהיו כהנים, ומסר להם על מהותו של המוסד (למשל, הרב אהרן מנדל הכהן מקהיר, או הרב אהרן הכהן חתן החפץ חיים – ראה מכתבו של האחרון מחורף תרפ"ג, השואל האם יש אפשרות לקבל משרה בישיבה זו: איגרות לראי"ה מהדורת ירושלים תש"ן, עמ' רכ"ב. על קיום הישיבה למד מן הסתם מהקונטרס דלהלן).

ביטוי נוסף להיותו של המוסד מיועד לכהנים דווקא, הוא שהראי"ה עודד הקצאת תוצרת האלכוהול מיין של תרומות "לטובת ישיבת תורת כהנים", כלשונו, על ידי השליח הרב משה יצחק רוזנטל (מכתב ליקב זכרון יעקב משלהי תר"פ – איגרות הראי"ה חלק ד', איגרת א'נב).

בתחילת חורף תרפ"א כתב הראי"ה מכתב ארוך אודות הישיבה וחזונה, והוא שנדפס בקונטרס שפתי כהן שהזכרת. פעם נוספת נדרש הראי"ה לעניינה של הישיבה בעקבות דיווח אודותיה בעיתון הלונדוני 'די קריסטיאן' מהתאריך 22.12.1921, שם פורסם מאמר קצר אודות המוסד והועלתה השאלה האמנם היהודים רוצים לחדש את עבודת הקרבנות. המאמר תפס את תשומת ליבם של חברי המשרד הציוני בלונדון, והללו ביקשו מנציגי ההנהלה הציונית בירושלים לברר אצל הראי"ה במה בדיוק מדובר – על כך נסובה תשובתו של הראי"ה, שנדפסה בין השאר באיגרות הראי"ה חלק ד' א'קכז, ואת הפרשה כולה אתה כבר מכיר ממאמרו של רש"ז שרגאי בסיני גליון פ"ה, תשל"ט. פרטים נוספים באו בגליון דואר היום י"ח טבת תרפ"ב, עמ' 3.

מאוחר יותר, באמצע שנות התר"פ, פרש הראי"ה מאחריות ישירה על ישיבת תורת כהנים.  כאשר באה בעיתונות הירושלמית של תחילת חורף תרפ"ז ידיעה על סיום מסכת זבחים בישיבה ונטען שהראי"ה "העומד בראש הישיבה" נכח במעמד, הזדרז מזכירו של הראי"ה, ר' אברהם משה רבינוביץ תאומים, לפרסם הכחשה בה נכתב כי מלבד שהראי"ה לא נכח בסיום ולא ידע כלל עליו, הרי שגם "זה כמה שאיננו עומד בראש הישיבה" (דואר היום ד' חשוון תרפ"ז, עמ' 4). מתחת להכחשת מזכיר הראי"ה פורסם גם תיקון מאת הישיבה עצמה, המבהיר כי רק כמה מחברי הרבנות הראשית השתתפו בחגיגת הסיום ולא "רבינו מרן הגרא"י קוק שליט"א ראש רבני ארץ ישראל". עדיין העובדה שהמזכיר טרח לפרסם הכחשה אומרת דרשני, וכאמור מסתבר שהדבר בא בעיקר כדי לציין שהראי"ה כבר אינו קשור פורמלית למוסד זה.

לשם השוואה, כשפורסמה ידיעה דומה בקיץ תרפ"ג בדיווח שגרתי אודות המוסד, נזכר שלומדיו הם כהנים וכי הוא עומד בנשיאות הראי"ה (דואר היום ג' אב תרפ"ג עמ' 3). במקרה זה לא באה הכחשה כלשהי מבית הראי"ה.

הסיבה לכך שהראי"ה הסיר את חסותו האקטיבית מהישיבה אינה ידועה לי כעת, אך ייתכן מאד שמדובר בסיבה פרוזאית בעלמא. ניכר מכל מקום שלא היתה כאן הצטננות יחסית כלשהי, ועם נישואי בתו של הראי"ה לרב שלום נתן רענן בקיץ תרפ"ח פרסמה הנהלת הישיבה מודעת ברכה, לצד שאר המוסדות בירושלים (דואר היום ג' סיוון תרפ"ח, עמוד השער).

הישיבה גם פרסמה ברכה דומה בתחילת תרצ"א כשנולדה לראי"ה מאותה בת נכדתו הראשונה (הרבנית ציפורה פרום תבדל"א). (דואר היום ד' תשרי תרצ"א, עמוד השער).

עד כאן הידוע לי כעת על ישיבת תורת כהנים והראי"ה קוק. אקווה שתמצא בכך תועלת.

בכבוד רב

איתם הנקין

 

ג, ח' באייר תשע"ה

איתם שלום וברכה!

אני מודה לך מאוד על תשובה מפורטת ועשירה. דבריך עזרו לי רבות.

מה המקור לידיעה מתרצ"א? אני מבין שזו הידיעה המאוחרת ביותר על הישיבה. קצת תמוה בעיניי שעל ישיבה שהתנהלה זמן כה ממושך – 11 שנה לפחות – יש כל כך מעט מידע.

שוב, תודה רבה!! יישר כוחך,

איל

 

ד, ח' באייר תשע"ה

שלום וברכה,

מצטרף לתהייה על מיעוט המידע. נראה שהיה מדובר בעצם העניין במוסד צדדי בעל מספר מצומצם של תלמידים. ברור לי מכל מקום שיש בנמצא חומר ארכיוני אודות הישיבה, אבל כדי למוצאו צריך מטבע הדברים להשקיע זמן ומאמץ של חיטוט במקומות המתאימים.

ואכן, לאור העובדה שלא מצאתי עד כה ראיה ראיה לקיום ישיבת תורת כהנים אחרי תרצ"א (לגבי תרצ"א עצמה מצאתי שלושה אזכורים, לפני כן יש בממוצע אזכור אחד בשנה, אבל לאחר מכן – אפס), ובהתחשב בכך שברור כי המודל הכלכלי שלה היה מבוסס על תרומות, ניתן לשער בזהירות כי המשבר הכלכלי בארה"ב, שבין השאר פגע קשות בתרומות למוסדות התורה בארץ ישראל, הוא שגרם לגוויעת המוסד.

הכתובת מתרצ"א הופיע ברשימת מוסדות היישוב הישן ב"מדריך הארצישראלי" לאותה שנה, פורסם בין השאר בדואר היום י' אב תרצ"א.

בהזדמנות זו כמה השלמות קטנות, שעלו בידי אחרי סריקה חוזרת של עיתון דואר היום הירושלמי:

1. בדקתי שוב וראיתי שמתחת להכחשת מזכיר הראי"ה פורסם גם תיקון מאת הישיבה עצמה, המבהיר כי רק כמה מחברי הרבנות הראשית השתתפו בחגיגת הסיום ולא "רבינו מרן הגרא"י קוק שליט"א ראש רבני ארץ ישראל". עדיין העובדה שהמזכיר טרח לפרסם הכחשה אומרת דרשני, וכאמור מסתבר שהדבר בא בעיקר כדי לציין שהראי"ה כבר אינו קשור פורמלית למוסד זה.
2. מאידך, כתוספת למה שכתבתי על כך שבתרפ"ג עדיין היה המוסד תחת חסותו של הראי"ה – בדיווח שגרתי אודות המוסד מקיץ תרפ"ג, נזכר שלומדיו הם כהנים וכי הוא עומד בנשיאות הראי"ה (דואר היום ג' אב תרפ"ג עמ' 3).
3. בהמשך לברכה על נישואי בת הראי"ה: הישיבה פרסמה ברכה דומה בתחילת תרצ"א כשנולדה לראי"ה מאותה בת נכדתו הראשונה (הרבנית ציפורה פרום יבדל"א). (דואר היום ד' תשרי תרצ"א, עמוד השער).

ודבר נוסף מן הצד: בספרו של הרב חיים הירשנזון, מלכי בקודש, חלק ג-ד, תרפ"ג, מכתב כ"ט (עמ' 185-186), ישנם חילופי דברים אודות ישיבה זו מתחילת חורף תרפ"א, כאשר רב אחד בארה"ב קרא בעיתונות אודות הקמת הישיבה כהכנה להקרבת הקרבנות והתפלא שהרי אין בימינו כהנים מיוחסים, והמחבר השיב לו בהתאם לשיטתו בעניין חידוש הקרבנות. מטבע הדברים אין כאן מידע חדש כלשהו אודות הישיבה, אך קוריוז מכל מקום.

שמחתי לעזור

איתם הנקין

 

ה, ח' באייר תשע"ה

שלום איתם!

יש לצרף גם את הידלדלות היהודים בעיר העתיקה באותם ימים, על רקע הפרעות, כגורם אפשרי לקץ הישיבה.

אני מצרף מסמכים שמצאתי בידי האספן ביל גרוס.

תודה רבה ולהשתמע,

איל

[המסמכים באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל אביב]

 

————–

[1] הכתובת הופיעה ברשימת מוסדות היישוב הישן ב"מדריך הארצישראלי" לאותה שנה, פורסם בין השאר בדואר היום י' אב תרצ"א.

—————

"אין יותר את מי לשאול" – לדמותו של הרב איתם הנקין הי"ד / איל דודסון

בנוהג שבעולם, אדם כותב הספד ודברי זיכרון לאדם קרוב שהכיר. אני לא הכרתי את הרב איתם הי"ד, ופניו מוכרות לי רק ממפגשי בזק אקראיים. ובכל זאת, הכרתי אותו. הכרתי אותו באמצעות כמה מיילים שהחלפנו לפני זמן לא רב. זו הייתה הכרות קצרה שהשאירה בי רושם עז.

ומעשה שהיה כך היה: במרוצת עיסוקיי בתולדות ירושלים נתקלתי בידיעה על ישיבת 'תורת כוהנים' שהקים הרב ראי"ה קוק זצ"ל בעיר העתיקה. את הישיבה תיאר הרב קוק בעצמו באגרותיו: היא יוחדה ללימודי הלכות המקדש וקודשיו, ונועדה לכוהנים כדי להכשירם לשעת הגאולה. ייסוד הישיבה הדאיג את השלטון הבריטי ואת ראשי ההסתדרות הציונית, שחשדו בכוונותיו של הרב, והם דרשו ממנו הבהרות. תשובתו הייתה נחרצת: בית המקדש מבטא את התוכן הפנימי של שיבת ציון החדשה, והוא קום יקום על הר הבית – רכושו הבלעדי של העם היהודי. פרט לידיעות אלו, ולעובדה שהישיבה נוסדה בשנת תר"פ (1920) כמעט לא מצאתי מידע נוסף. כמה זמן פעלה הישיבה? היכן מוקמה? עד כמה היה הרב קוק בעצמו מעורב בה? תהיתי כיצד ייתכן שמוסד כה ייחודי אינו מוכר. הנחתי את הקושיות ב'צריך עיון', לזמן שאמצא להתעמק בכך.

לפני כמה חודשים פגשתי ידיד ותיק בבית כנסת ירושלמי – הרב יוסף אביבי, מחשובי חוקרי הקבלה של ימינו. שוחחתי אתו על התקדמותו במחקר שהוא עורך על קבלת הרב קוק, ולפתע הבזיק בראשי הרעיון לשאול אותו על ישיבת 'תורת כוהנים'. הרב אביבי ענה לי שהוא לא יודע להשיב על שאלותיי, אבל יש יהודי אחד שכדאי לי להכיר, והוא אולי יעזור. הוא אוצר בלום, כך הבטיח לי. ליהודי הזה קראו איתם הנקין. שלחתי מייל, ותשובתו לא אחרה לבוא: היא הייתה מקיפה ומעמיקה, והגיעה למקורות מפתיעים – לא רק איגרות רבנים, אלא קטעי עיתונות ואפילו מודעות עיתונות וספר טלפונים משנות העשרים והשלושים. במסגרת עיסוקיי אני מתכתב ומשוחח עם חוקרים לא מעטים, אבל הפעם נדהמתי מן ההתייחסות האיכותית והתכליתית. הבנתי מיד שהאיש מעברה השני של הרשת איננו תלמיד חכם מן הזן הרגיל.

את חלופת המיילים שלנו חתם הרב איתם במשפט: "שמחתי לעזור. ובעז"ה אגש אליך בהקדם בפדואל". לדאבוני העמוק הוא לא הספיק לגשת אליי, וכבר לא ייגש אלי לעולם. ואני נותרתי אבל ודואב על אבדן אדם יקר שלמעשה כלל לא הכרתי.

כשהתכתבתי עם הרב איתם ראיתי בדמיוני תלמיד חכם ותיק ומבוגר, ורק לאחר מותו שמעתי כמה צעיר היה. הרב יוסף אביבי, למדן מופלג בפני עצמו שהכיר כמה וכמה תלמידי חכמים, כתב לי בבוקר שלמחרת הרצח: "הבוקר סיפרתי לאשתי על השו"ת שלנו עם איתם הנקין הי"ד. הידע העצום שלו, הכתיבה הבהירה והחדה והיכולת להקיף עניין שלם מכל פינותיו הקרובות והרחוקות היו דבר נדיר מאוד. בדרך כלל אומרים בעת פטירת אנשים חכמים זקנים 'אין יותר את מי לשאול'. ועתה אני אומר זאת על אדם צעיר שנהרג בדמי ימיו – אין יותר את מי לשאול. היה לנו אוצר בלום של חכמה ושל ידע, ואיננו עוד".

יכולתי לסיים כאן, אבל לפני זמן קצר הגיע לידי מאמר, אולי המאמר האחרון של הרב איתם הנקין, שהתפרסם בכתב העת 'המעיין' בחודש תמוז האחרון. המאמר עוסק בשאלת היתר המכירה, וראיתי לנכון לצטט את פיסקת הסיום שלו, שהיא שיעור מאלף בפני עצמו:

"ייתכן שהקורא שואל כעת את עצמו, אם כן מה היוצא מכאן, בעד או נגד היתר מכירה? שאלה זו אינה רלוונטית לנכתב כאן. דעתו הפרטית של כותב שורות אלו בנוגע להיתר המכירה, כסוגיה הלכתית כלל ציבורית, אינה מועילה ואינה מורידה כהוא זה. המסר כאן, כמו גם במאמרים הקודמים שכתבתי בנושא זה, הוא אחר: את העובדות יש לברר בצורה מדוייקת ומהימנה ככל האפשר, ולהיזהר מהטייתן בכוונה או שלא בכוונה על מנת שישרתו את העמדה הרצויה – כפי שניתן למרבה הצער למצוא בחלק גדול מהחומרים שנכתבו (ועודם נכתבים) בנושא השמיטה. המציאות נוטה מטבעה להיות מורכבת, וממילא הנטייה לתאר את הנתונים ההיסטוריים כאילו כולם עד האחרון שבהם אמורים לתמוך בעמדה הרצויה בהווה, הריהי רחוקה מרחק רב מבקשת האמתת הראויה".

חבל על דאבדין. יהי רצון שנהיה ראויים למחיר שאנו משלמים על תקומת העם והארץ.

[פורסם בעלון היישוב פדואל]