ד. טווס בוונציה מה הוא אומר?

(קטע מההרצאה על שפת הסימנים של יהודי איטליה)

מרצה: ד"ר רותי קלמן

חוקרת תולדות הדפוס העברי ומנהלת הספרייה העירונית דימונה

הרשו לי לקחת אתכם, במנהרת הזמן, אל המאה ה-16, אל שלהי הרנסנס האיטלקי, אל ונציה, שהייתה מרכז הדפוס במאה ה-16. אנו מגיעים לתקופה שבה ונציה היא רפובליקה עצמאית, שקברניטיה, שבראשם הדוג'ה, מטפחים ללא הרף את תדמיתה של ונציה בעיני העולם, כוונציה המושלמת.

ונציה באותם הימים הייתה מרכז קתולי גדול על מנזריה הרבים וכנסיותיה מצד אחד, ומרכז השעשועים והבילויים של אירופה מצד שני. העיר תססה ממבקרים, נשפים, קונצרטים, ותענוגות, אדריכלים פיארו את העיר בארמונות לאציליה וגשרים על מימיה, וציירים כגון: ורונזה, טינטורטו, ג'ורג'ונה, בליני, טיציאן וסבסטיאנו דה פיומבו – ציירו את ונציה היפה ואנשיה.

אבל, כשאנו בודקים אם היהודים שחיו באותה התקופה, חיים אותו הדבר, התשובה שונה לגמרי.

במשך מאות שנים היו היהודים בוונציה נתונים לגירושים בלתי פוסקים, הלוך ושוב. והנה בתחילת המאה ה-16 הוחלט להקצות להם שכונה ברובע קאנארג'יו, ליד מפעל המתכת בעיר שנקרא: ג'וטו וכך כינו האיטלקים את האזור של היהודים מאז, אולם הגרמנים שחיו במקום הגו אחרת את המילה וכך התקבל השם "גטו".

להסתגרות של היהודים בגטו. היו שני היבטים חיוביים: האחד – הכרה בקיומם של היהודים בעיר ומבחינתם ביטחון שלא יגורשו. השני – החיים במקום שיש בו רק יהודים אפשר להם לשמור על יהדותם כפי שרצו, ולקיים את המצוות.

כדי להתגבר על הצפיפות במקום, הנמיכו היהודים את תקרותיהם, כדי לאפשר להוסיף עוד שתיים שלוש קומות. כך יצא שבעוד מחוץ לגטו, יש מקסימום שלוש קומות, הרי שבתוך הגטו הגיעו ל-6 עד 8 קומות. כיוון שכך, נקראו הבניינים בגטו בשם "גורדי השחקים של ונציה". חמישה בתי כנסת היו במאה ה-16 בתוך תחומו של הגטו. הם לא היו בניינים נפרדים, כי אם חלק מהבניינים הקיימים. אך אפשר היה לדעת מה הם על-פי חמשת החלונות שפנו לחצר הפנימית של הגטו ורמזו על חמישה חומשי תורה.

שערי הברזל של הגטו נסגרו עם השקיעה ונפתחו בבוקר עם הזריחה. במהלך היום יכלו היהודים להסתובב ברחבי ונציה כולה, אבל עם פיסת בד צהובה לזיהוי. הנשים היהודיות הוכרחו לשים כיסוי ראש בצבע צהוב, שהיה זהה לכובע של הזונות בוונציה. מכך ניתן להבין שמצבם של היהודים היה כשל מיעוט נסבל, וכמובן אסור היה לקיים מגע גופני בין יהודים לנוצרים.

מבחינת הספרים שנדפסו בוונציה בעברית. מותר היה להדפיס בתחילה כל ספר שהוא, ובלבד שלא יכיל דברי מינות וכפירה כנגד הנצרות. אולם אחת הבעיות הייתה, שיהודים לא יכלו לפתוח בעצמם בית דפוס. הם חייבים היו לעבוד אצל נוצרי. כמובן שהספרים ששימשו אז את היהודים היו ספרי תורה והלכה, תלמודים, ספרי מנהגים, סידורים, הגדות של פסח וספרי לשון עברית. הייתה צנזורה פנימית של רבנים שאישרה את הדפסת הספר, ואז הייתה צנזורה של הכנסייה. המצב החמיר במיוחד ב-1553 כשהאפיפיור מורה על שריפת התלמוד בכל איטליה (אם כי בזמנים שונים). זאת בחשד שהיה כתוב בו דברי נאצה לנצרות. עושי דברו, הכריחו את היהודים להוציא את כל הספרים מבתיהם ושרפו אותם בכיכרות. היהודים נשארו ללא ספרים, חוץ ממה שהצליחו להחביא. בהיעדר דפוס באותן שנים קשות של רדיפות, קמים בתי דפוס קטנים שניסו להדפיס עברית במקומות אחרים באיטליה: קרימונה, מנטובה, סביוניטה, פירארה וריוא די טרנטו. רק ב-1563 חוזרים להדפיס בוונציה. אבל בתי הדפוס המדפיסים עברית, היו מאוד זהירים במה שהם מדפיסים, והכנסייה מתחילה להגביל את צעדי היהודים העובדים בבית הדפוס. לאט לאט הם מוצאים עצמם מחוץ לבית הדפוס, כשממרחק הם צריכים לפקח על ההגהות בעברית, על סדר הדפים וכדומה.

כשחוזרים להדפיס עברית בוונציה ב-1563 עובדים חמישה בתי דפוס במקביל על הדפסת ספרים בעברית: בראגאדין, זואן די גארה, גריפו, די קבאלי ובני משפחת זניטי. חמשת המדפיסים מוצאים עצמם במצב של תחרות. במטרה למכור יותר מהאחרים. כמו רבים מבתי הדפוס הלועזיים שהיו במצב דומה. בסך הכל היו במאה ה-16 כ-200 בתי דפוס בכלל בוונציה, שהייתה מרכז הדפוס בעולם במאה זו.

מכיוון שכריכות הספרים לא הותירו מקום רב לאימפרוביזציה ומושא תחרותי על ליבם של הלקוחות היהודיים, הפכו שערי הספר למקום המרכזי להתפתחות יצירתית במטרה לשבות את לב הלקוח שיקנה דווקא ספר שלהם. בתוך שערי הספרים התפתח טרנד של דגלי מדפיסים, סוג של לוגו, במונחים של ימינו, שמביאים איזה מסר של המדפיס. המסר יכול להיות באלמנטים שבדגל, או בפסוק שלידו. האופנה הזו, באה בהמשך לסמלי האבירים וסמלי המשפחות והערים שכבר היו קיימים. המדפיסים היהודיים מצאו בדרך זו אפשרות להתבטא כמעט ללא מלים, תוך שימוש בציורים, סמלים ופתגמים ולהעביר מסרים נסתרים לקוראים ולדפי ההיסטוריה.

ועתה נבדוק דרך דגל מדפיס שכזה, את תעלומת הרב יוסף שליט בן יעקב אשכנזי מפדובה.

הרב יוסף שליט בן יעקב אשכנזי מפדובה, ובקיצור, יוסף שליט, היה מרבני הישיבה האשכנזית במנטובה, ותלמידו של אליהו בחור בתורת הדקדוק. יוסף שליט הגיה ואף חיבר מספר ספרים וגם הדפיסם בעצמו בסביוניטה, ובמנטובה וייתכן אף בריוא די טרנטו. במקומות אלה פעל בשנים שבהן נשרפו התלמודים והספרים היהודיים בערים הגדולות. במחוזותיו יכול היה יוסף שליט להדפיס בעזרת יהודים נוספים ובספריו, הוא מכניס את דגל המדפיס שלו: טווס העומד על שלש גבעות קטנות, שהיה גם כן מקובל כסמל משפחה.

כשהיה שותף בדפוס עם היהודי טוביה פואה, אפשר למצוא את דגלי שניהם בספרים שהדפיסו. אבל בשלב מסויים התפרקה השותפות וכך אפשר לראות את זה בעותקי מרכבת המשנה לאברבנאל שחלקם עם הסמל של פואה בלבד וחלקם עם דגלי שניהם.

מוטיב הטווס מופיע בכל מיני וריאציות ובשינויי פסוקים.

הטווס הוא מוטיב נפוץ באמנות ובעולם הסמלים, כפי שאפשר לראות מכתב היד שלפנינו:

גם מסמלי המשפחות האיטלקיות.

וגם מסמלי המשפחות האיטלקיות, ומדגלי מדפיסים בספרים הלועזיים .

בהגדה של פסח שיצאה במנטובה נראה שינוי מהגירסאות הקודמות של הטווס ופסוקיו.

הטווס שונה, אין סביבו המונוגרם י'ב'י'ש שהם ראשי התיבות: יוסף בן יעקב שליט, שהופיעו קודם, ולעומת זאת מופיעות המלים: על יד ובשם יוסף בכמר יעקב זל הה חי מפדוב" שיכולות לרמז על כך שיוסף כבר לא נמצא במנטובה, ומישהו מדפיס בשמו. אפשר להבין זאת גם מהדרך שבה הדברים כתובים. בפעם הראשונה מופיע הטווס בשער של ספר. שלא כמנהגו של יוסף שליט. המלים חי מפדוב', מרמזות שמישהו אחר מציין שהוא חי לעומת אביו שנפטר, וראשי התיבות "הה" הן כנראה – הרב הגדול.

אז אם הוא לא במנטובה, היכן הוא? נראה שהטווס מתחיל להופיע בדפוסי ונציה שחזרו לפעילות במחצית השנייה של המאה השש-עשרה. הטווס מופיע בתהילים של רד"ק (רבי דוד קמחי) בדפוס די גארה

ובמקום שבו המדפיס די קבאלי מוסיף את דגל המדפיס שלו שהוא הפיל, בתוך תיבת פתיחה

מופיע פתאום טווס על שלוש גבעות.

ושוב אנו רואים את הטווס בדפוסי די גארה,

וכל זה בלא שתוזכר השתתפותו של יוסף שליט בדפוס. ייתכן מאד שהסיבה לכך היא המצב הרגיש של היהודים בעיר והחמרת השהות של עובדי דפוס יהודיים בבית הדפוס עצמו. לכן מרומזת שהותו של הרב בבתי הדפוס, אך אינה מוזכרת מפורשות, אלא אם הגיה או כתב את הספר בעצמו.

בספר מנהגים מופיע הטווס בשער. בצירוף הפסוק: אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו.

מקורו של הפסוק בתהלים מח, טו ומפורש כי הצדיקים אומרים על אלהים: הוא ינהגנו בעולם הזה הוא ינהגנו בעולם הבא ועל ירושלים ועל בית המקדש. השימוש בפסוק המסתיים במקורות במלים: הוא ינהגנו על מות" מתקשר לעולם הבא, ואולי זהו רמז שהרב יוסף שליט אשכנזי כבר אינו בין החיים. גם השימוש בטווס בשער, אינו אופייני ליוסף שליט כפי שראינו במקרים הקודמים.

בספר מאיר תהילות שנדפס בבית די גארה גם הוא בשנת 1590, אנו מוצאים הוכחה נוספת.

במקום המונוגרם של יוסף שליט אנו מוצאים מונוגרם אחר י'ג'ה'ה.

בסוף הספר ישנו רמז למי מתאים המונוגרם. שם מודה המדפיס, יצחק אבוהב לאחיו אברהם ולרב יצחק גרשון על עזרתם בהגהות ובהבאת הספר לדפוס. המונוגרם בספר זה מתאים ליצחק גרשון בתוספת 'הה' שבאה להראות יוקרתו: 'החכם השלם' או 'הרב הגדול' שהם ראשי תיבות מקובלים. בספר כלי חמדה נדפס:"החכם השלם כמהרר יצחק גרשון".

אם כך נראה שיוסף שליט באמת כבר אינו בין החיים ולכן מישהו עוד משתמש בדגל הטווס שלו אבל עם מונוגרם אחר. אבל נראה שיצחק גרשון או מישהו אחר לא ראו בעין יפה את השימוש הנ"ל ולכן פעם אחת נוספת מופיעה גירסה של טווס, עם מונוגרם שמו של יוסף שליט, אבל עם כתר מעל ראשו, כמו כתר שם טוב שזכור לנו מספרי בראגאדין. ובוודאי שיוסף שליט לא היה מוסיף לעצמו את הכתר.

בכל מקרה. הטווס מוסיף להופיע בדפוסי די גארה, בכל הוואריציות הקיימות גם בהמשך, אבל לעולם לא עוד עם המונוגרם.

היעדרו מאשש, אף הוא, את מה שניסיתי להוכיח קודם לכן.

הטווס עם המונוגרם היה סימן להימצאותו של הרב יוסף שליט בן יעקב אשכנזי מפדובה בדפוסי ונציה. הטווס ללא המונוגרם הוא עדות להיעדרו.