א. פיתוח האוסף בספריות תורניות: היבטי צנזורה

 

דוד גורדון

  ספרן ספריית בית המדרש, המכון הגבוה לתורה

 ומחלקת קיטלוג עברי, הספרייה המרכזית ע"ש וורצווילר

אוניברסיטת בר אילן

פיתוח האוסף בספריות תורניות: היבטי צנזורה

 

מבוא

ספרייה תורנית היא ספרייה יהודית מיוחדת המתמחה בספרות תורנית ומשויכת בדרך כלל לזרם היהודי-אורתודוקסי. ספריות אלו ניתן למצוא במרבית בתי הכנסת, הישיבות, הכוללים ובמוסדות תורניים נוספים, וקיימות אף ספריות תורניות ציבוריות.

 

               אחד המאפיינים של הספריות התורניות הוא תהליך פיתוח האוסף של ספריות אלו, תהליך שמרכיב ההימנעות מהכללת ספרים מסויימים באוסף בולט לא פחות מתהליך ההחלטה על בחירת ספרים אחרים. ההפרדה בין ספרים מותרים ואסורים ביהדות קיימת כבר מתקופת הקאנוניזציה של התנ"ך, אז נבחרו 24 ספרים, בעוד ספרים אחרים הוגדרו כספרים חיצוניים ונאסרו לקריאה והפצה. לאורך הדורות נמשכה הסלקציה וספרים שונים התקבלו על ידי היהדות הרבנית על גלגוליה, בעוד אחרים נדונים להחרמה.

 

רשימת ספרים פסולים

רשימת ספרים פסולים

מטרת מחקר זה היא לבחון כיצד מתבצעת מדיניות פיתוח האוסף בספריות התורניות בכלל וכיצד מבוצע סינון הספרים האסורים בפרט. שיטת המחקר העיקרית שנבחרה למחקר זה היא שיטת המחקר האיכותנית-נרטיבית. שיטה זו מאפשרת לחקור לעומק את העמדות של "המפקחים", האנשים המבצעים בפועל את מלאכת מיון הספרים, בנושא זה.

על מנת להציג תמונה רחבה, נבחרו ספריות תורניות מסוגים שונים (ספריות של ישיבות, ספריות של בתי כנסת, ספריות ציבוריות וכד') מאזורים שונים בישראל ומחוצה לה, והתבצעו ראיונות עומק חצי-מובנים עם הספרנים בספריות אלו. הראיונות נותחו בצורה המאפשרת לזהות קטגוריות משותפות ורעיונות משותפים, ועם זאת לא להתעלם מהמאפיינים הייחודיים של כל ספרייה.

4.4 צנזורה וביקורת

4.4.1 הקדמה

עיקר מטרת מחקר זה היא לחקור את נושא הצנזורה בספריות התורניות. לאחר דיון על מדיניות פיתוח האוסף יש בידינו כלים להבחין בין אי-הכללת פריטים ותחומי ידע מטעמי צנזורה לבין אי-הכללתם מטעמים אחרים, הבחנה שתבוסס על גישתו של אשהיים (Asheim, 1953, 1983). בפרק זה יתוארו תחילה במרוכז התחומים בהם מופעלת לעיתים צנזורה, בין אם צנזורה מוחלטת ובין אם צנזורה חלקית המתבטאת בהגבלת הגישה לפריטי המידע, ובהמשך נפרט את הממצאים ונדון בהם.

 

4.4.2 התחומים המצונזרים

הצנזורה בספריות התורניות, כפי שתוארה על ידי המרואיינים, התמקדה בשבע קטגוריות. הספרים השייכים לקטגוריות אלו לא תמיד הורחקו או הוצנעו, אך המרואיינים תיארו התלבטויות ביחס כלפיהם :

צניעות – בעיקר תחום דיני טהרת המשפחה וספרי הדרכה לחתנים בפרט, וכן ספרים עם תמונות של נשים.

קבלה – ספרי היסוד של תורת הסוד, כדוגמת ספר הזוהר, היו בדרך כלל נגישים באופן חופשי, אם תחום זה נאסף בספרייה.

ספרי השקפה – ספרים בהשקפות הנוגדות את השקפת המוסד – ספרות ציונית או אנטי-ציונית, ספרי חסידויות מסוימות, וכמובן ספרי "כפירה" של רפורמים, קונסרבטיבים וכו'.

ספרי הלכה – ספרים הלכה לא מוסמכים הכוללים פסיקה שגויה.

זהות המחבר או המו"ל – פסילה של מחברים ומו"לים בעייתיים פוליטית או דתית, אף שהספרים עצמם היו בעלי תוכן כשר כשלעצמו.

ספרות מחקרית – מחקרים הנכתבים במתודה ובסגנון שונה מהנהוג בעולם התורני, כדוגמת מחקרים אקדמיים במדעי היהדות.

שמירה על הצביון הישיבתי – ספרים כשרים שעלולים לפגום בצביון הלימוד בישיבה.

clip_image004

השוואה בין שבע קטגוריות אלו לשש הקטגוריות שהציע כרמלי-וינברגר (Carmilly-Weinberger, 1977, pp. 3-5) כתחומי צנזורה בספרות היהודית, תמצא דמיון רב, אך גם הבדלים. כרמלי-וינברגר חילק את תחומי הצנזורה לשש קטגוריות שפורטו בפרק 2.4.3.

הקטגוריה הראשונה שהציע כרמלי-וינברגר, סיבות אידאולוגיות, קטגוריה הכוללת התייחסות לספרי קבלה, שבתאות, רפורמה, השכלה וכו' נפוצה גם כיום בספריות, אך הדגשים האידאולוגיים השתנו במהלך השנים, כפי שנציין בהמשך פרק זה. קטגוריה השנייה, סיבות הלכתיות, כללה פסקים בעייתיים, נושא שעלה גם בראיונות שערכתי, אך גם ספרי מומרים, ספרים שנדפסו בשבתות וחגים וסידורים "מתוקנים", נושאים שלא שמעתי התייחסות אליהם בראיונות. הקטגוריה השלישית שהציע כרמלי-וינברגר, סיבות כלכליות, המתייחסת לספרים שהוחרמו בגלל הפרת זכויות יוצרים, כלל לא עלתה בראיונות, כנראה בגלל מיעוט החרמות בימינו ובגלל שספרים כאלו לרוב לא מגיעים לספריות. הקטגוריה הרביעית, סיבות מוסריות, כלומר ארוטיקה, כלולה בקטגוריית הצניעות שציינתי. הקטגוריה החמישית, סיבות פוליטיות של התנגדות לציונות, צריכה להיכלל לדעתי כסיבה אידיאולוגית-השקפתית ולא כנושא פוליטי חיצוני לויכוח המהותי בין הצדדים. הקטגוריה האחרונה, אפולוגטיקה, נזכרה רק בראיון אחד, אך בהקשר פנים יהודי ולא בגלל חשש מהגויים. בספרייה המדוברת החזיקו ספר פרשנות על התנ"ך של רב שנוי במחלוקת בשל עמדותיו הפוליטיות הקיצוניות, ובשלב מסוים נשאל הספרן על ידי תלמיד: "מה זה פתאום יש ספרים של רב… פה בספרייה?!", שאלה שבעקבותיה הוחלט להצניע את הספר בחדר פנימי, אף שתוכנו לא היה פוליטי, בגלל הרגישויות שהספר עורר בקרב התלמידים.

שני קריטריונים שנמצאו בספריות לא עלו במפורש אצל כרמלי-וינברגר. השאלה אם לכלול ספרות מחקרית היא למעשה שאלה אידיאולוגית כיוון שההתנגדות למתודות של מדעי היהדות נובעת מהבדלים בהנחות היסוד בין עולם התורה לעולם האקדמי. שאלת השמירה על הצביון הישיבתי עסקה בספרים כשרים שלימוד בהם עשוי לפגום בצורה כלשהי באופי המוסד, וממילא קריטריון זה רלוונטי בעיקר בספריות ישיבתיות ואיננו קשור ישירות לארון הספרים היהודי בכללותו.

זיטר (2010, עמ' 71-72) ציין שהספרים החיצוניים ה"קלאסיים", בהם דנה הגמרא, נמצאו בספריות של מספר ישיבות ציוניות, בדרך כלל במדור ספרי ההיסטוריה, ולא נמצאו על המדף בספריות חרדיות, והוא שיער שייתכן והם מצויים בכמה מהספריות החרדיות במקום נעול. לא בדקתי באופן ספציפי את היחס לספרים אלו, אך בולטת העובדה שרק מרואיין אחד התייחס לספרים אלו וציין שהם נכנסו לספרייה "תחת אש" על ידי ספרן בעל גישה פתוחה יחסית. מלבד חריג זה, לא הייתה התייחסות, לטוב או לרע, לספרים החיצוניים, גם לא בספריות המעטות בהן מצאתי שהספרים קיימים בפועל על המדף. שתיקה מוחלטת מצד המרואיינים הייתה בכל הקשור לספרי כתות קומראן, הקראים, השבתאים וספרות תקופת ההשכלה המוקדמת. להערכתי, שתיקה מוחלטת זו מעידה על היעדרם, אולי המוחלט, של נושאים אלו מהשיח התורני הציבורי כיום. חריג בולט להיעדרות נושאים אלו מהשיח התורני הוא ספר "חמדת ימים" שנחשד בשבתאות, שמעמדו הייחודי, עליו דובר בסקירת הספרות (פרק 2.4.3), מעורר פולמוס פעיל בספרות הרבנית בת ימינו, זמן רב אחרי שהשבתאות עצמה נשכחה. גם ספר זה לא הוזכר על ידי איש מהמרואיינים.

 

המדיניות של הספריות השונות כלפי ספרים שנכללו בקטגוריות הבעייתיות שהצגתי הייתה רחוקה מלהיות אחידה. למעשה זוהו שתי גישות קוטביות, שכל אחת מהן יוצגה על ידי מספר ספריות, בעוד שאר הספריות הציגו קווי מדיניות שניתן לתארם כמצויים בשלבי ביניים בסקאלה זו. גישה קוטבית אחת נמנעה כמעט באופן מוחלט מהצגת ספרים בעייתיים וספרים אלו לא היו על המדף. גישה זו מבוססת על תפיסה חינוכית לפיה צריך להימנע מחשיפה של צעירים לתחומים ודעות מסוימים – "שבחורים לא ידעו בכלל מכזה נושא" או "שלא יידעו את ההשקפה הזו", גישה שתוארה כבאה "מטעמי קדושה". חלק מהספריות שנקטו בגישה זו החזיקו בארון או חדר סגור ספרים שלא התאימו באופן מלא להשקפה הרצויה, אך גם לא נחשבו כפסולים לגמרי, והם הושאלו למבקשים אותם ללא חקירה מיוחדת. הגישה הקוטבית השנייה הייתה גישה שמתחה את הגבולות עד הקצה מתוך תפיסה חינוכית "בוגרת" שנותנת קרדיט רב לקורא ולכוח הבחירה החופשית שלו, ללא ניסיון להגבילו, כמו שהסביר אחד המרואיינים: "כפי שהייתי רוצה שיתנו לי לבדוק כל דבר, ולא יחליטו לי מה לקרוא ומה לא לקרוא, אז אותו דבר אני מנסה לתת את זה גם לאחרים". גם ספריות אלו לא החזיקו ספר ש"נוגד את התורה הקדושה" אך אפשרו גישה לספרים ממגוון רחב ככל הניתן של חוגים ועמדות.

 

4.4.2.1 ספרים בנושא צניעות

ההסתייגות מעיסוק בנושאים של צניעות הופיעה, כפי שהזכרנו, כבר במשנה: "אין דורשין בעריות בשלושה" (משנה, חגיגה, פרק ב', א'), ותחום זה נחשב תמיד כרגיש. ספרות היסוד התורנית, החל מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמודים, ועד השולחן ערוך וספרות ההלכה של ימינו מכילה לא מעט תיאורים אינטימיים, אך ספרים אלו לא היוו יעד לצנזורה ו"מי שפשוט רוצה לחפש את הדברים האלה ימצא את זה בכל מקרה" ולדברי אחר "צניעות זה עניין של הלכה, אז זה ברור שזה נמצא". שונה מכך היה היחס לז'אנר ספרי ההדרכה לקראת נישואין, ספרים המכילים תיאורים מפורשים יחסית ו"יותר יורדים לנקודות". חלק ניכר מהישיבות החזיקו ספרים אלו במקום סגור על מנת שלומדים לא יגיעו אליהם בטעות, והן השאילו אותם בחפץ לב לבחורים מאורסים. בספרייה התיכונית החזיקו ספרים רבים בנושא המכונה "בינו לבינה", אך רק "מה שמתאים לגיל שלהם". בין שני הכוללים העצמאיים היה הבדל משמעותי במדיניות החזקת ספרי צניעות. כולל ההלכה החזיק ספרים בהלכות צניעות כי "תורה היא וללמוד צריך" וכמעט ולא נכנסו בו ילדים, אך הכולל העיון שכן בסמיכות לישיבה קטנה לבחורים ובו הספרן יכניס "ספרים כלליים יותר… מפני שהאברכים גם צריכים את זה. יש ספרים שיותר… יורדים לנקודות… אני משתדל לא להכניס".
מרואיין באחת הספריות הישיבתיות תיאר הגעת "ספר שו"ת… ובסוף יש קונטרס… שמדבר על כל העניינים האלה… שקשה לבחורים [איסור הוצאת זרע לבטלה], והרבנים פה הסתכלו על זה… הם החליטו שלזה לא כדאי שבחור יסתכל על זה… משיתעסק עם זה ואמור לחזק אותו והם החליטו פשוט להוציא את הספר…", אבל לגבי "סתם ספרים אחרים", ציין המרואיין, "בחורים רציניים, אין כל כך חשש שאני אתן, בעיה שלו". המדיניות המתוארת כאן מייחסת רמה משתנה של אמון בתלמידים. בעוד שעל פי רוב הם סומכים על התלמידים הרציניים שרוצים לקרוא על צניעות, ומי שמנצל זאת לרעה "בעיה שלו", בתחום הספציפי הנ"ל העריכו רבני הישיבה שעצם ההתייחסות לנושא תפגע בתלמיד יותר משתחזק אותו.

לחתנים ולגברים נשואים בלבד

לחתנים ולגברים נשואים בלבד

 

תחום נוסף שהוזכר הוא תמונות של נשים. כמה ספריות ציינו שספרים עם תמונות של נשים לא הוכנסו לספרייה, כשבמקרה אחד ציין המרואיין שהיה ספר על השואה עם תמונות לא צנועות "אז סידרו אותם… עם לורד או כאלה דברים". בהקשר זה כדאי להעיר שיש הבדל בנורמות בין הציבור החרדי לדתי. בציבור החרדי לא מקובל להדפיס תמונות נשים, גם לא בספרי זיכרון. מאידך, בציבור הדתי לאומי אפשר למצוא בספרי ביוגרפיה וזיכרון תמונות, צנועות כמובן, של נשים.

 

4.4.2.2 ספרי קבלה

הבעייתיות בעיסוק בתורת הנסתר נזכרה כאמור כבר במשנה "אין דורשין… במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (משנה, חגיגה, פרק ב', א') ובתקופות שונות הוגבל הלימוד לגילאים מסוימים ולבעלי ידע רב בתורת הנגלה (אידל, 1980; כרמלי-וינברגר, 1967). היישום של מגבלות הלכתיות אלו לא היה ניכר במרבית הספריות שנסקרו, כשבכולן העיסוק בספרות הקבלה לא היה במוקד הלימוד. ככלל, הספריות החזיקו באופן גלוי ספרות יסוד בתחום, למשל ספר הזוהר, אך לא אוספים נרחבים. ספריות חסידיות נטו להכיל יותר ספרות קבלית שאשר ספריות בסגנון ליטאי כיוון שתורת החסידות נעזרת במושגים קבליים והשימוש בספרות הקבלה נפוץ בה יותר, אך גם שם מדובר בעיקר בספרים יסודיים ולא ספרים כדוגמת ספרי קבלה מעשית.

חריגה מפתיחות יחסית זו הייתה בספריית הישיבה התיכונית, אליה לא הוכנסו ספרי קבלה, למעט ספר מבואות אחד, כי "לא שייך פה… בעיקרון תחום שלא קשור כרגע לתלמידים. מה שהם צריכים מושגים, אז זה יוציאו מהחסידות", הסבר שניתן כתשובה לשאלה שלי. חריגה זו הייתה היישום היחיד שמצאתי להגבלה על לימוד קבלה בגיל צעיר ולפני הכנה תורנית ראויה.


ככלל, לא הייתה התייחסות מיוחדת לזהות מחברי ומדפיסי ספרות הקבלה, אך נרשמה הסתייגות אחת בתחום זה. אחד המראיינים התייחס לספרי קבלה שיצאו על ידי מכונים "פופולריים" לקבלה כבעייתיים, והוא נמנע מלהכניס "דברים ממש פופולריים" של אנשי מכונים אלו. מנגד, אותו מרואיין לא התנגד להכנסת טקסטים קלאסיים, כדוגמת ספר הזוהר, בהוצאת מכונים אלו מתוך הנחה שאין שם "השמטות או צנזורה פסולה".

 

4.4.2.3 ספרי השקפה

ספרות השקפתית-פילוסופית נתפסת במקרים רבים כתחום הרגיש ביותר בספרייה ועמדות שאינן תואמות את עמדת התורה, כפי שהיא נתפסת על ידי המבקרים, לא ייכנסו לספרייה. ככלל, ההתלבטויות בתחום זה לא עסקו בספרים "פסולים" באופן ברור, כמו ספרים של רפורמים, אלא בעיקר ב"דקויות", כהגדרת אחד המרואיינים.

בתחום זה באו לידי ביטוי באופן הברור ביותר ההבדלים שבין הספריות שבהן מדיניות "מתגוננת" לאלו בעלות מדיניות הכללה מקסימליסטית, גישות שתוארו בסוף פרק 4.4.2. בקצה אחד הייתה ישיבה בה הסתירו ספרים מבחורים כדי "שלא יידעו את ההשקפה הזו", אך גם בה ספרים שלא "אסורים בתכלית האיסור" אלא רק "שאצלנו הם לא היו כל כך מקובלים" היו נגישים לכל מי שביקש אותם. כדוגמה לעמדת ביניים ניתן למצוא ישיבה ליטאית בה לא יכניסו ספרי השקפה ציוניים כי "אנחנו לא רוצים להכניס לכאן דברים שאנחנו מתנגדים להם" אבל יש להם ספרים בחסידות שבהם "אנחנו לא נשקיע, ניקח את הדברים הבסיסיים. בזה פחות או יותר זה יסתכם", וההסבר היה ש"חסידות זה לא נקרא נגד השיטה, זה שיטה אחרת נקרא".
ככלל, הספריות שנסקרו הקשורות לציונות הדתית נטו בגישתם לצד המקסימליסטי וקיבלו בברכה גם ספרות השקפתית בעלת אופי חרדי ברור, אפילו ספר "חרדי רדיקלי אנטי ציוני" אם לצטט את אחד הספרנים, כפי שציי ן גם זיטר (2007, עמ' 27, הערה 42). חריג אחד נמצא בספרייה של ישיבה ציונית בה הסכימו להכניס ספר הלכתי-מחשבתי אנטי-ציוני חריף רק לאחר שאחד הרבנים עיטר את הספר בהסתייגויותיו. בספרייה זו הסתייגו בעיקר מספרים בעלי גישה חרדית אנטי-ציונית קיצונית, נוסח חסידות סאטמר, גישה שהתייחסו אליה כ"כמעט נגד התורה" ובחנו לגופו כל ספר שאחז בגישה זו. ספרייה אחרת נתקלה בספר פולמוסי-הלכתי נגד הגישה של ספר הלכה מפורסם מהזרם החרדי המתון, אך בהקדמתו הכיל גם "דברי בלע" [מילים שנאמרו בהתרגשות] נגד אותו מחבר, והוחלט להעבירו למדף פנימי, לא בגלל העמדות ההלכתיות של מחבר הספר הפולמוסי, אלא בגלל סגנון ההתבטאויות הבוטה. החלטה זו נובעת בעיקר מקריטריון הלכתי מובהק – האיסור לבזות תלמידי חכמים.

ככלל, ספריות חרדיות מובהקות נמנעו מהכנסת ספרות השקפתית ציונית, כדוגמת ספרי המחשבה של הרב קוק, אך כמה מהם החזיקו ביודעין וללא חשש ספרות הלכתית שלו, הבדלה עליה נדון בתת-הפרק הבא.

 

4.4.2.4 ספרות הלכתית

בחלק גדול מהספריות לא צוינו קריטריונים מיוחדים שעל פיהם בוחרים ספרות הלכתית. במרבית הספריות קיבלו בברכה כל ספר הלכה שימושי, ללא התייחסות מיוחדת למחבר, כל עוד הדברים בו לא נגדו את ההלכה האורתודוקסית המקובלת. במקרים בודדים ציינו המפקחים ספרים שהם שקלו לא להכניס בגלל שהיו בו פסקי הלכה חריגים, דהיינו ספר שהכיל מספר פסיקות מחמירות או מקלות מעבר לסביר לטעמם של רבני המקום.

 

בסקירת הספרות (פרק 2.4.5) העלנו השערה לפיה יש הבדל בהתייחסות לספרות הלכה וספרות השקפה שכתב מחבר שלא שייך לחוגו של המוסד התורני, השערה שהתבססה בעיקר על סיפור נפוץ המיוחס לחזון איש. אחד המרואיינים ציין וריאציה שלישית של הסיפור – "נדמה לי שאומרים בשם החזון איש שהשקפה יותר חשוב לבדוק מאשר הלכה", אך במרבית הספריות מכל הזרמים ענו בשלילה לשאלה האם יש הבדל בהתייחסות לספרות הלכתית ומחשבתית, לעיתים ב"לא" קצר ולקוני. במקרה אחד אף תמה המרואיין על עצם ההשערה: "מחשבה זה לא הלכה?!". למרות זאת, ספריות חרדיות שונות הבדילו בין ספרי הלכה ומחשבה והחזיקו ספרות הלכתית של הרב קוק ובית מדרשו אך נמנעו מהחזקת ספרות מחשבתית של חוג זה – "ההסבר הוא שזה הלכה ושם זה האידיאולוגיה", ובספריית ישיבה ציונית אחת ענו שהיחס הכללי לספרי הלכה מעט יותר סובלני. המרואיין בספרייה ציבורית אחת היה יחיד בגישתו. מחד "ספרי הלכה חייבים לבוא ממקור מוסמך פה" ובמקרה אחד הוא הכניס ספר פסיקה קונסרבטיבי רק אחרי ש"עברתי על כל תשובה ושאלתי מה המגבלות… והגעתי למסקנה שאיכשהו אפשר להחליק אותו פנימה", אך בתחום המחשבתי הוא נקט לדבריו בגישה פלורליסטית יותר.

clip_image008

4.4.2.5 זהות המחבר או המו"ל – דילמת JTS

קטגוריה זו כוללת ספרים שהסיבה לפסילה שלהם אינה נובעת ישירות מתוכנם, שעשוי להיות כשר למהדרין, אלא מסיבות חיצוניות, סוג פסילה המהווה צנזורה מובהקת (Asheim, 1953). תחום זה כולל ספרים של מחברים שנחשבים בעייתיים בגלל דעותיהם, בגלל ספרים בעייתיים שהם כתבו או אפילו בגלל מוסדות וגופים אליהם הם משויכים, וכן ספרים שהודפסו על ידי הוצאות לאור בעלות אוריינטציה בעייתית. המקור העיקרי לצנזורה מסוג זה הם דברי רב נחמן לפיהם "ספר תורה שכתבו מין יישרף" (תלמוד בבלי, גיטין מ"ה, ע"ב), המחייב השמדה של כתבי קודש אם מאחורי יצירתם עמד מי שכופר בתורה, דרישה שנפסקה להלכה (קארו, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפ"א, א'). כיניתי קטגוריה זו דילמת JTS כיוון שמוסד זה, בית המדרש לרבנים באמריקה, עליו נרחיב מיד, הוזכר במפורש וביוזמת המרואיינים בשלושה ראיונות וניתן להדגים באמצעות תיאורו את ההתלבטויות העיקריות של המפקחים.

 

"בית המדרש לרבנים באמריקה" (או "הסמינר התיאולוגי היהודי", באנגלית: Jewish Theological Seminary ובקצרה: JTS) הוא המוסד העליון להכשרת רבנים של הזרם הקונסרבטיבי בארצות הברית (למוסד גם שלוחה בירושלים). הזרם הקונסרבטיבי נחשב לפסול על ידי היהדות האורתודוקסית על כל גווניה, אך ברמת התנגדות פחותה מאשר לתנועה הרפורמית וזרמים קרובים לה, שכן זרם זה כתנועה מקפיד במידה רבה על שמירת ההלכה, בניגוד לרפורמים. ספריית הסמינר מחזיקה כמה מכתבי היד היהודיים החשובים ביותר, מה שמשך לסגל ההוראה בה גם חוקרים אורתודוקסים מובהקים, ביניהם בלט הרב פרופ' שאול ליברמן, מגדולי מפרשי התוספתא ובן דודו של "החזון איש”, שאף שימש כרקטור הסמינר. דוגמה נוספת היא הרב אברהם סופר, נין החת"ם סופר, המוכר בזכות ההדרת כתבי הראשונים, בהם חלקים מ"בית הבחירה" של ר' מנחם המאירי, אך הקשר שלו לסמינר מפורסם הרבה פחות מהקשר השנוי במחלוקת של הרב ליברמן. פרופ' דימיטרובסקי, יהודי אורתודוקסי שלימד אף הוא בסמינר, סיפר בראיון שהיחס של רבני ברוקלין האורתודוקסית לסמינר היה כ"טרפה", יחס לו קרא "דעה קדומה" כיוון שרוב הרבנים לא הכירו את הפעילות בסמינר. הוא בחר לשאול את הרבי מלובביץ', אותו החשיב למי שיענה לו "לטובת העניין", אם להישאר בסמינר ונענה לחיוב כל עוד פרופ' ליברמן שם, אך אם הוא יעזוב גם עליו לעזוב (Dalfin, 1996, pp. 53-63).

המרואיינים התייחסו להתלבטויות שונות בנוגע לפרסומי הסמינר. בספרייה אחת התלבטו אם להכניס את התוספתא במהדורת ליברמן ובאחרת התלבטו אם להכניס ספרות מחקרית שיצאה מבית מדרש זה, נושא שנדון בו בהרחבה בתת הפרק הבא, אך ציינו שבפועל "הם לא מוציאים כל כך הרבה, אז זה טיפה בים בסופו של דבר". דוגמאות נוספות להתייחסות לזהות המחברים והמו"לים שעלו בראיונות היו תנ"ך שנדפס על ידי נוצרים ונשלח לספרייה וספרי קבלה ממקור בעייתי, דוגמה שהזכרנו בסוף פרק 4.4.2.2. מרואיין נוסף ציין ש"חשוב מי כתב אותו גם" ו"מיהו הבנאדם הזה? אדם ירא שמים, לא ירא שמים…".

 

מרואיינת אחת, הספרנית בבית הכנסת בארצות הברית, התייחסה ישירות לזהות המדפיסים. הספרייה שלה הכילה רק ספרים שיהודי אורתודוקסי מחמיר (“strictly Orthodox”)היה, לדבריה, מכניס הביתה, וזו כללה ספרים שהודפסו רובם, אך לא כולם, על ידי מו"לים יהודים, רבים מהם אורתודוקסים. בנוסף, הספרייה לעיוורים עבדה בעיקר עם מו"לים דתיים, נתון שלדברי המרואיין צמצם בעקיפין את היקף הספרים שעולה לגבי הכללתם שאלה. התבטאויותיהם של הספרנים, וההכרעות של כמה מהמרואיינים להכניס ספרים שתוכנם "בסדר" גם אם המו"ל הוא בעייתי, מרמזות על האפשרות שזהות המו"ל אינה משמעותית במיוחד בעיני המפקחים. למרות מסקנה זאת, נפוץ למצוא בספרים תורניים, בדרך כלל מאחורי השער, וריאציות של המשפט "נדפס על נייר שאין בו חשש חילול שבת ח"ו".

בנוגע לזהות המחבר, כבר הזכרנו בפרק 4.2.2 שאחד המפקחים נשלח לשאול מה דינו של ספר שמחברו היה "מפוקפק" וספרן אחר הגדיר את "הכרת המחבר" כקריטריון להתאמת הספר לאוסף. שאלת זהות המחבר הועלתה גם בספרייה נוספת, אך על פי רוב לא הייתה התייחסות מפורשת לשאלת עצם זהות המחבר – "אני לא פוסל מחבר באופן כללי… כל דבר נמדד [לגופו]". באחת הספריות הישיבתיות הציוניות נהגו ככלל לא להכניס ספרי מחברים בעייתיים או כוללים דברי כפירה, אך במקרים חריגים בהם יש צורך בספר שתומך בלמידה הספר הוכנס. שאלת ההתייחסות למחברי ספרות מחקרית כז'אנר מוגדר תידון בנפרד בתת-הפרק הבא.

 4.4.2.6 ספרות מחקרית

ההסתייגות מספרות מחקרית התבססה על שתי בעיות פוטנציאליות בספרות זה. הראשונה היא שהנחות היסוד של חוקרים אלו, בדומה לביקורת המקרא, לא בהכרח תואמות את הגישה האורתודוקסית ועלולות להוביל למסקנות בעייתיות מבחינה דתית. לדוגמה, בספרייה אחת הצהירו שלא נכנסים לספרייה ספרי מחקר שלא מקבלים כהנחת יסוד את אמיתות התורה ולא מה שבמוצהר מעמיד תשובות ביקורתיות לאמיתות התורה שבכתב ושבעל פה. הבעיה השנייה היא זהות החוקרים, בפרט חוקרים לא-אורתודוקסים, שנאמנותם ואמינותם עשויים להיות מוטלים בספק, אם כי בספרייה הציבורית העירונית ציינו שאין להם התנגדות לספר מחקר בתנאי "שהוא טוב או כתוב טוב, אני לא בודק בציציות מי הכותב", זאת בניגוד להתייחסות שמצאנו לזהות המחבר במקום אחר: "מדיניותה של ספריית ישיבת כרם ביבנה עד שנות השבעים אסרה על הכנסת ספרים שעברו הגהה מדעית – בידי אדם לא דתי – לספרית הישיבה". (זיטר, 2007, עמ' 27, הערה 40). לא ניתן הסבר לשינוי שהתרחש במדיניות ספרייה זו.

               לא בכל הספריות התייחסו לסוגיית הספרות המחקרית והיא עלתה רק בספריות הקשורות לציונות הדתית או שקהל היעד שלהן הורכב בחלקו מציבור זה, אך המפקחים בספריות שקהל היעד שלהן היה רובו ככולו חרדי לא התייחסו לספרות זו, שברובה כלל לא מגיעה לספריות אלו, למעט חדירה מסוימת של מהדורות מדעיות של פרשנות רבנית כדוגמת זו שהזכרנו בתת-הפרק הקודם. נראה שהסיבה קשורה לפתיחות הגבוהה יותר בציבור הדתי-לאומי למחקר אקדמי, פתיחות המחייבת התמודדות ישירה עם תחום המחקרי של מדעי היהדות.

 4.4.2.7 שמירה על הצביון הישיבתי

כפי שמשתמע מהכותרת, קטגוריה זו כוללת ספרים שמצד תוכנם אין בהם כל בעייה, אך החזקתם בבית המדרש או אף בחדר ספרייה נפרד נתפסת על ידי אנשי הישיבה, או חלקם, כפוגמת בצביון שהישיבה מנסה להנחיל לתלמידיה. דוגמה לשמירה על הצביון הוזכרה בישיבה ליטאית, בו סיפרו על ספרן עבר שהכניס מהדורה מנוקדת של ספר משנה ברורה, מספרי היסוד בעולם הליטאי הישיבתי, חרף התנגדותם הנחרצת של חלק מתלמידי הישיבה דאז (במקור יצא הספר ללא ניקוד), אך "היום זה כבר נכנס". דוגמה אחרת ניתנה בישיבה ציונית, בה אסרו בעבר להכניס לישיבה תלמוד בבלי במהדורת הרב שטיינזלץ, מהדורה עממית מתורגמת לעברית ומבוארת, כיוון ש"זה חלק מההתמודדות שלהם. שלא יהיה להם מישהו שיתרגם להם כל מילה ומילה ויקחו את הגמרא, ישברו את הראש על זה", והסט הונח בספרייה הפדגוגית הסמוכה לישיבה. כיום עותקים של סט זה מצויים לא רק בספרייה, אלא גם בבית המדרש עצמו.

מבין כל הנימוקים, נראה שנימוק זה הוא העמום והגמיש ביותר, אך גם זה המגדיר את מקומה של הספרייה בהווי הישיבתי. ההקפדה מצד צוות הספרנים ומצד ההנהלה על החזקה רק של ספרים "ישיבתיים" – ספרים שמתאימים למצופה מתלמיד ישיבה מעמידה את הספרייה הישיבתית בשורה אחת עם הלבוש הישיבתי, ההקפדה על סדרי הזמנים, הווי הארוחות ושאר הסממנים החיצוניים לכאורה שהופכים את הישיבה ליותר ממוסד טכני להוראת התלמוד. אם נימוק זה הוא חברתי ביסודו, ניתן להבין מדוע נימוק זה גמיש יחסית לשאר הנימוקים שמקורם הלכתי מובהק, שכן כל חברה, אפילו חברה שמרנית יחסית כמו ישיבה, עוברת שינויים במהלך השנים. אם הסברנו נכון, יהיה נכון לבחון מחדש בעתיד את המציאות בישיבות שבחרו לא להכניס ספרי אחרונים מסוימים לבית המדרש אלא רק לספרייה מהנימוק שהתלמידים אמורים להיות מסוגלים להגיע בעצמם לכתוב בספרים אלו (פאר, 2006; שושנה, 1976, עמ' 281).

תגובה אחת על א. פיתוח האוסף בספריות תורניות: היבטי צנזורה

  1. מנשה הגיב:

    ספרים ותמונות נשים: ס' כתב זאת זכרון (תולדות משפחות איגר-סופר) , תשל"ו – בסוף הספר תמונות של רבנים וגם 2 עמודים עם תמונות הרבניות. תמונות הנשים נמצאות רק בחלק מהמהדורה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s