ב. הנהגות "זכר למקדש" – דרישה חינוכית לציון

התמונות במאמר לקוחים מתוך ספר Lilien, Ephraim Moses. Jerusalem. New York: Ktav, 1976

 

הרב יהודה זולדן

מחבר המאמר אוסף ממקורות שונים הנהגות ומנהגים שנקבעו במשך הדורות "זכר למקדש".

המאמר המקורי נדפס בחוברת "מעלין בקודש" גל' ו (שבט תשס"ג).  לפנינו גרסה מקוצרת  של המאמר [ללא פרקים ב,ג], מותאמת במיוחד לגיליון "ספרני היהדות". 

 א.      מבוא

ב.      [תקנת רבן יוחנן בן זכאי]

ג.       [הנהגות "זכר למקדש" בימי התנאים והאמוראים]

ד.      הנהגות חדשות "לזכר המקדש" מתקופת הגאונים ואילך

ה.      פרשנות והטעמת "זכר למקדש"  למנהגים קיימים

ו.        "זכר למקדש" – הטעמות חדשות

ז.        ספרי "זכר למקדש"

ח.      סיכום

 מבוא

עם חורבן בית המקדש השני, נוצר שבר גדול בעם ישראל. המקדש היה המקום המרכזי לעבודת ה', וממנו יצאה תורה והוראה לישראל. מצוות רבות מקוימות בבית המקדש בלבד, ולא רק אותן  הקשורות לעבודת הקרבנות, אלא גם מצוות המוטלות על היחיד, ומצוות המוטלות על עם ישראל כאומה,. [ו]עם חורבנו, פסק עם ישראל לקיים את אותן המצוות. בפני התנאים שחיו ופעלו בסוף ימי הבית השני, ובשנים שלאחר חורבנו, ניצב אתגר רוחני גדול, : שיקום העם לאחר אותו שבר נורא של החורבן, וגיבוש אורחות החיים היהודיים- דרך שמירת התורה והמצוות, של הפרט והכלל.

  לאחר החורבן החל להתפתח אופי מיוחד של הנהגות, בעת קיום מצוות, שיש  להן זיקה כלשהי למקדש שחרב.  הנהגות ומצוות אלו, מטרתן ויעודן הוא: "זכר למקדש"., תזכורת חינוכית וערכית ע"י קיום מצוות שאין חייבים  לעשותן מחוץ למקדש.  בעשייתן בהווה נזכור את שהיה בעבר, ונהיה מוכנים לעתיד, ליום בו נחזור  ונקיימן במלואן כמצווה עלינו בתורה, שלא יהיו  בעינינו כחדשים . הנהגות אילו, הן בנוסף למנהגים שהם "זכר לחורבן",[1] או כאלה שהונהגו על פי עקרונות של: "מהרה יבנה בית המקדש".[2]  והן נהוגות בתחומים רבים- – תפילה,  מבנה בית הכנסת,[3] מועדים ועוד.[4]

 *  הנהגות חדשות ל"זכר למקדש"  מתקופת הגאונים ואילך

קריאתו של ר' יוחנן לעשות זכר למקדש, לא נשאה כנראה פרי בימי התנאים והאמוראים, ובידינו מספר מצומצם מאד של הנהגות "זכר למקדש". אך מלאחר תקופת האמוראים יש שחידשו הנהגות וראו אותם אותן כ"זכר למקדש" עד דורותינו שלנו. ישנן הנהגות רבות מסוג זה ונציין כמה מהם:

 1. הקפת בימת בית הכנסת בארבעה מינים בסוכות

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקיפים את המזבח, בימי הסוכות. "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני [והו?] הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים" (מ' סוכה ד:  ה).

לאחר החורבן הנהיגו להקיף את הבימה ועליה ספר תורה, או שהחזן מחזיק ספר תורה בידו, ואותו מקיפים. לא ידוע לנו מי החל להנהיג מנהג זה והיכן, אך הוא נמצא כבר אצל רב סעדיה גאון:

ובכל יום מקיפין פעם אחת וביום דשביעי ז' פעמים. פעם ראשונה מקיפין דרך ימין כלפי תיבה אומר הושענא, ושניה הן מקיפין דרך שמאל ואומר אנא הושיעה נא, והן עונין הושענא והושיעה נא, ואומר הצליחה נא והן עונין הושענא והצליחה נא, אומר דברי שבח מענינו של יום והן עונין תבנה ציון ברינה והעלינו לתוכה בשמחה.[5]

בתשובה אחרת מהגאונים, מובא רמז מפסוק למנהג:

וששאלתם רמז להקפת ספר תורה בלולב והדס? כך ראינו מהכא: "אסרו חג בעבותים" (תהילים קיח: כז), והוא לשון היקף, דכתיב: "אסרי לגפן עירה" (בראשית מט: יא), יסחר ישראל לקרתיה בעבותים, הוא עץ עבות.[6]

המנהג שהחל כנראה בימי הגאונים, התפשט והתקבל בקהילות רבות בספרד, באשכנז, בפרובנס, ובצפון אפריקה.[7]

 2. אמירת פיטום הקטורת בערב ובבוקר

אצל הגאונים נמצא הנמקה לאמירת שיר של יום בבוקר, ופיטום הקטורת בערב ובבקר:

בערב לאחר שיגמרו תפלת ערבית נוהגין לומר פיטום הקטורת אבל לא השיר. מאי טעמא? שזכר למקדש אומר אלו. ולמה אומר פיטום הקטורת בבקר ובערב, והשיר בבוקר בלבד, לפי שזה היתה מצותו נעשית בבוקר ובערב, וזה לא היתה מצותו נעשית אלא בבקר (סדר רב עמרם גאון סיום התפילה ד"ה ובערב לאחר)

 3. שמחת בית השואבה

שמחת בית השואבה  נהוגה הייתה בבית המקדש, בימי חג הסוכות (מ' סוכה ה: א-ד). במשך שנים רבות לא נעשה דבר על מנת להזכיר מצוה זו.  המקור הראשון בו אנו מוצאים את קיום הנהגת זכר למקדש, בחגיגת שמחת בית השואבה, הוא מאת הרב חיים אבולעפיא, במסגרת תקנות שהוא תיקן ופירסם בשנת תפ"ו (1726), בהיותו באיזמיר, תורכיה:

תיקנתי להם שבלילות השמחת מצוה של סוכות שיעשו שמחת בית השואבה זכר למקדש, וידליקו נרות רבות בבית הכנסת, וינגנו כמו שתי שעות פזמונים. וזקנים ואנשי מעשה כאשר היו עושין במקדש, כמ"ש ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה, ומובטח להם שבכל שנה יהיו שמחין כמו שכתבו הראשונים, וזה כמה שנים שעשו ככה, וכן יהיה תמיד, ומי גר אתך בעניותך, עליך יפול בעשירות, ויזכו לשמוח בתוך בית מקדשנו בבנינו, אכי"ר.[8]

מספר שנים לאחר מכן, אנו שומעים על חגיגת שמחת בית השואבה בירושלים, בחול המועד סוכות בשנת תק"ג  (1742). המספר הוא ר' חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, באגרתו לחברי 'ועד מדרש  כנסת ישראל' שבאיטליה, משם הוא יצא על מנת לבדוק אפשרות להשתקע בארץ:

ובחול המועד עשינו שמחת בית השואבה, והייתי אני מדליק לילה אחת, ועשינו שמחה גדולה.[9]  

בתקופה מאוחרת יותר נמצא שגם בליטא נוהגים בזה, וכך מתאר הרב אלכסנדר זיסקינד את הנהוג במקומו:

החסידים ואנשי מעשה עושים לזכר שמחת בית השואבה, להיות נעורים כמעט כל הלילות של חול המועד בזמירות ושבחים ומרבים נרות בסוכה בלילות אילו. גם בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות בנרות בתפילת ערבית דחול המועד בחג הזה, זכר לשמחת בית השואבה. וכל מי שעושה זכר למקדש אשרי חלקו, כדאיתא בגמ' (סוכה מא ע"א) על הפסוק (ירמיהו ל: יז) ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה. לכן יזדרז האדם בלילות אילו בשבחים ובזמירות אף ביחידות ויהי חלקי עמו, דהיינו יזמר השבחים של פיוטים דר"ה ויו"כ. אתה הוא ה' אלוקינו בשמים ובארץ, מלך עליון וכיוצא, גם מזמורי תהילים שהם שבחים נפלאים, היינו מזמורי קבלת שבת וכיוצא, גם הה' בבות דאין כאלוקינו, ואחר כל השבחים ראוי לומר הפס' מי ימלל גבורות ה', ויגדיל וישמח שמחה עצומה מאד בגודל אלקותו ית"ש.[10]

הרב יצחק אליהו לנדוי כותב שגם הגר"א חגג את שמחת בית השואבה, והוא הנהיג לומר ט"ו שירי המעלות (תהילים קכ קלד), ואח"כ מזמורים נוספים, ארבע משניות מפרק החליל בסוכה, ומסימים בפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה".[11] מנהג עריכת שמחת בית השואבה בימי חול המועד סוכות, התפשט בין חסידים[12] ומתנגדים,  אשכנזים וספרדים, והוא נהוג גם כיום בחוגי ישיבות, וכן בקהילות רבות.[13]

 4. זכר להקהל

בחג סוכות שבמוצאי שנת שמיטה התקיים במקדש מעמד הקהל (דברים לא: י- יג). המלך הוא זה שעומד בראש המעמד שהתקיים בעזרה במוצאי שביעית, והוא היה קורא פרשות מספר דברים (מ' סוטה ז: ח).

גם למצוה זו לא נמצא דורש עד שבא הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים- האדר"ת, רבה של פוניבז' בליטא, וקרא לקיים מעמד זכר להקהל. הוא כתב חוברת שעסקה בענין, כששאלת המפתח היא:

 שאלה גדולה יש לשאול, מדוע תגרע מצות הקהל החביבה והקדושה שלא נעשה לה שם ושארית אצלנו תמיד, מה שהיתה נוהגת בזמן המקדש אחת לשבע שנים, ומי גרע זאת מלולב וכיוצא בו?[14]

האדר"ת לא זכה לקיים מעמד זכר להקהל, אך ממוצאי השמיטה תש"ו, מתקיים מעמד זכר להקהל בירושלים, בראשו עומדים הרבנים הראשיים לישראל, ומשתתפים בו רבני ערים אישי ציבור וקהל רב.[15]

 

*  פרשנות והטעמת "זכר למקדש"  למנהגים קיימים

אופן אחר בה קריאתו של ר' יוחנן נשאה פרי בתקופת הראשונים, היא אותם ראשונים שהטעימו הנהגות קיימות כהנהגת "זכר למקדש". יש ראשונים שלא הסכימו לפרשנות כזו, והסבירו את הנושא המדובר באופן אחר. נציין מספר דוגמאות:

 1. נטילת ערבה בהושענא רבה

במקדש היו מקיפים את המזבח בערבה בכל יום מימי חג הסוכות פעם אחת וביום השביעי בהושענא רבה שבע פעמים (מ' סוכה ד: ה). יש הסוברים שמצות ערבה במקדש היא הלכה למשה מסיני ויש הסוברים שהיא יסוד נביאים ויש הסוברים שהיא מנהג נביאים (י' סוכה פ"ד ה"א; סוכה מד ע"א).

  אין איזכור מפורש בספרות התנאים והאמוראים, שנוהג נטילת הערבה התקיים מחוץ למקדש, וכן לא נאמר שיש לעשות דבר מה 'זכר למקדש' למצות ערבה. אך יש ראשונים המבינים שנטילת ערבה כיום היום השביעי היא זכר למקדש:

 אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש? (סוכה מד ע"א).

  הנהגת 'זכר למקדש' שניתקנה ע"י ר' יוחנן בן זכאי, מוכרת להם. השאלה היא מדוע אין מנהיגים הנהגת 'זכר למקדש' גם ביחס לערבה? לאחר דיון והצגת אפשרויות שונות להבחין בין לולב לערבה, נאמר:

 אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין, עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין, לא עבדינן שבעה זכר למקדש (שם).

את תשובת רב זביד, מפרש רש"י:

דלא עבדינן לה שבעה – אבל יום אחד מיהא עבדינן, כדאמרינן לקמן (עמוד ב') ברבי אלעזר בר צדוק, והוא היה לאחר חורבן, שהיה רבי צדוק אביו בימי רבי יוחנן בן זכאי, ובימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל היה (רש"י סוכה מד ע"א ד"ה דלא).    

רש"י מתכוין למסופר בגמ' בסוכה מד ע"ב:

אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא (סוכה מד ע"ב).[16]

 על פי פרשנות זו ברור לגמ' שיום אחד עושים "זכר למקדש" גם בנטילת ערבה,[17]  אם כי ראשונים אחרים לא מקבלים פרשנות זו.

 2. אכילת אפיקומן בליל הסדר

בליל הסדר יש לאכול מצה בסיום הארוחה. "אין יוצאין בחליט ולא בחמעיסה ולא בספגנין ולא בדבשנין ולא באסקריטין אבל ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה" (תוספתא  פסחים  ב : כ). מדוע יש לאכול דוקא מצה באחרונה? בתשובות הגאונים מצינו את ההסבר הבא:

שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון, למה אוכלין כזית מצה באחרונה? והשיב להם כדי שיהיה טעם מצה בפיו באחרונה.[18]

יש הרואים באכילת המצה האחרונה הנהגה שהיא זכר למצה שנאכלה עם קרבן הפסח. כך כותב רש"י:

שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה.[19]

ראשונים אחרים מקבלים אף הם את העקרון שאכילת המצה באחרונה היא "זכר למקדש", אלא שהם סברו שמצה זו לא נועדה להזכיר את המצה שנאכלה עם קרבן פסח, שהרי אם כך היו צריכים להנהיג גם שיאכלו מרור באחרונה, אלא היא נועדה להיות זכר לקרבן פסח שבמקדש.  נראה שלראשונה נזכר טעם זה, אצל רבנו שמחה:

בגמר אכילה כשנפטרים מסעודתם אוכלין כזית מבשר הפסח כדי שיהיה הטעם בפיו כל שעה. ולכך אנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש.[20]  

יש מהפוסקים המאוחרים כמו הרב יואל סירקיס, שאף הנהיגו לאכול שני כזיתים אפיקומן כדי לצאת ידי חובת שני הטעמים זכר לפסח וזכר למצה הנאכלת עם הפסח.[21] אך יש ששללו טעמים אלה מכל וכל כמו רבנו דוד בונפיד,[22] ואחר כך גם המהר"ל מפראג.[23]

 3. הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת לא  נזכרת במקורות תנאים ואמוראים.  זוהי הנהגה מאוחרת ונזכרת לראשונה אצל בעל העיטור: "ונהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, ויש מקומות שנהגו על הפתח, ויש שמניחין בבית הכנסת באמצע".[24]  מטרתה היא לפרסם את הנס לבאי בית הכנסת מאחר שלא יכלו לפרסם הנס לרשות הרבים.[25] כאמור לא נקבע  היכן יש להניח את המנורה, ובכל בית כנסת הניחו היכן לפי רצונם.

רבנו פרץ הוא הראשון שקושר את הדלקת מנורת חנוכה בבית הכנסת להנהגת "זכר למקדש": [26]

אך בבית הכנסת מדליקין בימין דליכא מזוזה, ועוד דומיא דמנורה דמקדש שהיתה בימין.[27]

דבריו מתיחסים אך ורק באשר למיקום המנורה בבית הכנסת. דבריו הובאו בספר הכלבו, אשר חלק עליו באשר למיקום המנורה, אך הוא רואה בעצם ההדלקה בבית הכנסת הנהגה שהיא "זכר למקדש":

כתב הר"ף ז"ל אך בבית הכנסת דליכא מזוזה מדליקין בימין עוד דומיא דמקדש שהיה מנורה בימין בדרום. ואנו לא חלקנו בין זה לזה, שבכלן מדליקין אותה בשמאל. ונהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת, גם כי הוא הדור המצוה ופרסום הנס, וזכר למקדש.[28]

מנהג הדלקת מנורת חנוכה בית הכנסת, הוא מנהג חדש, שמרכיב ממנו הוטעם בתחילה כהנהגת 'זכר  למקדש', ואחר כך המנהג כולו הוכר כזכר למקדש. יש מהפוסקים שחיפשו התאמה קרובה יותר בין הדלקת מנורת חנוכה בבית הכנסת, לבין מנורת המקדש באשר לאופן סידור הנרות במנורת בית הכנסת,[29] וכן באשר להדלקתה בשעת תפילת שחרית.[30]

 *  "זכר למקדש" הטעמות חדשות

 ישנם  פוסקים ופרשנים רבים שהסבירו מדעתם ומסברתם שמנהגים שונים הם "זכר למקדש". נציין בקצרה מספר דוגמאות:

 1. קריאת פרשת שקלים

בספר החינוך מצוה קה כותב על נתינת מחצית השקל בזמן הזה:

ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפרים, בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.

 2. הלל בליל הסדר בבית הכנסת

הרב דוד בן לוי, בספר המכתם פסחים קטז ע"ב כותב על המנהג לומר הלל בביהכנ"ס בערב פסח:

ובמסכת סופרים אמרו בזה טעם אחר, למה אין מברכין על ההלל בליל הפסח, לפי שכבר בירכו בבית הכנסת בערב הפסח בין מנחה לערבית. פי' שהיה מנהגם לומר הלל בבית הכנסת בערב פסח בין מנחה לערבית, זכר למקדש שהיו קוראין את ההלל כל עוד שישראל היו שוחטין את פסחיהםועל אותה קריאה היו מברכים.

 3. מאכלי חלב בחג השבועות

 הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סימן תצד, כותב על חג שבועות:

ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. ונראה לי  הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם  על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים.

 4. קריאת "כל הבכור" ביום טוב אחרון של פסח

הרב יום טוב ליפמן הלר, תוס' יום טוב, מגילה ג: ה כותב שקוראים כל הבכור ביום טוב האחרון של פסח (של גלויות):

נראה לי משום דכתיב ביה ולא יראה פני ריקם, ולפיכך מזהירין את העם  לחוג עדיןוהאידנא אע"ג דליכא קרבנות מ"מ עושין זכר למקדש. [אולי אפשר הסבר לפירוש זה כי לי זה לא ברור]

 5. צפיה בכהנים העולים לדוכן

הרב אברהם גומבינר, מגן אברהם אורח חיים סימן קכח ס"ק לה כותב על האפשרות להסתכל על  הכהנים העולים לדוכן:

נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה.

 6. לבישת קיטל בליל הסדר

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בפתיחה להגדה אמרי שפר, מסביר מדוע יש ללבוש קיטל בליל הסדר:

הנהיגו חז"ל לעשות הסדר כמו בזמן שאכלו פסחיםומזה הטעם נהגו ללבוש הקיטל ובהיותנו בירושלים בזמן אכילת פסחים היה הבגד חשוב שמתפללין בו מחטובות אטון מצרים[31] והוא בגד פשתן לבן והוא הקיטל.

 * ספרי "זכר למקדש"

היו אף שכתבו ספרים בענין זה. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים- האדר"ת, רבה של מיר ופוניבז' כתב קונטרס על עניני זכר למקדש, מלבד החוברת שעסקה אך ורק בעשית זכר למקדש- זכר להקהל. כך כתב האדר"ת ברשימה הביבליוגרפית של כתביו: "זכר למקדש מבאר כל המעשים והמאמרים שהם זכר למקדש".[32] כפי הנראה ספר זה לא הודפס מעולם, וכפי שקרה לחלק ניכר מכתביו המרובים של האדר"ת.[33] חלק מהנהגותיו האדר"ת בעניני "זכר למקדש" פורסמו במקורות אחרים.[34]

[הערת העורך]: מאז פרסום המאמר נדפס  ספר זה במלואו  בסדרת אוצרות כתבי האדר"ת של הוצאת הספרים "חברת אהבת שלום [R3] ". ירושלים תשס"ג. 

 רב אחר שעסק בזה הוא הרב אליקים געציל איש הורוויץ. הוא התגורר בעיירה בשם טורץ בליטא, והיה בקשר אמיץ עם האדר"ת. יתכן וקשרים אילו עוררו אצלו את הרצון לעסוק בנושא זה, ובשנת תרע"ב (שבע שנים לאחר פטירת האדר"ת) הוא הוציא בוורשא ספר שנשא את השם: "זכרון ירושלים". בספר זה הוא אכן מזכיר מספר פעמים את דברי האדר"ת בהערצה ובחיבה רבה, והוא מגיב במהלכו על דברים שכתב האדר"ת בחוברת "זכר למקדש- מצות הקהל". המחבר ראה  עניין  וחשיבות רבה לעורר את "זכרון מקדשינו, ולהעלות את ירושלים על לבבנו, אשר בזה נזכה לגאולה שלימה ולהתנחם בכפלים" (עמ' 7). העיסוק בהנהגות "זכר למקדש" מחולק בספר לשלושה פרקים. פרק א: "בו מבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש המפורשים בש"ס" (עמ' 24). פרק ב: "בו מבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש המבואר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים" (עמ' 35).[35] פרק ג: "בו יבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש מה שלא נמצא מפורש בש"ס ובפוסקים כי אם מה שהמצאתי בעזה"י חיפוש אחר חיפוש" (עמ' 54).

הרצון "להמציא" הנהגות זכר למקדש, מלמד על ההבנה המעמיקה  של דברי  ר' יוחנן בדבר הצורך לעשות "זכר למקדש",  הן קריאה לחדש, ולקשור מנהגים למה שהיה במקדש, על מנת לעורר את זכרון העבר, ואת תשוקת העתיד.

יתכן וישנם רבנים נוספים שעסקו בכך, אך המייחד את האדר"ת ואת הרב אליקים גייצל איש הורביץ הוא בכתיבת ספרים שעסקו בנושא זה בלבד.[36] 

 סיכום

הקריאה לעשות "זכר למקדש",  יושמה במהלך הדורות ע"י אמוראים וסבוראים, גדולי  הפוסקים והמפרשים, הן בהנהגת מנהגים חדשים והן בהטעמה למנהגים  קיימים. החיפוש והרצון להוסיף מנהגים שיזכירו את מה שהיה נהוג במקדש, ושיעוררו את הרצון והשאיפה  לבניינו המחודש, מלמדים על כך שיש לעסוק  בענייני המקדש, בלימוד מעמיק ומקיף בכל הקשור  לבניינו, מבחינה  אמונית והלכתית – מצוות ומנהגים. החורבן, הגלות, ואורחות החיים שגובשו במהלכם, השכיחו מאתנו את צורת החיים כשבית המקדש, סנהדרין ומלך מבית דוד  עמדו על תילם, ועל כן עלינו להתכונן לשינויים שיתחוללו באומה ובעולם ואצל כל אדם,  ולהיות מוכנים לקראת הימים הללו. שומה עלינו לקיים את  זכרון המקדש  במובן הרחב- בדרך של לימוד  ועשייה,  בתור מנוף חינוכי וערכי, שיקדם אותנו ליום בו נעבוד שוב במקדש

 המאמר המלא מופיע באתר "אל המקדש"

 

 


[1]בלשון התוספתא מופיעות תקנות אילו תחת הכותרת: "זכר לירושלם" (ת'  סוטה טו: יג; ת' בבא בתרא ב: יז).בלשונם של הפוסקים הראשונים מופיעים הנהגות שהם "זכר לחורבן". ראה למשל: טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תקס.

 [2] ב' ראש השנה ל ע"א; ב' ביצה ה ע"ב; ב' סנהדרין כב ע"ב; ב' בכורות נג ע"ב, ועוד.

 [3] על עשית "זכר למקדש" בבית הכנסת במבנה[חסר רווח]ובנוהג בו, ראה: הרב צבי שכטר, ארץ הצבי, עמ' צב- צד.

 [4] על מקצת מהנהגות אלה, ראה: אנצקלופדיה תלמודית, כרך ג,  ערך "בית המקדש – זכר למקדש", עמ' רמ-רמא.

 [5] סידור רס"ג, עמ' רלח.

 [6] תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן לא.

 [7]  מנהג זה מופיע במקורות רבים: ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, חלק א עמ' קיד- קטו; ספר האורה, חלק א' [צח] דין אתרוג ד"ה אתרוג הגזול; רבנו שמחה מויטרי, מחזור ויטרי, סימן שפא; רמב"ם הלכות לולב ז: כג; ר' אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן תכב [דפוס ישן – קכד]; ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, ספר הראבי"ה, חלק ב, הלכות לולב סימן תרצב, וסימן תרצט; ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, ספר המנהיג, חלק ב סימן לח עמ' תב; ר' יצחק אור זרוע, ספר אור זרוע, חלק ב, הלכות סוכה סימן שטו; ילקוט שמעוני, תהילים רמז תשג; ר' אהרן ב"ר יעקב,  ספר כלבו, סימן עב ד"ה בכל יום; ר' יעקב ב"ר אשר, טור אורח חיים סימן תרס; ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם, אבודרהם השלם, עמ' רצו- רצז; ר' יעקב ב"ר משה מולין, ספר מהרי"ל (מנהגים), סדר תפילות חג הסוכות, יא; ר' יעקב ב"ר יהודה לנדא, ספר האגור, הלכות אתרוג (אלף – אלף לא) סימן אלף כ; הרב יוסף קארו, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס סעיף א; הרב יואל סירקש, בית חדש, טור אורח חיים סימן תרס, וסימן תרסד.

 [8] תקנות אילו פורסמו בתחילה בספר חיים וחסד, מאת אבי אמו, ר' יצחק נסים ן' ג'מיל, איזמיר תפ"ו, ואחר כך כנספח לספרו של הר"ח אבועלפיא, חנן אלוקים, איזמיר תצ"ו, (ד"צ ירושלים תשנ"ג), תקנות איזמיר, אות כה עמ' 297.

 [9]  אגרת זו  מובאת גם אצל: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג, עמ' 269, המעיד שהוא העתיק  אגרת זו מכתב יד שנמסר לו ע"י בנימין קלאר.

 [10] הרב אלכסנדר זיסקינד מהורדנא, יסוד ושורש העבודה, נאווי- דוואהר תקמ"ב, שער יא פרק יד.

 [11]  הרב יצחק אליהו לנדוי, כפלים לתושיה, ביאור לספר תהילים, וילנא תרנ"ג (1893). דבריו מובאים אצל בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוילנא, ירושלים תשכ"ה, עמ' קד הע' 47, ומשם העתיקם הרב שריה דבליצקי, זה השולחן – נוסח הברכות והתפילות לדעת הגר"א, ירושלים תשל"ב, הערה קמו.  הגר"א עצמו נפטר בחול המועד סוכות תקנ"ח (1797), ויש הנוהגים לעשות זכר לשמחת בית השואבה, בליל י"ט בתשרי, יום הזכרון של הגר"א. ראה: הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, תל אביב תש"מ, עמ' קח.

 [12] ראה: יוסף חיים ויסברג, אוצר חיים – מנהגי הרב חיים מצאנז, ירושלים תשכ"ג, חג סוכות הערה רנא; הרב אליעזר זאב מקרעטשניף, רזא דעובדא, ירושלים תשל"א, עמ' צה; הרב יהושע מונדשטיין, אוצר מנהגי חב"ד – אלול תשרי, ירושלים תשנ"ד, עמ' שכ שכג, על מנהגי שמחת בית השואבה אצל הצמח צדק, הר"ש, הרש"ב, הריי"צ, והרמ"מ מלובביץ'; הרב יעקב משה סאפרין, מנהגי קאמרנא, תל אביב תשכ"ה, אות תצח.

 [13] הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, עיר הקדש והמקדש, ירושלים תשכ"ט, חלק ג עמ' שמח, כותב: "שנהגו האשכנזים לעשות זכר לשמחת בית השואבה באמירת ט"ו שירי המעלות, ובשירים ובתשבחות. והספרדים נוהגים כמו מלפנים גם בנרות ובאבוקות שבידיהם"; על שמחת בית השואבה בחברון, ראה: ר' אליהו סלימאן מני, קונטרס מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ"א, עמ' מז; הרב צבי יהודה קוק, מספר שהראי"ה קוק היה מרבה באמירת פרקי שיר המעלות ועם סיום החגיגה בחצות לילה, היה שר בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קדושה נוראה, את שירו של ריה"ל: "ישאלוני רעיוני". ראה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה, ירושלים תשל"ה, חלק ב עמ' שעד.

 [14] הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, "זכר למקדש- מצות הקהל", ספר הקהל, כפר דרום: מכון התורה והארץ, תשס"א, עמ' 500 , 502.      

 [15] בענין זה בהרחבה רבה ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "לתולדות זכר להקהל מאחר החורבן עד ימינו", מרכז שפירא: מכון תורני אור עציון, תשס"ב, עמ' 444 478-.    

 [16] שני הסיפורים המופיעים כאן, הם על אייבו. בסיפור הראשון נאמר שאייבו נטל לולב בפני ר' אלעזר בן צדוק. בסיפור השני נאמר שאייבו וחזקיה הם נכדי רב. רש"י מפרש שאייבו בסיפור הראשון הוא אביו של רב. (סוכה מד ע"ב בד"ה אייבו). בחלק מגירסאות הגמ' וכך גרסו גם חלק מהראשונים, נאמר שאייבו נטל את הלולב בפני ר' אלעזר ב"ר יצחק, ואז ניתן לפרש ששני הסיפורים הם על נכדי רב. בחלק אחר מגירסאות הבבלי, שורות אילו כלל לא מופיעות. ראה: הרב רפאל נתן נטע רבינוביץ', דקדוקי סופרים, כרך א, מסכת סוכה עמ' כח הע' ט.

 [17] באופן דומה פירשו כך את הגמ' פוסקים ופרשנים נוספים סוברים שנטילת ערבה ביום השביעי היא 'זכר למקדש': תוס' סוכה מג ע"ב בד"ה לא; ר"ן, סוכה, דף כב ע"א מדפי הרי"ף; הריטב"א, סוכה (מוסד הרב קוק), עמ' תי; ר' יצחק בן משה אור זרוע ספר אור זרוע ח"ב – הלכות סוכה סי' שטו; ר' דוד אבודרהם, ספר אבודרהם סדר תפלת סוכות ד"ה ומרבים בתחנונים; ר' יוסף קארו, בית יוסף, טור או"ח, סי' תרסד; ט"ז שו"ע או"ח, סי' תרסד ס"ק ב.

 [18] תשובה זו הובאה אצל ר' אליעזר בן יהודה מוורמייזה, מעשה רוקח, סימן סד; אוצר הגאונים, מסכת פסחים, חלק התשובות עמ' 129.

 [19] רש"י, פסחים קיט ע"ב ד"ה אין. כדברי רש"י בפסחים קיט ע"ב כותבים גם: הרב שמואל בן מאיר, הרשב"ם שם ד"ה אין, אלא שהוסיף: "זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה"; ר' אברהם ב"ר נתן הירחי  ספר המנהיג, סימן פו עמ' תצח; ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט, סימן  ריח, דף ק ע"ב; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן נ ד"ה וכתב הרמב"ם, בשם הראב"ד; הנ"ל, אורחות חיים, הל' ליל פסח סימן כז

 [20] מחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 285) סימן צה ד"ה מה נשתנה. טעם זה נזכר ע"י ראשונים נוספים: הרב אליעזר בן יואל הלוי, ראבי"ה ח"ב – מסכת פסחים, סימן תקכה ד"ה ולאחר שהניח; ר' אשר ב"ר שאול מלוניל, ספר המנהגות, דף כה ע"א; ר' יצחק בן משה מוינא, ספר אור זרוע,  ח"ב סימן רלב ד"ה אמר רבא; ר' דוד אבודרהם, ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה, עמ' רלד; ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, מלחמת ה' סביב הרי"ף לפסחים דף כו ע"ב; רבנו זרחיה הלוי, המאור הקטן, סביב לרי"ף שם; ספר החינוך, מצוה כא; ר' מנחם בן שלמה המאירי, בית הבחירה, מסכת פסחים, עמ'  רנג רנד; רבנו אשר בן יעקב, רא"ש,  מסכת פסחים פרק י סימן לד, ובשו"ת הרא"ש, כלל יד, ה; בנו, ר' יעקב בן אשר, טור או"ח, סימן תעז; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן נ; ר' נסים בן ראובן, הר"ן, חידושים סביב הרי"ף פסחים דף כז ע"א; הרב משה חלאוה, חידושי מסכת פסחים, עמ' שסב; תלמיד הרשב"א, חידושים למסכת פסחים, עמ' קלז. הוא מצין שמהגמ' משמע שהטעם הוא שישאר טעם מצה בפה.

 [21] ב"ח, טור או"ח סי' תעז, וכ"כ גם שם בסימן תעג.

 [22] רבנו דוד בן ראובן בונפיד, חידושים על מסכת פסחים, עמ' תב תו.

 [23] גבורות ה' פרק סג עמ' רפז.

 [24]  הרב יצחק בן אבא מארי, ספר העיטור, עשרת הדיברות הלכות חנוכה,  דף קיד, א.

 [25] כך הסביר הרב יצחק בר ששת, שו"ת הריב"ש, סי' קיא.

 [26]  ר' יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן, הגהות רבנו פרץ, סי' רפ עמ' רעז.

 [27] הדבר קשה, מפני שהמנורה היתה בצד דרום משמאל לכניסה, ולא בימין הכניסה. אמנם בלשון המקרא ימין זהו דרום, (בר' יג: ט ותרגום; איוב כג: ח-ט; דברי הימים ב ג: יז). ניתן לפרש שימין הכונה לדרום.  אכן בהגהות סמ"ק כת"י ותיקן 324, כתוב "דומיא דמנורה דמקדש שהיתה בדרום". (הערה זו מובאת באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז עמ' ש הערה 874). גם הטור שמביא את דברי הסמ"ק כותב: 'זכר למנורה שהיתה בדרום". כך הגיה בסמ"ק מסברת עצמו, הרב שלמה הכהן, שו"ת בנין שלמה, סימן נג.

 [28] ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן מד, וחזר על כך בקצרה שם בסימן נ. דברים אלה הובאו על ידו גם בארחות חיים, הל' חנוכה אות יז עמ' רסג: "להוציא מי שאינו זריז ובקי, ונהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת לפני ההיכל".

 [29] רבי ישראל בן פתחיה איסרליין, תרומת הדשן, חלק א (שו"ת) סימן קד.

 [30] הרב שלמה הכהן, שו"ת בנין שלמה, סימן נג, עמ' שנג-שנח.

 [31] על הביטוי אטון מצרים, ראה: מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א ד"ה הוו מתונים.

 [32] הרב שמשון משאנץ, תוספות הרשב"א, מהדורת  הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ירושלים תשט"ז, הקדמה, עמ' ה.

 [33] ראה: הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, תפילת דוד, כפר דרום תשס"ב, עמ' ג, שם כותב הרב יהודה עמיחי, בפתח דבר לספר, שהאדר"ת ערך לדפוס שלושה ספרים בלבד מכתביו, וביניהם הוא מצין את הספר: "זכר למקדש". כוונתו לספר זכר למקדש שעסק בזכר למצות הקהל, אך מלבד הספר שעסק בהקהל כתב האדר"ת ספר נוסף בו הוא ריכז נושאים נוספים שענינם "זכר למקדש". 

 [34]להלן מספר הנהגות "זכר למקדש" של האדר"ת שפורסמו במקורות שונים. ביום חמישי של פרשת בראשית הנהיג האדר"ת לקרוא קריאת התורה מבראשית עד יום חמישי, זכר למקדש כמו שקראו אנשי מעמד ביום ה' וכמו שהנהיג הגריעב"ץ זלה"ה ומנהג הגאון ר' בצלאל מוילנא. "וכל דאפשר לדרוש לציון ולבית מקדשנו טפי עדיף". (האדר"ת, תפילת דוד, עמ' קמד); בספר משכנות לאביר יעקב, חלק שני, תמיד, פרק א סימן ב, דף ט, ב – י, א, מופיעה תשובתו של האדר"ת עת כיהן כרבה של ירושלים, על חובת שמירת מקדש בזמן הזה. גם כאן שאל: "מדוע תיגרע מצות שמירת המקדש מעצם קדושתו, לדעת הר"מ ז"ל, שלא בטלה כלל וטמא מבני ישראל הנכנס לשם חייב כרת, אם כן מאי טעמא לא תנהוג מצות השמירה כבשעת קיומו, לפי מה דקיי"ל הלכה פסוקה בכל התורה כולה, דלא דרשינן טעמא דקרא כלל, וסתמא כתיב הכא, משמע שחייבין לשמור את המקדש מאחר שגם בחורבנו שם קדשו עליו. מהי תיתי נפטור משמירתו?". דברים דומים ומכיוון אחר כתב חתנו, הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סי' צו עמ' רב: "אמנם הטעם והצורך של קביעת הקדושה והאיסור דרבנן בזה הוא בודאי משום זכר למקדש, שבשמירת הקדושה שלא להכנס בטומאה יש בה זכר גדול לשמירת המקדש וציון גדול לקדושתו". וראה עוד את הסכמתו של האדר"ת לספר "ליקוטי הלכות" של החפץ חיים, (אם כי הרב מ"צ נריה, שיחות הראיה, עמ' קכג- קכד, וכן במועדי הראיה עמ' תקנו כותב שהראי"ה קוק הוא זה שכתב דברים אלה כשבא להתארח אצל חותנו).

 [35] בספר זה ניתן למצוא דוגמאות נוספות לאילו שהבאנו בפרקים הקודמים. מנהגים חדשים ומנהגים קיימים שהוטעמו ב"זכר למקדש".

 [36] גם מבין רבני זמננו מצינו דיונים במנהגים שלפי דעתם וסברתם מקורם במקדש. ראה למשל: הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש, יום כיפור, עמ' 48 54-: "מנהגים הנהוגים בתקופת הגלות בתפוצות ישראל כ'דוגמא' וכ'זכר למקדש' "; הרב צבי שכטר, עקבי הצאן עמ' קא דן בדברי המג"א או"ח סי' תקנא ס"ק לא,  מדוע קטן שהגיע לחינוך איננו אוכל בשר ויין, הלא אין חינוך באבלות לקטן? ומיישב שאיסור אכילת בשר ושתית יין "דזה מענין זכר למקדשולא מדיני אבלות, ואף דליכא מצות חינוך אאבלות, מכל מקום איכא מצות חינוך אעשיית זכר למקדש ודרישת ציון".  

  [R3]להלן רשומת הספר בקטלוג ספריית הרמב"ם (בית אריאלה):

  רבינוביץ-תאומים, אליהו דוד.  ארבעה ספרים נפתחים. ירושלים : מכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום, תשס"ד.

[א]: זכר למקדש : ובו שני חלקים, הראשון: לבאר מצות הקהל… השני: לבאר כל המצוות… משום זכר למקדש. 28; צה ע’. עפ"י דפו"ר וכת"י". ע’ [עא]-עט: קונטרס כדבר בעתו : (קיצור זכר למקדש ח"א) / חובר מאת מדו ן’ צורב [האדר"ת]

ב]: זכר דבר : זכרונות, הערות וציונים בסגנון לשון חז"ל. עט ע’. "יוצא לאור לראשונה מכת"י" .

‫ [ג]: אלה יעמדו : לבאר אופן קיום כל המצוות, אם בעמידה או בישיבה. מ ע’. "יוצא לאור לראשונה מכת"י" .

[ד]: עריכת נר : בדין הדלקת הנרות ביום טוב בבית הכנסת… ונספח אליו תשובת… רבי צבי יהודה רבינוביץ תאומים… מתוך ספרו: שו"ת קסת יהודה, כת"י. סח ע’. "יוצא לאור לראשונה מכת"י" .

 

תגובה אחת על ב. הנהגות "זכר למקדש" – דרישה חינוכית לציון

  1. פתחיה חסד הגיב:

    בלוח "דבר בעתו" במדור "יבנה המקדש" בימים מסויימים בשנה ,ישנם פרטים רבים רבים שאינם מופיעים כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s