א. תערוכה חדשה בספריית אוניברסיטת בר אילן : דיוקן וספר

בספריית אוניברסיטת בר אילן מוצגת בימים אלה תערוכה משולבת של ספרים וציורים: עבודות פרי מכחולו של פנחס ליטבינובסקי, שהפליא לצייר דיוקנאות רבנים,  ותצוגת ספרים מפרי עטם של הדיוקנאות המצויירים.

התערוכה מוצגת בכניסה לספרייה עד י"ח תמוז (30 יוני).

להתרשמות מיופיה של התערוכה ראו  נא קישורית:

http://picasaweb.google.com/110636992471711665682/bXsZGK#

דברים שהושמעו בעת טקס הפתיחה  על  ציור דיוקנאות רבנים:

דיוקן וספר / דוד בן נעים

אוצר אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד

מערך המידע והספריות

אוניברסיטת בר-אילן

כתב ר' יעקב אמדן בשו"ת שאילת יעב"ץ

“מעשה אירע בימינו כשנתקבל הרב אלעזר ז"ל מבראד לאב"ד דק"ק אמשטרדם, עמד איש אחד שם שהוציא מוניטון שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו, והביאוהו למראה עיני. וכשהצצתי בו נרתעתי ותמהתי מאד אם נעשה מדעת הרב הנ"ל וברצונו? שהי' נודע בשם חסיד בדורו. כי נסתכלתי בו והי' תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט, וזה לדעתי איסור גמור מוחלט, בין העושה לעצמו בין שאחרים עשו לו,

ואח"כ הוא מספר:  ברם זכור הוא לטוב החסיד האמיתי אבא מרי רבינו הגדול המקום יהא בעזרנו לעד יעמוד זכרו, ולא ידעך נרו. זה חזיתי ואספרה מעשה שהיה כשנקרא מק"ק ספרדים שבלונדון לבוא אליהם ולהראות בכבודו וביקר תפארת גדולתו לזכותם במצוה לעשות לו יקר וגדולה מתוך חיבה יתירה נודעת, כי גדול שמו אצלם ונכספה כלתה נפשם לראותו, ליהנות מזיו זוהר תמונתו, לחזות בשמחה את פניו, לטעום צוף דבש אמרי נועם ולקבל פני שכינה, להאציל עליהם מברכתו, ועשו לו כבוד גדול לא נשמע דוגמתו. והלכו לקראתו והביאוהו באונית מלכות, בשמחה ובששון בהוד והדר. גדול וקטן שם הוא, איש לא נעדר. ישלם להם ה' כפעלם וישיב להם גמולם הטוב, עוד כל ימי עולם. והנה מרוב עוצם תשוקתם, חשקו להשאיר בידם ציור, צלם דמות תבניתו. וחילו פניו בדבר זה על כל אהבה וכבוד ייתן להם שאלתם, להניח אצלם דמות דיוקנו מצויר ומשוח בששר ולא אבה שמוע וישם לאל מלתם. אף אם בציור של צבע רוב הפוסקים ככולם סבורים שאין בו חשש איסור, מה גם בחצי צורה דהיינו פרצוף בלבד לית דחש כהאי גוונא . אעפ"כ לא יכלו לו אנשי שלומו, לפתותו ולהעבירו על דעתו, דעת עליון מרוב חסידותו וקדושתו ופרישותו, אכן המבקשים לא נסוגו אחור, בכל זאת ידם נטויה ולא שקטו ולא נחו, עד שהשיגו מבוקשם בדרך תחבולה גדולה ע"י אומן בקי נפלא, שפעל ועשה כל ציור פרצוף פניו הנורא ונאור בחריצות וזריזות עצום שלא בפניו. ואור פניו לא נפל ולא חסר מאומה מהשווי כמעט רק נשמת רוח חיים, והוא נחשב יקר הערך מאד למכיריו ויודעיו מלפנים, ונעשו ממנו טופסים והעתקות וגם המה נמכרים ביוקר תכתב זאת זכרון לדור אחרון”

ר' יעקב עמדין   קובע כי רוב הפוסקים  סוברים שאין חשש איסור, אבל בכל זאת אביו ה"חכם צבי" התנגד  "מרוב חסידותו קדושתו ופרישותו".

הדיוקנאות הראשונים של רבנים שאנו מכירים נשתמרו בספרים מודפסים ובהם דיוקנותיהם של  ר' יוסף שלמה דלמדיגו [היש"ר מקנדיא]- 1628 ,ר' אריה יהודה מודינה -1638, ר' מנשה בן ישראל-1652,  ר' טוביה הרופא 1707, ר' משה חפץ 1710,

ר' יצחק אבוהב השני 1685, ר' דוד נייטו.ועוד.

בסה"כ כשנים עשר רבנים שספריהם נדפסו במעצמות דפוס כוונציה ואמסטרדם.

ערי נמל עם גוון קוסמופוליטי ופתיחות יחסית. אותם רבנים נודעו בעיקר, לא בשל יצירותיהם התורניות אלא יותר בעיסוקם בחוכמות החיצוניות:

כרפואה, פילוסופיה,מדעים ודקדוק. בחלק מהציורים הרבנים מגולחי זקן,

חלקם עם פיאות נכריות  ללא כסוי ראש, כמנהג המלומדים ואצילי התקופה.

נראה כי מגמת הספרים והציורים היו מופנים כלפי "חוץ" דהיינו כלפי החברה הנוכרית הסובבת אותם. הפורטרט של הרב בא לומר "תסתכלו עלינו ! אנחנו נורמליים בלי קרניים ולפעמים גם בלי כובע".

אולי ניתן לומר כי  עליית הפרוטסטנטיות הפוריטנית שהרחיקה את ההגשמה מצד אחד ומאידך הרנסנס רווי דמויות "חילוניות" (שבו יש ציורים אחרים  חוץ ממריה ישו או השליחים) יצרו נתק מההקשר הנוצרי של האיקונאות והם כבר לא נחשבו כגורם מאיים כלפי היהדות.

התופעה דומה למה שמצאנו כ- 1000 שנה לפני כן.

בטבריה ובבית אלפא בבתי הכנסת מהתקופה הביזנטית,  נמצאו פסיפסים בהם במרכז נמצאת דמותו של הליוס אל השמש  היווני. ההסבר המקובל הוא  שכיוון שהנצרות התבססה והפכה לדת השלטת והפאגניות הלכה ונעלמה, הליוס כבר לא היה רלוונטי ומאיים ויצא מן ה"תחרות" הדתית.

אם בשלב הראשון של ציור  דיוקנאות הרבנים, המאיירים היו גויים והדמויות דמו למציאות [אנו יודעים זאת שכן במקרים אחרים  כאשר רצו לצייר דמות רב הם ציירו אותו עם זקן וכובע כפי שמתבקש מ"התבנית המוכרת"]

הרי שבשלב השני הציירים היו יהודים והפעילו את דמיונם בציורי הדמויות כגון המהרש"א, הרמב"ם הרי"ף המהר"ל ועוד

ההתנגדות לציור כפי שהסביר היעב"ץ מטעמים של חסידות, קדושה, ופרישות על פי דרך הקבלה, השפיעה על החסידים. עובדה היא שלמרות המרכזיות של ה"צדיק" בחסידות, אין בידינו ציורים או מסורת על ציורים של גדולי החסידות כגון:

הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש ר' אלימלך מליז'נסק החוזה מלובלין, ר' נחמן.

היו שהסבירו את ההתנגדות לציור וצילום בכך שלרב 1000 פנים ואי אפשר לצמצם אותם ע"י ציור או צילום.

לכן לפי המסורת החבדי"ת צייר גוי את דיוקנו של האדמו"ר הזקן כשיישב במאסר, התמונה לפי המסורת התגלתה מאוחר יותר אצל שר רוסי. וכן את דמותו של ה"צמח צדק" צייר גוי שנכנס בשבת ראה את הרב לזמן מועט וצייר אותו מתוך הזכרון.

גם רבני ה"מתנגדים" לא התלהבו מדיוקנאות. מלבד דיוקן הגר"א שלא ברור מי ציירו הרי שאין ציורים של ממשיכיו:  ר' חיים מוולוזי'ן ר' ישראל משקלוב .

גם בדורות האחרונים אנו יודעים כי ה"חזון אי"ש" התנגד לתליית תמונות רבנים. הרב קנייבסקי [הסטייפלר] הסכים לתלות רק בסוכה ולא בבית .

אולם כיום האיסור נעלם  ובבתי ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים ניתן לראות תמונות רבנים כאשר ההנמקה היא "והיו עיניך רואות את מוריך".

בדיוקנאות שצייר פנחס ליטבינובסקי  ישנה איכות מתעתעת שכן הוא הצליח לשמור את הקוים האופיינים לדמות [כפי שרואים בתמונות המצורפות]  ובמעט משיכות מכחול עזות מבע ורבות צבע הוא יוצר  דמויות חדשות מודרניות לחלוטין. יש שיאמרו  "מזעזעות" כפי שהספקתי לשמוע מכמה מעמיתותי  ואני מצטט

"ככה לא מציירים רבנים" והן צודקות ככה לא ציירו רבנים לפני כן ואני לא מכיר כיום ציורי רבנים רבי רגש ויצר כפי שליטבינובסקי צייר אותם.

ליטבינובסקי שחי מעל ל-90 שנה,עבר מהציור הריאליסטי לקוביזם,

לאקספרסיוניזם  ולמופשט. הוא לא השתייך לאף חבורת  ציירים  מאורגנת.

האיש שצייר את דיוקנאות גדולי האומה   וצייר את  אותו מודל בעשרות וורייאציות (למשל בן גוריון)  גדל בשטייטעל התבגר בתל אביב ובפריז אך השתקע בירושלים, בה חי עד סוף ימיו. ליטבינובסקי  חי במתח המתמיד של גוף ונשמה. איש רעים להתרועע ומאידך הסתגר בביתו ופנה לצד המיסטי, לזן בודהיזם, השתמש בציוריו במושגים קבליים ואף טבל לפני שצייר. המתח הזה העסיק אותו רבות וניתן לראות את  ביטוי הדימוי של רוח וגוף, למשל בציורי האיש והחמור, האישה והפרה. דמוי שהוא חוזר עליו בהרבה ציורים.

ההשתוקקות לנאיבי, לילדותי לבראשיתי אף הם באים לידי ביטוי בסגנונו המופשט והאינפנטילי.

בכל חייו היה במפגש מתמיד עם היהדות. אם זה  בציוריו בשנות העשרים בזיקה לשאגל , בשנות השלושים בזיקה לאסכולה היהודית של פריז, בשנות החמישים  בוורייציות שלו לציור הכינור, ובשנות השבעים בציורי הרבנים  שאותם מצא  בצילומים וציורים בספרים כמו "ספר החסידות" של הרב ד"ר אלפסי.

החיבור שהוא יצר בין הצילום/ציור שבספר כמקור השראה לציור, הפוך במקרה שלי, שכן אני חיברתי בין הדיוקן לספר – הוא פרי יצירתו ורוחו של מושא הציור.

בחרנו בתאריך מיוחד זה ערב חג השבועות- חג מתן תורה להציג מתורתן של רבותינו. לצערנו ימים אלו של ספירת העומר שמסמלים את תהליך  המעבר וההתרוממות מעם עבדים לפרעה, לעם  בני חורין ומתוך בחירה  לעבדי ה' בקבלת התורה. תהליך של הפיכת מ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה.

נשתכחו מעט והועם זוהרם  עקב הקטסטרופה של כמעט! אבוד תורת ישראל כשמתו 12,000 זוגות תלמידי ר' עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה.

גם אני נפלתי למלכודת, כשבחנתי את הליטוגרפיות שאלתי את עצמי מה הקשר בין הרבנים? איך מתחבר "חכם צבי" שחי במאה ה-17 עם הרב הנזיר מן המאה ה-20? מה הקשר בין ר' חיים עוזר לאדמו"ר מטולנא, איך מתחבר הרב קלישר עם האדמו"ר ר' איצקל מפשוורסק. אולם אני מקווה כי הצלחתי לצאת ממלכודת זו.

פתאום הבנתי את הנושא המרכזי של התקופה שלנו, לא די לנו בהגדרות המפרידות  בין  חילוניים לדתיים, בין חסידים לליטאים, בין שסניקים לשמוצניקים אנו ממשיכים בקטלוגים לתתי מגזרים.חסידות כזו וחסידות אחרת דתי לאומי לחרדלי לדתי לייט ועוד ועוד

ובא פנחס וטופח לי על פני ואומר הסתכל על הקירות! אין כאן הפרדות! כולם רבנים! כולם תלמידי חכמים כולם שוכנים זה לצד זה.

יהי רצון שיקויים עוד בימינו "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"

[דברים בטקס  פתיחה התערוכה]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s